עיוני משה

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל אַהֲרוֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו: בְּהַעֲלוֹתְךָ אֶת הַנֵּרוֹת, אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת. וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרוֹן, אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה הֶעֱלָה נֵרוֹתֶיהָ, כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה". (ח' א'-ג').

על המילים "וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרוֹן" דורשים חז"ל (ב'ספרי' במדבר פיסקא ס') דרָשָה זו: "'וַיַעַש כן אהרון' – להודיע שִבחו של אהרון, שכשֵם שאמר לו משה כן עשה". גם רש"י מפרש כך: "וַיַעַש כן אהרון – להגיד שבחו של אהרון, שלא שינה".

וכלל לא ברור, מדוע צפוי היה שישנה אהרון ממה שציווה לו משה? ומדוע ראוי הוא לשֶבח על שלא עשה כך?  אל-נכון, הרגישו חכמינו בדבר מה; הרגישו שרצה אהרון לשנות מן הציווי ולעשות אחרת – אבל התגבר על רצונו.

ואולי יש לומר כי תָהָה אהרון, לשם מה נחוץ אורה של המנורה כאשר עומדת היא בתוך אוהל המשכן? וכי לא ראוי היה לשנות את מקומה כך שתאיר כלפי חוץ, שיוכלו בני ישראל ליהנות מאורה?  ועל מחשבות אלה היה על אהרון להתגבר. היה זה אמנם הגיונו האישי – אך בענוָתו, בנאמנותו, הוא עמד ועשה בדיוק "כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה", שיהיו הנרות מאירים את פּנים האוהל, וה' הוא היודע להוליך את אור השכינה אל כל איש מישראל; "נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם" (משלי כ' כ"ז).

*

"וְהִקְרַבְתָּ אֶת הַלְוִיּיִם לִפְנֵי ה', וְסָמְכוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יְדֵיהֶם עַל הַלְוִיִּים. וְהֵנִיף אַהֲרוֹן אֶת הַלְוִיִּים תְּנוּפָה לִפְנֵי ה' מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְהָיוּ לַעֲבוֹד אֶת עֲבודַת ה'. … וְהִבְדַּלְתָּ אֶת הַלְוִיּיִם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּים". (ח' י'-י"ד).

נראה לומר שסמיכת ידי בני ישראל על ראש הלוִיים, והנפתם אל-על על-ידי אהרון, נסכה בַּלוִיים כוחות מיוחדים שלא היו בהם קודם לכן. הפרשת הלוִיים מכלל ישראל ונתינתם לאהרון, הפכה כל אחד מהם למעין 'אדם חדש' – "וְנָתַתָּה אֶת הַלְוִיִּים לְאַהֲרוֹן וּלְבָנָיו, נְתוּנִים נְתוּנִים הֵמָּה לוֹ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ג' ט').

לכל אדם ניתנו – מטבע ברייתו – כוחות גוף ברמ"ח איבריו ושס"ה גידיו, כמו-גם כוחות נפש וכִשרונות מיוחדים. ועדיין, כוחותיו אלה של האדם הינם מוגבלים, כמידת אנוש, ואין הוא יכול להתעצם מעֵבר לתִקרה מסויימת. והנה, דומה שהלוִיים מתעלים מעתה לדרגת בני עליון, מעל ומעֵבר לכל בני ישראל; כוחות הגוף והנפש שלהם מוכפלים, בהיותם כה קרובים לה' יתברך, עד שאומר הוא בפשטות: "וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּים".

*

"וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו [= אל משה]: אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם, לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִיב אֶת קָרְבַּן ה' בְּמוֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל? וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֹשֶׁה: עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה יְצַוֶּה ה' לָכֶם. וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: … אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחוֹקָה … וְעָשָׂה פֶסַח לַה'. בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בֵּין הָעַרְבַּיִים יַעֲשׂוּ אוֹתוֹ"… (ט' ו'-י"א).

