עיוני משה

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: קְדוֹשִׁים תִּהְיוּ, כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם". (י"ט א'-ב').

בשמיעה ראשונה, נִתבעת מאִתנו כאן תביעה יוצאת מן הכלל ובלתי ריאלית – כי האמנם ייתכן ואפשר לנו להתעלות ולהידָמות אל מעלת קדושתו של בורא העולם?!

ואולם, בקריאה נוספת, שמים אנו לב שאין זו רק תביעה אלא בעיקר הבטחה, הבטחה מרוממת ונוסכת כוח – שאמנם כן, ניתָן בנפשנו הכוח הטמיר הזה לעלות בַּסולם המוצב ארצה עד ראשו המגיע שמיימה! כביכול, הקב"ה ניצב בראש הסולם ומזמין אותנו לעלות אליו – כי על דעת כן הוא יצר אותנו, שנהיה מסוגלים לָעליה הנשגבת הזאת.

וכמובן, עליה שכזאת אינה אפשרית ללא השקעת מאמץ עצומה מִצִדֵנו. כבר בפסוק הבא לנו ניתן המפתח הראשון: "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמוֹרוּ, אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם" (י"ט ג'). ראש הפסוק דורש מאתנו את ההחזקה והנאמנות במורשת אבותינו – בשושלת העם מֵהורים לבניהם, מִדור לדור – ובסופו נדרשים אנו לשמור את שבתות ה', וכך להיכנס ולחסות בצל כנפי השכינה. כאילו שָׂח לנו ה' יתברך: בשני הדברים הללו – כיבוד מורשת האבות ודבֵקות בייראתי – תזכו לבוא אלַי, לחסות בצל קורתי בַּמעלָה העליונה של "קְדוֹשִׁים תִּהְיוּ, כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי".

לאחר מכן, כל פרק י"ט הריהו רצף של מצוות עשה ולא-תעשה – וכל מצווה היא כעין שלב בַּסולם העולה מן הארץ עד לב השמים. אין לדלג על שום שלב בַּסולם אלא לעלות בהתמדה, צעד אחר צעד, עקב בצד אגודל, כי כל מצווה הריהי חשובה גם בפני עצמה, ואין היא ניתנת רק כדי 'לדחוף' אותנו בעלייתנו הרוחנית.

לבסוף – אחרי כל המצוות הנתונות בפרק הזה – נכתב הפסוק המסיים: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל חֻקּוֹתַי וְאֶת כָּל מִשְׁפָּטַי וַעֲשִׂיתֶם אוֹתָם, אֲנִי ה'" (י"ט ל"ז). פעמיים נאמרת כאן המילה: "כל". משל לְאדם הבונה בית ולבֵנה אחת חסרה בו – עלול כל הבניין ליפּול. כך בדיוק מהַוות תרי"ג המצוות חטיבה שלֵמה ומכלול אחד. טול אחת מהֵנָה – וכל בניין התורה נתון בסכנה, כי מצווה אחת מחזיקה ותומכת בחברתה; וספר תורה אשר תחסר בו אות אחת שוב איננו ראוי לקריאה – עד אשר יתוקן ותאיר שלֵמותו מחדש.

*

…"לֹא תַעֲמוֹד עַל דַּם רֵעֶךָ, אֲנִי ה'" (י"ט ט"ז). חידוש גדול מחדשת כאן תורתֵנו: יכול שיחטא אדם מבלי שיעשה דבר, אלא רק יימנע מלעשות. מחדל אשר כזה – אי הצלה בְּמקום שישנה אפשרות להציל – נחשב כמעשה שלילי, המפיל את האחריות על מי שעמד מן הצד ולא נחלץ לעזרה. "כל ישראל עֲרֵבים זה בזה" אמרו חכמינו (ספרא בחוקותי ב') – ומחוייב אדם להושיט יד לחברו, אף אם אינו מכירו.

*

"לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ, הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא". (י"ט י"ז).

אסור לו לְאדם מישראל לתת שביתה בתוך ליבו לשנאת חברו, אפילו במשהו – לא מפני שֶשנאה זו תפגע בחברו, אלא משום שהיא תשחית את מידותיו שלו עצמו; האיש השונא שוב לא יוכל להיות טוב וישר לפני אֱ-לֹהים ואדם. מחוייב אפוא כל איש מישראל להוכיח את חברו – תוכֵחה של אהבה – כדי לסייע לו להתגבר על כל פגם או הנהגה רעה; אך לא פחות מכך מכוּונת מִצוַת התוכֵחה לעקור כל שנאה מליבו של המוכיח, שאם ישתוק תִתסוס השנאה בתוכו, ואם יוכיח – כבר השקיט את שנאתו, בפנייתו לטובת חברו.

*

"לֹא תִקּוֹם וְלֹא תִטּוֹר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ, אֲנִי ה'". (י"ט י"ח). וכבר אמר רבי עקיבא (ספרא, קדושים ב') שמצווה זו – "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" – הריהי "כלל גדול בַּתורה".

והנה, הדרישה שתֹאהב את רעךָ ממש כמו שאוהב אתה את עצמך, נשמעת כדרישה מופרזת – וניתן להציע כאן שני פירושים:

ראשית, ניתן להבין שהכתוב מתייחס ל'רעךָ שהוא כמוךָ'. הווה אומר שאם תמצא ברעךָ מומים ופגמים בהתייחסותו לבני אדם, דע שגם בךָ ישנם מומים כאלה ואחרים. אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה אך טוב ולא יחטא לחברו במאומה, ועל-כן לעולם אל תדון את חברךָ במיצוי הדין – ואהבתָ לו, משום שהוא כמוךָ.

