עיוני משה

…"וְהַבָּשָׂר, כָּל טָהוֹר יֹאכַל בָּשָׂר. וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל בָּשָׂר מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַה', וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו – וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ". (ז' י"ט-כ').

אכילת בשר הקרבן – היא בעצמה עניין של קדושה, ועל כן נאסר על הטמא לאכול בשר קודשים. יש להדגיש שהטהור האוכל מן הזבח, כמצוּוֶה ועושה, איננו אוכל לתיאבון. על אף שהאכילה הריהי עניין טבעי, מורָה לנו התורה שניתן להעלות לדרגה של קדושה את הפעולות הטבעיות – גם כאשר מדובר בַּחוש הפשוט של רעב לְמזון המשביע גוף ונפש. כל הופעות החיים, מן העליונות עד המגושמות, כולן נדרשות להיות בקדושה, כַּדמיון האפשרי בין יוצר ליצוריו: כשֵם שחלקי הקרבן עולים על-גבי המזבח ומוקטרים לְגבוה, כך נדרש גם האדם לאוכלם בקדושה יתֵרה – "קְדוֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם" (י"ט ב').

*

"כָּל חֵלֶב שׁוֹר וְכֶשֶׂב וָעֵז לֹא תֹאכֵלוּ". (ז' כ"ג). "וְכָל דָּם לֹא תֹאכְלוּ … כָּל נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל כָּל דָּם , וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִיא מֵעַמֶּיהָ". (ז' כ"ו-כ"ז).

נראה כי יש לומר שחֵלֶב ודם הינם עיקר מקור חִיוּתם של בעלי-החיים, ועל כן ישנה הקפדה מיוחדת שלא לאוכלם. זכוּר הדבר, כי בראשית הבריאה היה אסור לָאדם לאכול אפילו מבשרה של בהמה, והדבר הותר רק לנוח ובניו היוצאים מן התיבה. ואולם, גם הם הוזהרו: "אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ" (בראשית ט' ד'). הדם – תמצית החיים – מוקרב לַמזבח, מוגש ליוצר כל החיים; אך לנו, לבני האדם, נאסר הוא – כי אין זה מוסרי שיְחַיֶה האדם את עצמו מעצם חִיוּתה של הבהמה.

*

"וַיָּשֶׂם אֶת הַמִּצְנֶפֶת עַל רֹאשׁוֹ, וַיָּשֶׂם עַל הַמִּצְנֶפֶת אֶל מוּל פָּנָיו אֵת צִיץ הַזָּהָב נֵזֶר הַקּוֹדֶשׁ, כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה" (ח' ט').

התורה מדגישה, כי כאשר חבש אהרון הכוהן את הציץ – נזר הקודש אשר שֵם ה' המפורש חקוק בו – לא היה בו אף שמץ יוהרה או סיפוק אישי על שזכה לאותו הכבוד העליון. כל הפאר הזה – יופיו של כוהן גדול לבוש מַדָיו, ושֵם ה' על מצחו – כולו היה אך ורק על-מנת לקיים את הציווי מפי עליון: "כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה".

*

"וַיִּקַּח מֹשֶׁה מִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמִן הַדָּם אֲשֶׁר עַל הַמִּזְבֵּחַ, וַיַּז עַל אַהֲרוֹן עַל בְּגָדָיו וְעַל בָּנָיו וְעַל בִּגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ, וַיְקַדֵּשׁ אֶת אַהֲרוֹן אֶת בְּגָדָיו וְאֶת בָּנָיו וְאֶת בִּגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ". (ח' ל').

אולי רומז לנו הכתוב – בכך שמִתקדשים גם הכוהנים וגם בגדיהם – שלא רק בפנימיותו אלא גם בחיצוניותו צריך האדם לקדש את עצמו. גם בגדיו, מַעטֵהו החיצוני – כַּגוף שהוא בית לַנפש – צריכים שֶיהיו מקודשים, ככל הגילויים של חיי האדם, ממעלה למטה ומן הפּנים אל החוץ.