הנה לפנינו מצווה חשובה – מִצוַת פסח שני – אשר כל כולה באה לָעולם על-פי תביעת אנשים מישראל. לכאורה לא היה הדבר נחוץ, כי כלל הוא ש"אונס רחמנא פטריה" והללו אנוסים היו – אלא שעַז היה רצונם לא להפסיד ולא להיגרע במשהו מן הקהל.

ובעוד אשר מצוות התורה ניתנו לנו מן השמים – הקב"ה מצווה ואנו מקבלים, סבילים – הנה כאן מתהפך הכיוון; כאן מתחדשת מצווה ביוזמה אנושית, מלמטה, וה' הוא השומע-ומקבל, כביכול – וחוזר ומצווה. אין זאת אלא שהתביעה היוצאת מעמקֵי לבבם של בני ישראל הריהי רבת כוח, יכולה היא להיות מקור לְמצווה לְדורות, כי רצונם הפנימי של ישראל הריהו אחוז בשורשו ברצון ה' – כתיומֶת אשר לא ייפרדו בה שני הדבֵקים.

*

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרות כֶּסֶף … וְהָיוּ לְךָ לְמִקְרָא הָעֵדָה וּלְמַסַּע אֶת הַמַּחֲנוֹת. … וּבְנֵי אַהֲרוֹן הַכֹּהֲנִים יִתְקְעוּ בַּחֲצוֹצְרוֹת, וְהָיוּ לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם לְדוֹרוֹתֵיכֶם". (י' א'-ח').

אולי אפשר ללמוד בדרך רמז – מתוך כך שנֶאמר כי תהיינה החצוצרות "לְחֻקַּת עוֹלָם לְדוֹרוֹתֵיכֶם" – שתמיד, בכל דור ודור יישָמע מגבהֵי מרומים קול חצוצרות התרועה; עלינו להאזין ולהטות את לבבנו אל הקול הזה, ולעשות את אשר משמיע לנו הקב"ה התוקע כביכול באוזנינו…

בדורנו שלנו ישנם אותות למכביר – קולות של תקיעה ותרועה – האומרים לעם ישראל: צאו מארצות הגלות! עלו לארץ ישראל ובנו אותה שוב כקדם, על פי חוקי התורה! "אִם יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ?" (עמוס ג' ו') – ואנו, מִצוָה עלינו אפוא לראות ולהבין את האותות, לשמוע את קול ה' ממרומיו הקורא לנו לקום ולצאת לְמַסַּע אֶת הַמַּחֲנוֹת, ולא להתבטל כיושבי קרָנות…

*

"וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאוֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי ה', וַיִּשְׁמַע ה' וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה. וַיִּצְעַק הָעָם אֶל מֹשֶׁה, וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל ה', וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ".  (י"א א'-ב').

לכאורה לא ברור מדוע צעק העם אל משה, שהרי ברור שהאש באה לפגוע בַּמתאוננים באוזני ה', ומדוע ייחלץ משה להושיעם?

ואולם, דווקא מכאן נוכל להיווכח בגַדלות-רוחו של משה – ובתוך-כך מתברר כי גם הצועקים אליו ידעו היטב את מעלתו זאת… אנו למֵדים עד כמה מסור היה משה לקהלו, עד כמה אהב הוא את בני העם – גם בירידתם ובחטאם. כאשר נתונים ישראל בצרה, כאשר מידת הדין מתוחה כנגדם, אין זו העת לחקור ולדרוש, ואין בודקין בשעת הסכנה. קודם כול, ומיד, יש להתפלל לְהצלה – לעורר רחמי שמים – ורק אחר-כך, לכשיירגעו הרוחות, יש לערוך את החשבון, על מה ולמה יצא עליהם הקצף.

רואים אנו מן הכתובים שבני העם ידעו מראש שכך ינהג משה, הרועה הנאמן, על-כן הם צעקו אליו שֶיושיע – ולא חששו שמא ישיב שהמתאוננים גרמו לעצמם את עונשם והיה עליהם לקחת זאת בחשבון.

