עיוני משה

"אִם בְּחֻקּוֹתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְווֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אוֹתָם. וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ". (כ"ו ג'-ד').

פתח הכתוב בחוקות ה' ומצוותיו, וסיים בַּגשם המרווה את האדמה שתְגַדֵל גידוליה וייתנו העצים את פריים – שכל אלה מחוקי הטבע הם. מודגש אפוא לעינינו הקשר ההדוק בין שתי מערכות החוקים הללו, ובתורת ישראל ראשיתו של הקשר הזה נתונה בראש ספר בראשית.

פותחת התורה ואומרת כי "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱ-לֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ", חקק את כל חוקי הטבע, אחר-כך המשיך ובחר בישראל וחקק לנו את חוקינו המיוחדים לנו. הווה אומר כי שתי מערכות החוקים הללו – אחת הֵנָה. תלויות הן זו בזו באופן שחוקי הטבע "נשמעים" כביכול לחוקי התורה, וכפופים להם כְּחוק המחוקק העליון. על כן הכתוב בראש פרשתנו הוא בעצם מובן מאליו, שאם נשמור את מצוות ה' יאירו לנו את פניהם חוקי הטבע – גשם בעִתו, יבוּל שדה ופרי העץ. ואם חלילה נַמרֶה את פי ה' ונָבוז לחוקיו – יתהפכו בפנינו גם חוקות שמים וארץ, "וְנָתַתִּי אֶת שְׁמֵיכֶם כַּבַּרְזֶל וְאֶת אַרְצְכֶם כַּנְּחֻשָׁה" (כ"ו י"ט).

*

"וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם. וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵא-לֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם". (כ"ו י"א-י"ב).

מי ישער ומי יָמוד את ההבדל והפער – אלף אלפי מונים – בין הקב"ה לבינינו, ברואיו, קרוצי חומר. ואף על פי כן, זו מידת חסדו עִמנו, אין הוא מתחשב בפער הזה כלל וכלל. נוטע הוא את משכנו בתוכֵנו, מתהלך בקרב מחנֵנו, לא בגועל-נפש כי באהבת נפש, כחתן האוהב את זוגתו-רעייתו בכל-לב – "וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ, עַל כֵּן מְשַׁכְתִּיךְ חָסֶד". (ירמיהו ל"א ב').

*

"וְהַנִּשְׁאָרִים בָּכֶם יִמַּקּוּ בַּעֲווֹנָם בְּאַרְצוֹת אוֹיְבֵיכֶם … וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲווֹנָם וְאֶת עֲווֹן אֲבוֹתָם בְּמַעֲלָם אֲשֶׁר מָעֲלוּ בִי, וְאַף אֲשֶׁר הָלְכוּ עִמִּי בְּקֶרִי". (כ"ו ל"ט-מ').

וידוי זה הנעשה כאשר עדיין העם בַּגלות, בארץ אויב, הריהו כנראה בבחינת תשובה שאיננה שלֵמה. ואולם, זו דרכה של התחלה, שאינה מגיעה מיד לדרגת מילוי – ועודנה בבחינת פרי בוסר. ועם זאת, זוהי תשובה מַספֶּקֶת על-מנת להתחיל ולהניע תהליך של תשובה מעולה יותר, הכרוכה בשיבה אל הארץ; משל לְבן שרחק מבית אביו – שכח את כל אשר עֲבָרו ואת קורות חייו שם – והנה, סוף-סוף, הוא נזכר בַּכתובת…

זהו טיבה של גאולתנו, הבאה קימעא קימעא. אין היא באה רק מצִדֵנו – מהתעוררותנו שלנו – אלא נשלמת היא גם בַּברית הכרותה בין הקב"ה לבין אבותינו, אברהם יצחק ויעקב, ובזִכְרון הארץ עצמה אשר עמדה בשִממונה זה יובלות, ובַברית עם יוצאי מצרים שעמדו לרגלי הר סינַי כביום כלולות. הנה כך חותם הקב"ה את דבריו באוזנינו בַּספר הזה:

"וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכּוֹר, וְהָאָרֶץ אֶזְכּוֹר. … וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אוֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלּוֹתָם, לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם, כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיהֶם. וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשׁוֹנִים אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְעֵינֵי הַגּוֹיִים לִהְיוֹת לָהֶם לֵא-לֹהִים, אֲנִי ה'". (כ"ו מ"ב-מ"ו).