עיוני משה

…"אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר, וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים … וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ". (י"ב ב'-ג').

מתקבל על הדעת לומר שהאֵם היולדת בן זכר טמאה רק שבעה ימים, כדי שתוכל להשתתף בשמחת ברית המילה של בנה – מה-שאין-כן ביולדת בת, כַּכתוב: "וְאִם נְקֵבָה תֵלֵד, וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִים" (י"ב ה'). מעין "מֶחֱוָה" מיוחדת נעשֵׂית כאן כלפי האֵם, כי כביכול חש הקב"ה את רִגשֵי נפשה ומזמין אותה לעמוד בקרבת בנה בהיכנסו לבריתו של אברהם אבינו.

חשוב להדגיש שהרך הנולד הריהו יהודי מרגע לידתו, וביום השמיני נעשֵׂית יהדותו טבועה בגופו ממש – ואז נעשֶׂה הוא שונה מכל בני משפחות האדמה, בגופו ובנפשו ובכל יֵשותו. מצווה יסודית זו של ברית המילה, מחזיקים בה כל קְהל ישראל – גם החילונים – וכך מקיפה היא את כלל ישראל, כמין ביטוי של ייחוד מן הגויים ואיחוד ישראל בקשר הברית. ביום השמיני להולדת הבן, כביכול מכריזים כל אב וכל אֵם, עד כמה גֵאים הם להיות יהודים ולצרף גם את בנם אל הכלל, בהביאם אותו בברית אברהם.

*

"זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצוֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ – וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן". (י"ד ב').

ידועים דברי חז"ל שצרעת באה על מי שחטא בהוצאת לשון הרע. נגע הצרעת הריהו כגילוי של מוות, שכן הבשר 'מת' במקום הפצע, אך בכל-זאת אין זו מחלה גופנית רגילה, אלא "מחלה נִשמָתית" המעידה על פגם 'נִשמָתי' הטעון תיקון.

"מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן", אמר החכם-בָּאדם (משלי י"ח כ"א), כי יש אשר דיבור פסול יגרום מוות לָדובר או לאחרים, ונגע הצרעת – כאמור – הריהו אות אזהרה מפני הסכנה הזאת. אנו, את החיים הננו מבקשים – את חיי העולם – ועל כך שׁורר דָוִד המלך בתהִלים: "מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים, אוֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב. נְצוֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע, וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה" (ל"ד י"ג-י"ד).

נוראות עשה הרב ישראל מאיר הכוהן מראדין – בעל הספר 'חפץ חיים' – שעיקר פעילותו הרמה הייתה בתיקון מחלת הלשון, וחיבר ספרים הלכתיים ומוסריים כדי להעמיק את התודעה של שמירת הלשון בישראל, ובהצלחה מרובה (באופן יחסי). המפעל והעמל הזה דרושים ונחוצים כל-כך, מפני שפעמים הרבה מדבר אדם בלא שיחשוב על דבריו, מילותיו 'מחליקות' מפיו אל החוץ, ואת הנזק כבר לא ניתן לתקן. על כן בא עונש הצרעת, ועל-כן לא הרופא הוא שיטפל בנגע הזה אלא הכוהן. כשם שהרופא נדרש למצוא את שורשי מחלת הגוף, כך נדרש כאן הכוהן לעמוד על עומק הסיבה ועל טיבו של הפגם הרוחני, או קלקול מידות הנפש, אשר גרם לנגע הצרעת. על הכוהן להביא את החולה לכך שיבין את סיבות מחלתו, כדי שיוכל לתקנן; זהו מהלך הטהרה מן הנגע – ונראה עתה כמה רמזים בכיוון זה:

• "וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהורוֹת" (י"ד ד') – האחת משתלחת והאחרת נשחטת, זו לחיים וזו למוות – כי ציוץ הציפורים רומז על החטא, בבחינת: "עוֹף הַשָּׁמַיִם יוֹלִיךְ אֶת הַקּוֹל" (קהלת י' כ'). כך מפרש כאן רש"י: "לפי שהנגעים באין על לשון הרע, שהוא מעשה פטפוטי דברים, לפיכך הוזקקו לטהרתו ציפורים, שמפטפטין תמיד בצִפצוף קול".
• "וְכִבֶּס הַמִּטַּהֵר אֶת בְּגָדָיו" (י"ד ח') – כי צריך הוא לבדוק את מידותיו. הבגדים מציינים את הצד החיצוני באישיותו של אדם, והחוץ מעיד על הפְּנים. פעמים שמידות הנפש מתקלקלות בגאווה או תאווה וכד' – ובחקירת מידות 'הבגדים' הללו, יוכל הכוהן לעזור לָאיש למצוא את שורשי מחלתו.
• …"וְנָתַן הַכֹּהֵן [מדם קרבן האָשָם] עַל תְּנוּךְ אוֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית וְעַל בּוֹהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בּוֹהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית" (י"ד י"ד) – רמז אל האוזן השומעת דברי ניבול פה וכדומה, ואל כף הרגל אשר בה מהלך האדם להאזין לדברי לשון הרע ושִׂטנה.
• "וּשְׁתֵּי תוֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ, וְהָיָה אֶחָד חַטָּאת וְהָאֶחָד עוֹלָה" (י"ד כ"ב) – זה קרבנו של המיטהר הדל, והעשיר מביא כבשה לחטאת וכבש לעולָה. רואים אנו כאן את ההדרגה, את בחינת החטאת שהיא 'סור מרע', אשר מביאה אל דרגת 'עשה טוב' של קרבן העולה, כי רק בדרך זו תהיה הטהרה שלֵמה. ראוי לציין כי הפסוק הדורש זאת – "סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב" (תהלים ל"ד ט"ו) – בא מיד לאחר הפסוק העיקרי לענייננו, אשר הבאנו כבר לעיל: "נְצוֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה" (ל"ד י"ד).
• "כִּי תָבוֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נוֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה, וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם" (י"ד ל"ד) – גם נגע אשר כזה הוא סימן לכך שלא רק האוזניים שומעות לשון הרע; אף קירות הבית הינם עדים לדברי נאצה והלנה, כאלה ואחרים, בבחינת 'אוזניים לַכותל'. או-אז, נעשֶׂה הבית "השומע" דיבורים פסולים מנוגע בקירותיו, אות לָנגע הרוחני אשר פָּשָׂה בַּחֲלָלו.
• "וְאִם בּוֹא יָבוֹא הַכֹּהֵן וְרָאָה וְהִנֵּה לֹא פָשָׂה הַנֶּגַע בַּבַּיִת אַחֲרֵי הִיטּוֹחַ אֶת הַבָּיִת, וְטִיהַר הַכֹּהֵן אֶת הַבַּיִת כִּי נִרְפָּא הַנָּגַע" (י"ד מ"ח) – הנה, סימן נתון כאן שבעל הבית למד את לִקחוֹ ושב בתשובה. במעשה הטיהור הזה חותם הכוהן את טיפולו, לא כרופא הבקי במדע אלא כרב – בעל מידות ויכולת השראה, המורה את דרך מוסר היהדות.