עיוני משה

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד … שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחוֹתָם לְבֵית אֲבוֹתָם … מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל יוֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אוֹתָם לְצִבְאוֹתָם, אַתָּה וְאַהֲרוֹן". (א' א'-ג').

צריך עיון, מדוע הקפיד הכתוב לציין שהוראת ה' למשה – דווקא בעניין המִפקד – נאמרה באוהל מועד, והלוא לכאורה אין זה דבר כה משמעותי. ואולי יש לומר כי אדרבה, מִפקד זה אשר נועד להתארגנות הצבא ולמינוי מפקדיו – לקראת כיבוש הארץ בקרוב – הריהו חשוב ביותר, והציווי הניתן באוהל מועד בא ללמדֵנו עיקרון יסודי:

מלחמת כיבוש ארץ ישראל, לא ראוי שתֵיעשה רק על-ידי תעלולי קרב וטקטיקה צבאית. אלה וכיוצא-בהם הינם רק כלים טכניים. עיקר העניין הוא בכך שהצבא ומפקדיו יהיו חדורי אמונה, שיידעו כי ה' צבאות, אֱ-לֹהי מערכות ישראל, הוא השולח אותם אל הקרב, מכוחו הם עולים ולוחמים, ורק ביטחונם בו הוא שֶינסוך בהם כוח וגבורה. הבנה שכזאת – אשר כל כולה בַּקודש – מתחילה כאן, עתה, בדְבַר ה' למשה לִמנות את הלוחמים ולמַנות מפקדים ראויים. על כן חשוב שיינתן הציווי הזה באוהל מועד. מקור הדברים תחת יריעת השכינה הוא אשר ישפיע על כל ההמשך – על דמותו של צבא ישראל, על אופי המלחמה ועל שמחת הניצחון – ניצחון שנזכה לו מכוחו של הקב"ה השוכן בתוכֵנו, ולמען שמו הגדול.

*

בין נשיאֵי המטות, ראשי אלפי ישראל, מנוי גם נְשיא שבט גד, "אֶלְיָסָף בֶּן דְּעוּאֵל" (א' י"ד). והנה, בפרק הבא משתנה שמו: "וְנָשִׂיא לִבְנֵי גָד אֶלְיָסָף בֶּן רְעוּאֵל" (ב' י"ד). בהמשך הדברים ייקרא שוב "בן דעואל" – כך בפרשת נשוא בקרבנות חנוכת המזבח, וכך בפרשת בהעלותך במסע המחנות; (ז' מ"ב, ז' מ"ז, י' כ').

נראה לומר שהתורה ביקשה להדגיש את שלֵמותו של האיש, הן בתורתו ובחכמתו והן במעלת יראתו ואהבתו לה'. שמו הכפול של אביו מגלה ומעיד על שתי הבחינות הללו: "בֶּן דְּעוּאֵל" מציין את חכמתו ובינתו להכיר את ה' ולדעת אותו בכל דרכיו; ואילו "בֶּן רְעוּאֵל" מציין את היותו רֵעַ לָאֵ-ל, קרוב אליו בקרבת רוח ונשמה, באהבת לב ונפש. כך נתאחדו בו, בנשיא שבט גד, שתי בחינות של קרבת אֱ-לֹהים – בשכל ובדעת מצד אחד וברִגשֵי הלב מצד שני – כשירת מזמורי תהילים: "דְּעוּ כִּי ה' הוּא אֱ-לֹהִים, הוּא עָשָׂנוּ וְלוֹ אֲנַחְנוּ, עַמּוֹ וְצֹאן מַרְעִיתוֹ" (ק' ג'); "קָרוֹב ה' לְכָל קוֹרְאָיו, לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת" (קמ"ה י"ח).

*

"וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ". (א' נ"ד).

פסוק זה אמור כאן לגבי סדרי חניית הלוִיים ושבטי ישראל, לדגליהם, סביב המִשכָּן, ובאופן דומה נֶאמר שוב בפרק הבא (ב' ל"ד). בעניינים שונים, כמה וכמה פעמים, אומרת התורה כי בני ישראל עשו כדבר משה, או "ככל אשר ציווה ה' את משה", ודומה שעלינו לתקן את הרושם המתקבל מקריאת כל המסופר על דור יוצאי מצרים.