גם להלן, בפרק י"ב, רואים אנו שוב את רום אישיותו של משה. מרים ואהרון מדברים בו סרה – ובכל-זאת מתקבל הרושם שהקב"ה מקפיד על כבודו של משה יותר מִשֶמקפיד הוא עצמו. שוב הוא נחלץ להציל את זה הנתון בצרה, והפעם היתה זו מרים אחותו… משה לא שת את ליבו אף לרגע שֶעונשה של מרים בא על שפגעה בו-עצמו – הוא לא נעלב, לא נקם ונטר, רק פרץ בתחינה ותפילה: "אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ!" (י"ב י"ג).

הנה, אלה שתי דוגמאות לדרכו של ענק-הרוח אשר הוליכָנו בְּדרך מִדבָּר – זה אשר נֶאמרו בו שני הכתובים גם יחד: "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה" (דברים ל"ד י'), "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (י"ב ג').

*

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה': לָמָה הֲרֵעוֹתָ לְעַבְדֶּךָ … לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי? … לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה, כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי. וְאִם כָּכָה אַתְּ עוֹשֶׂה לִּי, הָרְגֵנִי נָא הָרוֹג … וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשׁוֹטְרָיו … וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם וְלֹא תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ". (י"א י"א-י"ז).

הנה כאן הגיע משה כה-קרוב אל סף השבירה, וכמעט שבא לידי "הרמת ידיים"… אכן, קשה מנשוא הוא תפקידו של מנהיג אשר מוטל עליו לשאת בַּנֵטֶל לבדו. פעם אחר פעם הוא נתקל בכפִיוּת-טובה מצד בני העם – והנה עתה הם יושבים ובוכים "מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר" (י"א ד')…

והקב"ה שעה אל תפילתו של משה ואל מְרי-שיחו, וחידש מוסד חשוב בהנהגת העם – אסיפת שבעים הזקנים – מוסד העתיד להתגבש כ'בית הדין הגדול', הוא הסנהדרין. כי כל עוד היה משה לבדו בעמדת המנהיג – התנקזו אליו כל התלונות, כל הטענות והמענות, בין אם היו קשורות בו ובין אם לאו; מעתה – יש לָעם נציגים המקובלים עליו, הזקנים הם "מִשֶלו", מכל שבט ושבט, וברור שהמוסד ה'דמוקרטי' הזה תרם במשך-הזמן למיתון התלונות ולהשקטת הרוחות.

*

"הַבָּשָׂר עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁינֵּיהֶם, טֶרֶם יִכָּרֵת, וְאַף ה' חָרָה בָעָם, וַיַּךְ ה' בָּעָם מַכָּה רַבָּה מְאֹד. וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה, כִּי שָׁם קָבְרוּ אֶת הָעָם הַמִּתְאַוִּים". (י"א ל"ג-ל"ד).

נראה לי שיש לפרש את תחילת הכתוב על דרך של 'חיסורי מחסרא', כי בתאוותם רצו העם לאכול עוד ועוד מבשר השְׂלָו, מעֵבר ליכולתם להכיל – עד אשר היכה בהם ה' "מַכָּה רַבָּה מְאֹד"…

זהו טבעו של בעל התאווה, שאף-פעם אין הוא בא על סיפוקו – וסופו שהוא מובל אל קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה… שמעתי מאבי מורי זצ"ל פירוש על דברי רבי אליעזר הקַפָּר במסכת אבות (ד' כ"א) האומר: "הקנאה והתאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם". פירש אבי שבעל התאווה תמיד ירצה כפליים ממה שבידו – "יש לו מָנֶה, רוצה מאתיים" – וגם אם יקבל את מלוא העולם יתאווה למה שמעֵבר לגבול העולם, וכך 'יֵצֵא מן העולם'…