עיוני משה

"וַיָּבוֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרוֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם, וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעוֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים, וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרוֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם". (ט' כ"ג-כ"ד).

המעמד הנשגב הזה היה שיא של קִרבה בין העם לֵא-לֹהיו, "קָרוֹב ה' לְכָל קוֹרְאָיו, לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת" (תהלים קמ"ה י"ח). כה עמוקה ורוממה היתה התחושה הכללית, עד שהתנשא כל הקהל ברינה, ושָׁח בהשתחוויה אל מול פני השכינה.

ומתוך הקִרבה הזאת, כנסחפים על גל הִתנשאות הקדוּשה, נטלו נדב ואביהוא רשות לעצמם להתקרב יותר מדי… אכן, הלימוד הקשה ביותר הוא לדעת מתי עלינו לעמוד, לעצור את ההִתעלות ולהציב גבול, לפני שנקלעים לַסכנה האורבת בהתקרבות יתֵרה אל הקודש. זהו נִסיונם הגדול של אנשי מעלָה, הניגשים אל הקודש – כנדב ואביהוא.

ההרגשה היא שאין אנו מבינים עד תום מה אירע, ושמדובר כאן בסִתרי תורה. ואולם, אם יוּתַר לי, הייתי אומר שהשניים מתו לא מפני חטא שחטאו, אלא דווקא להיפך – מפני שעלו למדרגת מלאכים, מעל ומעֵבר לַדרגה האנושית. בניגוד למשה רבנו שנִתעלה לדרגת מלאך – לחם לא אכל ומים לא שתה ארבעים יום – ובכל זאת נשאר גם בבחינת 'האיש משה', הרי נדב ואביהוא לא הצליחו למזג בין שתי המעלות, ובמעלת השרפים נשרפו.

*

"וְאֵת חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְאֵת שׁוֹק הַתְּרוּמָה – [מן השור והאַיל, זבח השלָמים אשר לָעם] – תֹּאכְלוּ בְּמָקוֹם טָהוֹר … כִּי חָקְךָ וְחָק בָּנֶיךָ נִתְּנוּ מִזִּבְחֵי שַׁלְמֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". (י' י"ד). באכילת הקודשים הקלים, אחד הוא דינם של הכוהנים ובני ישראל. שניהם חייבים לאכול את הבשר "במקום טהור", במחנה ישראל, אשר תחומו עתיד להיות בכל ירושלים המוקפת חומה, ולא מחוצה לה.

אפשר שיזככו הכוהנים את דרכם, עד שיהא כל מקום בו יָדורו בבחינת 'מקום טהור' – אך התורה מלמדת שאסור להם להוציא את עצמם מן הכלל, ואין הם שונים בהלכות אלה מכל קהל ישראל. מסתבר שאסור לו, לָאדם, לטפס על הגבולות ולהורות היתר לעצמו בכל טענה שהיא! אף אם יקדש את נפשו עד מעלת המלאכים – עדיין מחוייב הוא בשמירת הגבולות אשר הוקצו לכל העם אשר הוא חי בתוכם.

*

"אַךְ אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ … אֶת הַגָּמָל … טָמֵא הוּא לָכֶם". (י"א ד'). זהו הפסוק הראשון בפִרקנו האוסר אכילת בעל-חיים, והפרק ממשיך ומפרט את המותרים והאסורים באכילה. פעם אחר פעם – י"ח פעמים – חוזרת המילה "לכם" באיסורי חיה ובהמה, דגים ועופות ושרצים למיניהם.

והחזרה הזאת באה להדגיש כי "לכם" – משמע: לנו, לישראל – אסורים בעלי החיים הללו, בעוד שמותרים הם לכל אומות העולם. כשם שחילק הקב"ה את עולמו בין ישראל לָעמים – אלה מכאן ואלה מכאן – כך חילק את בעלי החיים: כולם מותרים לכל לשון, אך רק חלקם מותרים לישראל. חיה ובהמה טהורים, דגים ועופות טהורים – לעם קדוש, לבני העם החייבים לשמור על טוהר נפשם. אם נחטא באכילתם – עלולים אנו להידרדר חלילה ולהיות כַּגויים, כמשפחות האדמה; אם נשמור על גִדרֵנו ונתרחק מכל טמא – נתקדש ונתעלֶה: "לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה … כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱ-לֹהֶיךָ" (דברים י"ד כ"א).