אמת, נכון הדבר כי התורה מדגישה את חטאי ישראל – לא רק את החמורים שבהם כמעשה והעגל וחטא המרגלים, אלא גם את החטאים הקלים אשר לפעמים חטאו בהם מעטים מקרב העם, ולפעמים רק אדם בודד (כמו מקושש העצים ביום השבת). למקרא הדברים הללו משתלטת עלינו ההרגשה כי ישראל עם קשה עורף הוא, וכמעט שאבדה תקוותנו להיות לעם קדוש…

ואולם, כאשר מביטים אנו פנימה, בעין בוחנת, נראה שההיפך הוא הנכון – ומשום מה "נבלעים" הכתובים המספרים פעם אחר פעם על נאמנותו של העם, על הציות לדבַר ה' ביד משה, ועל התנהגות ראויה ומשובחת. יש לומר שאכן, בדרך כלל, זו היתה הנורמה – ואילו החטאים והמעידות היו בבחינת היוצא מן הכלל. התורה הדגישה את הנפילות הללו דווקא כדי שנפיק מהן את מוסר ההשכל לְדורות, וכדי שנדע לתקן את אשר קלקלו אבותינו – אך אין זה נכון, בשום אופן, שהיה זה דור חוטא!

הקפדתו של הקב"ה עם בניו – ואף עם משה רבנו עצמו – מוסברת על-פי העיקרון האמור במדרש חז"ל, בזו הלשון: "מידת בשר-ודם, מורָא על הרחוקים יותר מִקרובים; אבל הקב"ה מורָאו על הקרובים, שנֶאמר: 'בִּקְרוֹבַי אֶקָּדֵשׁ' (ויקרא י' ג'), ואומר: 'וּסְבִיבָיו נִשְׂעֲרָה מְאֹד' (תהלים נ' ג'), מדקדק עם עבדיו אפילו כחוט השערה"; (פסיקתא זוטרתא [לקח טוב] לשמות פרק ט"ו ).

*

"וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא לִפְנֵי ה' בְּהַקְרִיבָם אֵשׁ זָרָה לִפְנֵי ה' בְּמִדְבַּר סִינַי"… (ג' ד').

אל נכון, רצו שני בני אהרון לחבר – בהרמוניה שלֵמה – בין הבנתם האישית לבין קבלת תפקידם מאת ה' (= "לִפְנֵי ה'", כַּכתוב כאן פעמיים), ומחשבה זו הינה נשגבת וטהורה לחלוטין. ואולם, מן השמים הורו שגם אם כוונתם רצויה, וגם אם טהור רצונם, הרי בכך מתעלים הם אל דרגת המלאכים, ודבר זה – מִשֶבָּא הוא לידי מעשה – הריהו פסול ואיננו רצוי.

התקרבות המושגת כתוצאה מהרכבת שתי הבחינות – בחינת התפקיד המוטל עלינו על-ידי ה' יתברך יחד עם בחינת ההִתעלות לפעול כהבנתנו האישית – מהווה דוגמה שלילית לכלל ישראל, דוגמה העלולה להכשילם ("אֵשׁ זָרָה"), ועל כן אין לאפשר זאת.

בדומה לכך, רואים אנו פעם נוספת את העיקרון הזה בַּדרישה מן הקהתים, בני לוי, שלא ייגשו אל הקודש פנימה, בשעה שכלי השָרֵת גלויים. הנה דְבַר הציווי למשה ואהרון: "אַל תַּכְרִיתוּ אֶת שֵׁבֶט מִשְׁפְּחוֹת הַקְּהָתִי מִתּוֹךְ הַלְוִיּיִם. וְזֹאת עֲשׂוּ לָהֶם, וְחָיוּ וְלֹא יָמֻתוּ בְּגִשְׁתָּם אֶת קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים – אַהֲרוֹן וּבָנָיו יָבוֹאוּ וְשָׂמוּ אוֹתָם אִישׁ אִישׁ עַל עֲבודָתוֹ וְאֶל מַשָּׂאוֹ. וְלֹא יָבוֹאוּ לִרְאוֹת כְּבַלַּע אֶת הַקֹּדֶשׁ וָמֵתוּ" (ד' י"ח-כ'). הא למדתָ, שאילו היו הלוִיים נכנסים בעצמם אל הקודש כדי לארוז את כלי המשכן – אף-על-פי שיהא הדבר לצורך עבודתם, לשאת את הכלים בַּמסע בַּמדבר – היתה פוגעת בהם מידת הדין.