עיוני משה

"כָּל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם מִזֶּרַע אַהֲרוֹן הַכֹּהֵן, לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב אֶת אִשֵּׁי ה'; … אַךְ אֶל הַפָּרוֹכֶת לֹא יָבוֹא וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִגַּשׁ כִּי מוּם בּוֹ, וְלֹא יְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשַׁי, כִּי אֲנִי ה' מְקַדְּשָׁם". (כ"א כ"א-כ"ג).

הפסוקים נחתמים בלשון רבים המוסבת על כלל הכוהנים – "כִּי אֲנִי ה' מְקַדְּשָׁם" – בעוד אשר בפסוקים הקודמים, מפסוק י"ז ואילך, מדובר על "איש", כוהן יחיד אשר יהיה בו מום כלשהו.

אולי רוצה הכתוב להדגיש את הזיקה בין היחיד לבין הכלל – בין כל כוהן לבין כלל הכוהנים, ובין כל איש ישראל לבין כלל ישראל: כי קדושת כל אחד מישראל נובעת מקדושת העם בכללותו, והיחיד שחטא פוגע בקדושת הכלל, המקודש כולו כיחידה מאוחדת.

גם בסוף הפרק הבא לומדים אנו שוב את העיקרון הזה, כאשר מוזהרים אנו על כלל המצוות: "וּשְׁמַרְתֶּם מִצְווֹתַי וַעֲשִׂיתֶם אוֹתָם, אֲנִי ה'. וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם" (כ"ב ל"א-ל"ב). כל אחד מישראל קדוש בַּקדושה הנובעת וקורנת מן הקב"ה אל הכלל, ומן הכלל אל הפרט. לכן, כאשר היחיד פונה עורף למצוות ה' ומחלל את שֵם הקודש – שמו של הקב"ה המאיר בבית ישראל – הריהו פוגע בקדושת העם בכללו, אשר הקב"ה שואף לקדשו: "אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם".

*

"וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת … עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִית, תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם"… (כ"ג ט"ו-ט"ז). ספירה זו דומה בעינַי לספירת הימים אשר סופר החתן – בהתרגשות ובמתח נפשי – מיום אירוסיו עד יום נישואיו עם רעייתו אשר אהב. כך ספרו וסופרים בני ישראל את מספר הימים מִפֶּסַח עד עֲצֶרֶת. בפסח יצאו ממצרים ונעשו עם חופשי – כי הוציאם הקב"ה בידו החזקה ולקחם אִתו אל המדבר – וספירתם הולכת ועולה עד יום שעמדו רגליהם למרגלות הר סינַי, אוזניהם שמעו: "אָנֹכִי ה' אֱ-לֹהֶיךָ" (שמות כ' ב'), והם נעשו לעם קדוש.

*

"אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחוֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּיפֻּרִים הוּא … וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשׁוֹתֵיכֶם … וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, כִּי יוֹם כִּיפֻּרִים הוּא לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם". (כ"ג כ"ז-כ"ח).

אין התורה מדברת כאן על חובתו של אדם לשוב בתשובה ולהיטהר מחטאיו ככל יכולתו עוד לפני היום הגדול, יום צום הכיפורים. ואולם, נראה שהדבר פשוט עד שאין צורך לאומרו. התענית ביום הכיפורים היא מעין שיא של תשובה והזדככות לפני ה' – ופשוט הדבר שיש להתכונן ולהתחיל בכך עוד קודם, מבעוד מועד, לקראת בואֵנו אל צום העשור, "כִּי יוֹם כִּיפֻּרִים הוּא לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם".

באופן כזה נזכה כי יקויימו בנו הפסוקים הנשגבים האמורים בפרשת 'אחרי-מות': "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם, לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם, לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ. … וְכִפֶּר [הכוהן הגדול] אֶת מִקְדַּשׁ הַקֹּדֶשׁ … וְעַל הַכֹּהֲנִים וְעַל כָּל עַם הַקָּהָל יְכַפֵּר. וְהָיְתָה זֹּאת לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם, לְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִכָּל חַטֹּאתָם אַחַת בַּשָּׁנָה". (ט"ז ל'-ל"ד).

*

"אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אוֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ, לְהַקְרִיב אִשֶּׁה לַה'"… (כ"ג ל"ז). צא וראה את ההבדל התהומי, המהותי, בין חגי ישראל לבין כל חגא של אומות העולם:

בבית ישראל החגים הם "מוֹעֲדֵי ה'" – כי חוגגים אנו עִם ה' אֱ-לֹהינו, המזמין אותנו כביכול להתכנס יחדיו ולהיות עִמו. אשר-על-כן נקראים הם "מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ", כי מְעוּלים הם בדרגה שלֵמה מעל לימות החול. ולהבדיל בין טהור לטמא – חגי האומות ימי הוללות המה, ימים של זלילה וסביאה, אשר יורדים מַטָה אף מימי החול הרגילים.

ביטוי ייחודי לשמחת החג – מלבד עצם ההתקרבות לקב"ה – מתגלֶה בקרבנותינו המובאים אל העזָרה: …"עוֹלָה וּמִנְחָה, זֶבַח וּנְסָכִים דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ. … וּמִלְּבַד מַתְּנוֹתֵיכֶם וּמִלְּבַד כָּל נִדְרֵיכֶם וּמִלְּבַד כָּל נִדְבוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַה'" (כ"ג ל"ז-ל"ח). משל לְאדם השולח מתנה אל המושל או אל המלך – הרי עצם העובדה שהמלך נֵאות לקבל את הדורון תגרום לָאדם קורת רוח ושמחה עילאית. זהו הדבר המשתמע מִשלוש המילים: "אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַה'", והוא יתברך כמושיט את ידו ומקבל באהבה את מתנות ידֵינו, "אִשֵּׁה, רֵיחַ נִיחוֹחַ לַה'" (כ"ג י"ח).

*

"צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ … לְהַעֲלוֹת נֵר תָּמִיד. … עַל הַמְּנוֹרָה הַטְּהוֹרָה יַעֲרוֹךְ [אהרון] אֶת הַנֵּרוֹת לִפְנֵי ה' תָּמִיד". (כ"ד ב'-ד').

אור מנורת המקדש הינו גם משל לָאור הפנימי המאיר את חדרי נפשו של כל יהודי באשר הוא – והאור הזה מושך ומקרב את כל איש ישראל אל בורא העולם. הנה, כך נכסף איוב אל ימיו הטובים, בהיות ה' שומר דרכיו: "בְּהִילּוֹ נֵרוֹ עֲלֵי רֹאשִׁי, לְאוֹרוֹ אֵלֶךְ חוֹשֶׁךְ" (כ"ט ג'). זהו אור התורה אשר מאיר לכל יהודי – גם בצינוק ומחתרת, גם במקלטים אפֵלים – נר התמיד דולק בחֶביון נפשֵנו, "נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם" (משלי כ' כ"ז).