עיוני משה

"לָכֵן אֱמור: הִנְנִי נוֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם". (כ"ה י"ב).

רק פעם אחת – בַּפסוק הזה – מופיע בַּתורה הצירוף 'ברית שלום'. אל-נכון, הוצרך הקב"ה לכך, כביכול, כדי להגן על פינחס.

רש"י (בפירושו לפסוק י"א) מביא את דברי חז"ל על כך שבגלל הדופי שהוטל בייחוסו מצד אמו, ייחס אותו הכתוב דווקא אחר אלעזר אביו – אל סבו, אהרון הכוהן. הנה זו לשון רש"י: "'פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרוֹן הַכֹּהֵן' – לפי שהיו השבטים מבזים אותו: 'הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי-אמו עגלים לעבודה זרה, והרג נשיא שבט מישראל? – לפיכך בא הכתוב וְייחסו אחר אהרון".

ואולם, אם נדייק בַּדברים, לא רק הטלת דופי בייחוסו של פינחס נֶאמרת כאן, אלא ממש האשָמה ברצח, ש"הרג נשיא שבט מישראל"!  ואל מול האשָמה שכזאת באה הודעתו של הקב"ה ביד משה: "הִנְנִי נוֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם"; כאילו הכריז ה' יתברך כַּדברים האלה:

לא רק שבהריגת זמרי – נשיא שבט מישראל – לא היתה רציחה, אלא הרבה מעֵבר לכך: היה זה מעשה של הצלה וכפרה לכלל העם מן החטא הנורא, "וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (כ"ה י"ג), ועל כן תינתן לפינחס ולזרעו "בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם" המקושרת לברית השלום – השלֵמות – אשר בה מוכתר האיש ומעשהו.

*

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דּוֹבְרוֹת נָתוֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם" … (כ"ז ו'-ז'). ורש"י פירש: "אשרי אדם שהקב"ה מודה לדבריו".

הנה לפנינו מעשה בו נזקף לזכותן של חמש האחיות חידוש מהותי בתורה. הן באו בשאלה ודרישה אל משה: "לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ, כִּי אֵין לוֹ בֵּן? – תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ" (כ"ז ד'). והקב"ה הסכים על ידן, הורה למשה להיענות לבקשתן, וכך נקבע דין תורה בעניין זה.

והננו לומדים אפוא עד כמה גדולה זכותו של מי אשר מגלה בַּתורה פנים חדשות, כהלָכה. אשרי אדם שחלקו בין מחדשי חידושים בַּתורה! – הקב"ה כביכול מסכים על ידו, ו"אפילו מה שתלמיד וָתיק עתיד להורות לפני רבו כבר נֶאמר למשה בסינַי"; (תלמוד ירושלמי, מסכת פאה, פרק ב' הלכה ד').

*

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן … וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו. … וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ עָלָיו, לְמַעַן יִשְׁמְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". (כ"ז י"ח-כ').

באומות העולם, מנהיג ההולך למות איננו דואג באמת לאשר יהיה אחריו; רק כבודו העצמי מעניין אותו, ופעמים רבות דואג השליט להנצחת עצמו בדרכים שונות. כאן לומדים אנו את ההיפך מזה: אין הכתוב מדבר כלל על משה ועל זִכרוֹ לְדורות – אלא על יורשו, על העברת התפקיד באופן שהמנהיג-הממשיך יקבל ממשה את המֵירב. הקב"ה הריהו כאומר אל משה, כביכול: התקשר עם יהושע בכל נפשךָ! הענק לו מכל ידיעותיךָ ומחשבותיךָ וראה בו יורש ראוי.

הבנה אשר כזאת – העוברת ממנהיג למנהיג ומדור לדור – מבטאת דאגת אמת לעתידה של האומה, לנֶצח ישראל.

*

"וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת שְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְּמִימִים" … (כ"ח ט'). זכורה האגדה על אותו סבא אשר רץ בערב שבת בין השמשות ושתי אגודות של ענפי הדס לכבוד שבת בידיו, האחת כנגד "שָמור" והשניה כנגד "זָכור"; (מסכת שבת דף ל"ג עמוד ב'). ברוח זו נראה שיש לומר כי שני הכבשים העולים מִדֵי שבת אל המזבח כקרבן מוסף, מציינים את שתי הבחינות הללו – אחד כנגד "שָמור" ואחד כנגד "זָכור", אשר בדיבור אחד נאמרו!