שנית, אם מרגיש אתה ברעךָ שהוא חלק מאישיותךָ – כשם שגם אתה חלק מאישיותו – בו-בָּרגע נעשֶׂה הוא 'אחיךָ' ואתה נִהיֶה לאחיו. או-אז, ממילא, תאהב אותו אהבת-אח, ומתוך אהבה אמיתית שכזו בוודאי גם תוכל להשפיע עליו לטובה!

אכן, לפעמים לא קל להתעלות לתחושת אחווה כזו כלפי כל איש מישראל, ועל-כן חותם הכתוב ואומר: "אֲנִי ה'". אם יכול הקב"ה לאהוב כל בריה – "כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה' יוֹכִיחַ, וּכְאָב אֶת בֵּן יִרְצֶה" (משלי ג' י"ב) – אזי יכול גם כל איש מישראל לאהוב את רעֵהו כְּאח לו, כדוגמת מידותיו של ה' אֱ-לֹהֵינו, שהרי בכך בדיוק נפתחה פרשתֵנו: "קְדוֹשִׁים תִּהְיוּ, כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם".

*

"וְכִי תָבוֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ, שָׁלוֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל". (י"ט כ"ג).

ייתכן שישנן למצווה זו כוונות נסתרות, אך נראה שיש לומר כי קיים גם נימוק אנושי-טבעי: אם יניח הנוטע לַפירות לגדול ולהבשיל בעוד הנֶטַע צעיר, הריהם גוזלים ממזונו ומכוחו של השתיל ופוגעים ביכולתו להתפתח. על כן קובעת התורה כי קודם-כל יש להניח לָעץ להתבגר ולהתבסס, ורק אחר-כך ניתן 'להעמיס' עליו את גידול הפירות.

אולי יש לראות כאן גם רמז רחוק לגידול הילדים: ראוי שאבותיהם יעמיסו עליהם חובות ומטלות בהדרגה, ולא בבת אחת; "חֲנוֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ" מורֶה לנו שלמֹה בספר משלֵי (כ"ב ו') – ואל תתבע מילד רך לימודים שהם למעלה מכוח הבנתו, ואינם תואמים לגילו.

*

"אֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמוֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ, אֲנִי ה'". (י"ט ל').

מדגישה התורה – בדיבור הבא מפי ה' – כי שבתותַי הן שלי, של ה' יתברך, וגם המקדש – מקדשי הוא. אכן, השבת היא היום בו שורָה השכינה בתוך מימד הזמן, ובַמקדש שורה השכינה במימד המקום. ואל שניהם – אל השבת והמקדש שלו – מזמין אותנו הקב"ה, כביכול, כאומר: בואו, הֱיו עִמי יחדיו, כבני זוג, בקִרבה אינטימית: "וִהְיִיתֶם לִי קְדושִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה'" (כ' כ"ו).

*

"מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן"… (י"ט ל"ב).

אולי ישנו מי שסבור כי זִקנה היא מעין 'ירידה לתהום'. יש לקבוע כי ההיפך הוא הנכון. לא-רק שמגיע לַזקן כבוד והדר מצד אישיותו, אלא שהזִקנה עצמה – אריכות הימים – הריהי בסיס לַתבונה, כמאמר חכמינו במסכת שבת (דף קנ"ב עמוד א'): "תניא, רבי ישמעאל ברבי יוסי אומר: תלמידי חכמים, כל זמן שמַזקינין – חכמה נִתוסֶפֶת בהם, שנאמר (באיוב י"ב י"ב): 'בִּישִׁישִׁים חָכְמָה, וְאוֹרֶךְ יָמִים תְּבוּנָה'". כך הוא בזקני ישראל אשר עמלו כל ימיהם, טיפסו בשלבי הסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה, תוך שהם צוברים "רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה, רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה, רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת ה'". (ישעיהו י"א ב').

*

"כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם, וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ, כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם". (י"ט ל"ד).

כמה וכמה פעמים הזהירה התורה על היחס אל הגֵר. זו אחת מן התביעות החשובות ביותר, כי אמנם כדי להתייחס באהבה אל זה שבא מרחוק, אל השונה, נדרשת עבודה – עבודת לב ונשמה.

כל עמי תבל, מלכיהם ושריהם, אינם נוהגים כך – אך אנו, מיוחדים שבאומות, נצטווינו לקבל באהבה, כשווה בין שווים, את הללו הבאים להילוות אלינו ולשבת בקרב בית ישראל. באותן מילים שנקטה בהן התורה לאהבת הרֵעַ – היא שבה ונוקטת גם ביחס לַגֵר: "כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם, וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ".

*

"וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדושִׁים, כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם. וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקּוֹתַי וַעֲשִׂיתֶם אוֹתָם, אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם". (כ' ז'-ח').

דייק הכתוב בלשונו. אין דַי בקיום "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם" לחוד, כדבר העומד לעצמו. אין אדם זוכה לבוא בשערי קדושה בעשותו כל מיני תחבולות ותעניות וייחודים. הקדושה תבוא ותִשרֶה עליו רק כאשר יוסיף ויקיים את האמור בפסוק הבא: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקּוֹתַי וַעֲשִׂיתֶם אוֹתָם". כי קיום המצוות, הלכה-למעשה, הוא שֶימשוך עלינו את הקדושה בפועל. על זאת – על מחשבה ומעשה הבאים כאחד, באִתערותא דלתתא – מבטיח לנו הקב"ה שייגמול לנו בכך שיקדש אותנו באִתערותא דלעילא: "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדושִׁים … אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם".