עיוני משה

"וַיִּפְקוֹד מֹשֶׁה וְאַהֲרוֹן וּנְשִׂיאֵי הָעֵדָה אֶת בְּנֵי הַקְּהָתִי … וַיִּהְיוּ פְקֻדֵיהֶם לְמִשְׁפְּחוֹתָם אַלְפַּיִים שְׁבַע מֵאוֹת וַחֲמִישִּׁים. אֵלֶּה פְקוּדֵי מִשְׁפְּחוֹת הַקְּהָתִי … אֲשֶׁר פָּקַד מֹשֶׁה וְאַהֲרוֹן עַל פִּי ה' בְּיַד מֹשֶׁה". (ד' ל"ד-ל"ז).

הכתוב פותח ואומר: "וַיִּפְקוֹד מֹשֶׁה וְאַהֲרוֹן", חוזר שנית: "אֲשֶׁר פָּקַד מֹשֶׁה וְאַהֲרוֹן", וחותם בסופו: "עַל פִּי ה' בְּיַד מֹשֶׁה". מקריאת ההתרחשות – בַּסדר הזה של הדברים – נראה לומר שהיתה כאן אחדות מלאה בין יוזמתם ורצונם האישי של משה ואהרון, לבין רצון ה': הם ניגשו לפקוד את בני קהת, כיוונו בכך לרצון ה', והקב"ה אמנם נתן גושפנקא לַדבר; כך נרקמה האחדות המופלאה בין אִתערותא דלתתא לבין אִתערותא דלעילא.

*

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל אַהֲרוֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר, כֹּה תְבָרֲכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אָמוֹר לָהֶם: יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ. יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ. יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם. וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם". (ו' כ"ב-כ"ז).

הכתוב מדגיש כי הכוהנים נושאים את ברכת ה' אל העם אך הקב"ה הוא מקור הברכה, ולא הם. "כֹּה תְבָרֲכוּ" אומר ה' – כך בדיוק ולא אחרת – ובבִרכתכם ייאָמֵר בפירוש, שלוש פעמים, שהקב"ה הוא המברך והשומר, הוא המאיר פניו וחונן, והוא הנושא את פניו ושָׂם שלום על ישראל.

בסיום נוסח הברכה שוב נֶאמר העיקרון הזה בפירוש: "וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" – כי בנושאם את כפיהם כמו מובילים הם, הכוהנים, את שֵם ה' ומביאים אותו על ישראל. אך עצם הברכה מאַין היא באה ונובעת? – זאת קובע הכתוב, מפי ה', בשתי מילים: "וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם".