עיוני משה

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרוֹן, בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ. וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: דַּבֵּר אֶל אַהֲרוֹן אָחִיךָ וְאַל יָבוֹא בְכָל עֵת אֶל הַקּוֹדֶשׁ, מִבֵּית לַפָּרוֹכֶת … וְלֹא יָמוּת, כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפּוֹרֶת". (ט"ז א'-ב').

בדברינו לפרשת תרומה עמדנו על טיבו של החיבור האינטימי בין הקב"ה לבין נפש ישראל – "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" – וראינו עד כמה מרומם הוא החיבור הזה. ואולם, דייק הכתוב בלשונו, כי הקשר הזה מתקיים בהיות השכינה שרויה ונוכחת בתוכֵנו, ואין הוא מתקיים בהתפרצות את תוך תוכה של שכינה, כביכול, אפילו אם מדובר בבניו של אהרון. גבול שם הקב"ה להתקרבותנו אליו, והריהו כאומר לנו: "בל תעיזו להתקרב יותר מן המידה שאני מתיר לכם, לִפנים מן הגבול" – "וְאַל יָבוֹא בְכָל עֵת אֶל הַקּוֹדֶשׁ, מִבֵּית לַפָּרוֹכֶת".

רק פעם אחת בשנה, ביום הכיפורים, יבוא הכוהן הגדול אל הקודש פנימה ומחתה של קטורת בידו, "כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפּוֹרֶת". איזו התרגשות עילאה אחזה אז בכל העם העומדים בעזָרה, כשהיו שומעים את השם הנכבד והנורא מפורש יוצא מפי כוהן גדול בקדושה ובטהרה, היו כורעים ומשתחווים ומודים ונופלים על פניהם ואומרים: "ברוך שֵם כבוד מלכותו לעולם וָעֶד"…

באותה שעה, כאשר בני אהרון ובני ישראל התעלו והתקרבו לשכינה, יכולים היו לשמוע מפי הגבורה את שתי המילים נוראות-ההוד: "סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ" (במדבר י"ד כ') – שנִתקבלה תפילתם ובקשתם, ועשה הקב"ה רצונו כרצונם. היה זה שיא של דבֵקות כל נפש מישראל בַּקדוש-ברוך-הוא – כעליית נשמה לגבהי מרומים – ומי יתן שנזכה להִתברכות עילאה זו, בחידוש ימינו כקדם, במהרה בימינו!

*

"כְּתוֹנֶת בַּד קוֹדֶשׁ יִלְבָּשׁ, וּמִכְנְסֵי בַד יִהְיוּ עַל בְּשָׂרוֹ … בִּגְדֵי קוֹדֶשׁ הֵם"… (ט"ז ד').

אולי רמוז כאן לימוד חשוב, שגם הבגדים – "החיצוניות" – קודש הם, ועל האדם להיזהר גם בחיצוניותו להיות תמיד טהור ונקי, בבחינת: "בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים" (קהלת ט' ח'). אי אפשר לבטל את הבגד, את הגילוי הנראה כלפי חוץ. חיצוניותו של אדם הריהי ראי לפנימיותו ועל-כן חשובה היא – שיהא תוכו כְּבָרו ובָרו כְּתוכו.

*

"וְנָתַן אַהֲרוֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִים גּוֹרָלוֹת, גּוֹרָל אֶחָד לַה' וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל". (ט"ז ח').

צא וראה מה בין שעירים לבין בני האדם: שני השעירים דומים זה לזה בַּכול, במראה ובקומה ובכל פרט ופרט – ורק הגורל הוא הקובע מי מהם לה', ומי לעזאזל. ולוּ יצוייר כי עומדים לפנינו שני בני אדם שווים זה לזה בַּכול, ולשניהם נתונים אותם כוחות, היאך ייקָבַע מי מהם יעלה בַּסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה – ומי, חלילה, ייפול בַּנופלים?

התשובה היא כי לנו – לבני האדם – "הגורל" הוא דעתנו ורצונֵנו שלנו. עלינו להחליט היאך נשתמש בַּכוחות אשר הוענקו לנו משָמַים, ורק רצונֵנו ובחירָתֵנו הם שייקבעו את גורלנו!

*

…"וְכִפֶּר [אהרון] בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וּבְעַד כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל" (ט"ז י"ז). "וְסָמַךְ אַהֲרוֹן אֶת שְּׁתֵי יָדָיו עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי, וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲווֹנוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטּוֹאתָם"… (ט"ז כ"א).

יש לשים לב לכך שהכוהן הגדול הריהו שליח משולש: מכפר הוא בעד עצמו, בעד ביתו (זו אשתו), ובעד כל קהל ישראל. וכאשר סומך הוא את ידיו על ראש השעיר המשתלח ומתוודה, הריהו מבקש על עוונות ישראל, על פשעיהם ועל חטאותם – שילוש של פגמים, אשר תיקונם משולש: במחילת חטא, בסליחת עוון, ובכפרת פשע.

*

"וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקּוֹתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אוֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם, אֲנִי ה'" (י"ח ה'). בפסוק זה נתונה לנו מצווה כללית, לשמור את משפטי ה' וחוקותיו, והוא נחתם בהבטחה – "וָחַי בָּהֶם" – כי שמירת המצוות הריהי ממש עצם חִיותו של האדם.

כשם שאכילתו ושתייתו של אדם, מדי יום, היא-היא מקור חִיותו – חִיות גופו – כך שמירת מצוות ה' הריהי מקור חִיות רוחו ונשמתו. מזונו של אדם מעניק לו חיי שעה, ובשמירת המצוות הריהו חי ומִתחַיֶה, לחיי עולם.

היפוכו של דבר – בעבירות, המרעילות את הנפש. ראינו זאת בסוף פרשת 'שמיני' בעניין מאכלות אסורות, ובפרשָתֵנו מובלטים איסורי גילוי העריות, המסתכמים בָּאזהרה: "אַל תִּטַּמְּאוּ בְּכָל אֵלֶּה, כִּי בְכָל אֵלֶּה נִטְמְאוּ הַגּוֹיִים אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם. … וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת מֵחֻקּוֹת הַתּוֹעֵבוֹת אֲשֶׁר נַעֲשׂוּ לִפְנֵיכֶם, וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם, אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם". (י"ח כ"ד-ל').

גילוי העריות מגעיל ומשחית את נפשו של אדם מישראל, ואם חלילה יהא העם נגוע בכך ויֵרֵד לדרגת הגויים אשר נטמאו בכל אלה – יהא דינו כדינם, הקאה וגירוש מארץ הקודש, ארץ נחלת השכינה. ואף גרוע מזה: גילוי עריות איננו רק חילול הקודש אלא מחבל הוא בעצם דמות של האדם – אשר נוצר כנזר הבריאה – ומוריד אותו לדיוטה תחתונה, למדרגת טבעם של בעלי החיים. זוהי התועבה החמורה מכול – ומי אשר תועה בה, אליו מכוּוָן דין הכתוב: "כִּי כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה מִכֹּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה, וְנִכְרְתוּ הַנְּפָשׁוֹת הָעוֹשׂוֹת מִקֶּרֶב עַמָּם" (י"ח כ"ט).