עיוני משה

"וַיְדַבֵּר ה' יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר … כִּי תָבוֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נוֹתֵן לָכֶם, וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'. שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמוֹר כַּרְמֶךָ, וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ. וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ, שַׁבָּת לַה'"… (כ"ה א'-ד').

רש"י שואל: "מה עניין שמיטה אצל הר סיני?" – ומשיב מה שמשיב. ונראה לי להשיב על זה הדרך: לפי הבנת בני האדם כל מִצוַת השמיטה הינה "לא נורמלית" – כי איך אפשר לחיות שנה שלֵמה בלא זריעה וקציר? איך לא נשאל: "מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית? הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסוֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ!" (כ"ה כ').

ואמנם, התשובה לשאלה זו איננה במישור הרציונלי. נחוצה כאן אמונה תמימה, אמונה המתעלָה מעל כלֵי השכל האנושי, כזו שאיננה ניתנת להבנה בַּהיגיון הפשוט. השמיטה – כל כולה – הריהי "מצווה נִסית"; על-כן אמרה תורה: "בְּהַר סִינַי", משום שֶמִן ההר הזה, מן המעמד ההוא, שאבנו את ההבנה הטבועה בנו כי לא ככל העמים בית ישראל, שהם טִבעיים ואנו מִמַעַל לַטבע, שקיומם הוא רציונלי בעוד אשר אנו – כל חיינו בנס, באור פני ה', כדְבר משה אל כל הקהל: "כִּי שְׁאַל נָא לְיָמִים רִאשׁונִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ, לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּרָא אֱ-לֹהִים אָדָם עַל הָאָרֶץ … הֲנִהְיָה כַּדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה אוֹ הֲנִשְׁמַע כָּמוֹהוּ? הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱ-לֹהִים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ אַתָּה, וַיֶּחִי?". (דברים ד' ל"ב-ל"ג).

*

"וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱ-לֹהֶיךָ, כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם". (כ"ה י"ז).

בפסוק הקצר הזה מודגש עיקרון חשוב ביותר. הקב"ה הריהו כאומר לנו כך, כביכול: אל תִטעו לחשוב כי יראת שמים מתבטאת רק בדברים שבין אדם למקום – כמצוות השבת והחגים, שופר ולולב וסוכה וכו'. לא כן הוא. גם כל מצווה שבין אדם לחברו, כאיסור ההונאה למשל, הריהי עניין בין האיש לא-לֹהיו – ככתוב כאן: "וְיָרֵאתָ מֵאֱ-לֹהֶיךָ".

הטעם לכך הוא פשוט, שהרי הקב"ה הינו אֱ-לֹהים לכל יחיד מישראל – לי ולחבֵרִי בשווה; על-כן "מעורב" הוא בכל מעשי החסד ובכל החטאים הנעשים בין אדם לחברו – נחת לו מאֵלֶה, ואֵלֶה רעים בעיניו – גומל טוב לַטובים ונפרע מן החַטָּאים.

*

"וְהָאָרֶץ לֹא תִימָּכֵר לִצְמִיתוּת כִּי לִי הָאָרֶץ, כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי". (כ"ה כ"ג).

בדומה למה שראינו בעניין שמיטה והר סיני, מודגש גם כאן עֶקרון החיים המיוחד של ישראל – חיים מִמַעַל לחוקי הטבע הרגילים – והפעם ביחס לטיב בעלותֵנו בארץ ישראל. כל אומה ולשון הריהם בעלים על אדמתם, בעלות 'רכושית' וקניינית רגילה. לא כן בישראל. ארצנו, ארץ נחלת השכינה היא – ועל-כן קובע הקב"ה באוזנינו "כִּי לִי הָאָרֶץ", ואילו אנו גָרים עִמו יחד "כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי".

מכאן נובעים יחסי הגומלין בין הקב"ה לבינינו, יחסים שהם בבחינת "חוקי הטבע המיוחדים לנו" – שהרי היוצר של הטבע כולו הוא גם אשר הבדיל והעלה את עמו אל מִמַעַל לְדרך הטבע. חוקינו שלנו סובבים אפוא סביב העיקרון שדבֵקותֵנו בַּקדוש-ברוך-הוא היא המעניקה לנו חיים וכוח עמידה בארצנו, כַּכתוב בראש הפרשה הבאה: "אִם בְּחֻקּוֹתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְווֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אוֹתָם, וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ … וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשׂוֹבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם". (כ"ו ג'-ה'). ואם חלילה נוהגים אנו בהיפך מזה – אם מפנים אנו עורף אל ה' ומצוותיו – כי-אז גוררים אנו על עצמנו גירוש מן הארץ, גלות ואבדן, ככתוב בכל מהלך התוכֵחה הבא לאחר ההבטחה הנ"ל, המנוגד לה כַּניגוד בין ברכה לקללה, בין אור לבין חושך…

*

"וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ, וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ. אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית, וְיָרֵאתָ מֵאֱ-לֹהֶיךָ, וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ". (כ"ה ל"ה-ל"ו).

מאז ומקדם, וגם כַּיום, נהוג בכל העולם להלוות בריבית – גם כאשר רוצים לעזור לעני. הלוואה ללא ריבית הריהי הפסד גמור, ואין אדם או מוסד שיסכים לעזור לַזולת תוך שהוא גורם הפסד לעצמו במכוּוָן.

לא כך היא דרכה של תורה – ולא כאלה הם ערכי המוסר המסורים לנו ממנה ובה. תורתנו קובעת כי אכן ואכן, מחוייבים אנו להפסיד מכספנו על-מנת לסעוד את חברנו שנקלע למצוקה. בדיוק כשם שחייב אדם מישראל להוציא מעות על מצוות שבין אדם לַמקום – ציצית ותפילין ולולב לסוכות ומצות לפסח – כך מחוייב הוא להוציא ממון מכיסו כדי לעזור לחברו. כביכול, שָׂח הקב"ה לאיש ישראל העשיר: "הֶפסֵד ממונךָ – זהו שכרךָ! שְׂמַח כאשר תוכל להחזיק ביד חברךָ, כי לשם כך ניתן לך עושרךָ מן השמים, ואין לךָ אושר גדול מזה".