עיוני משה

"וַיִּשְׁלַח [בָּלָק] מַלְאָכִים אֶל בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר … לִקְרוֹא לוֹ לֵאמֹר: הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם … וְעַתָּה לְכָה נָּא אָרָה לִּי אֶת הָעָם הַזֶּה כִּי עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי, אוּלַי אוּכַל נַכֶּה בּוֹ וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן הָאָרֶץ, כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבוֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאוֹר יוּאָר". (כ"ב ה'-ו').

בָּלָק הבין היטב שבחרב וקשת לא יוכל לנצח את ישראל. רק בלעם – בכוחו הרוחני – יוכל לקלל את ישראל ולנצחו, שהרי גם מעלתו של ישראל נעוצה בכוחו הרוחני. היתה זו ראיה מפוכַּחַת ביותר. אמנם, בלעם נכשל בניסיונותיו לקלל והקב"ה הפך לנו את הקללה לברכה, אך בפרשת מטות (ל"א ט"ז) תולה הכתוב את כישלון ישראל עִם נשות מדיין בעצתו של בלעם: "הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם לִמְסָר מַעַל בַּה' עַל דְּבַר פְּעוֹר, וַתְּהִי הַמַּגֵּפָה בַּעֲדַת ה'". גם חז"ל הבינו ואמרו שחטאו של העם בַּשיטים – לאחר שבלעם כבר הלך לארצו – היה פרי מזימתו של בן-בעור: "אלֹהיהם של אלו שונא זימה הוא" אמר בלעם לבני מואב  (מסכת סנהדרין דף ק"ו עמוד א'), ועל-כן דווקא בדבר זה תוכלו להכשילם.

ואמנם, אהה, הצליחה עצת בלעם, "וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב. וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן. וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר, וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל" (כ"ה א'-ג'). כך נפל העם מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, כי משעה שגוברת התאווה – וכל חוטא נסחף בחטאו – הריהי 'מוציאה את האדם מן העולם'… בריך רחמנא שהפרשה מסתיימת במעשהו של פינחס, אשר הציל את כבוד ישראל!

*

"וַיּוֹסֶף עוֹד בָּלָק שְׁלוֹחַ שָׂרִים רַבִּים וְנִכְבָּדִים מֵאֵלֶּה. וַיָּבוֹאוּ אֶל בִּלְעָם וַיֹּאמְרוּ לוֹ כֹּה אָמַר בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אַל נָא תִימָּנַע מֵהֲלוֹךְ אֵלָי. כִּי כַבֵּד אֲכַבֶּדְךָ מְאֹד וְכֹל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלַי אֶעֱשֶׂה, וּלְכָה נָּא קָבָה לִּי אֵת הָעָם הַזֶּה". (כ"ב ט"ו-י"ז).

בלק זה, בשנאתו את ישראל, איננו מוותר – על אף שקיבל כבר תשובה שלילית מִבלעם. הוא שב ושולח שליחים "רַבִּים וְנִכְבָּדִים מֵאֵלֶּה", מפציר בבלעם "אַל נָא תִימָּנַע", ולא נחה דעתו עד שמבטיח הוא גם זאת: "וְכֹל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלַי אֶעֱשֶׂה" – לא פחות ולא יותר… רואים אנו עד כמה 'מושכת' היא שנאת ישראל, ואנטישמי רשע כבָלָק המחפש 'נשק' כדי לאבד את ישראל מן העולם – לא יירגע, ינסה את כוחו שוב-ושוב כמי שאחזוֹ בולמוס, ויהיה מוכן לשלם כל מחיר כדי לממש את שנאתו התהומית.

*

"וַיִּשָּׂא [בלעם] מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר: מִן אֲרָם יַנְחֵנִי בָלָק … לְכָה אָרָה לִּי יַעֲקֹב וּלְכָה זֹעֲמָה יִשְׂרָאֵל. מָה אֶקּוֹב לֹא קַבּוֹה אֵ-ל, וּמָה אֶזְעוֹם לֹא זָעַם ה' … הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכּון, וּבַגּוֹיִים לֹא יִתְחַשָּׁב". (כ"ג ז'-ט').

נגד רצונו אמר בלעם את אשר שם ה' בפיו, ולא יכול היה לומר את הדבר אשר חסם ה' את פיו מִלומר. הנה כך הוא מודה: "מָה אֶקּוֹב לֹא קַבּוֹה אֵ-ל", משמע: איך אקלל אם ה' לא דיבר רע על ישראל? ואמנם, דבריו על העם הינם דברי נבואה נשגבים, שהיו ראויים להיאמר על ידי נביאי ישראל. הנה, כמה חשובה ועקרונית היא אמירת בלעם: "הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכּון, וּבַגּוֹיִים לֹא יִתְחַשָּׁב" – כי אמנם כן, לעם ישראל חוקים משלו, אמת משלו – ואת חוקיו ואמיתו אין הגויים יכולים להבין, שהרי אין הם חיים באור פני ה'. על כן נכשלו וייכשלו כל ניסיונות ההשוואה בין ישראל לַגויים – כי סוד כוחו של ישראל נעוץ דווקא בייחודו.

*

"וַיֹּאמֶר אֵלָיו בָּלָק [= אל בלעם]: לְכָה נָּא אִתִּי אֶל מָקוֹם אַחֵר … וְקָבְנוֹ לִי מִשָּׁם". (כ"ג י"ג).

במחשבתם האלילית, סברו בלק ובלעם שהמקום גורם, ושאם יחליפו את מְקום התצפית על מחנה ישראל יוכלו 'לפעול' על אלוהי ישראל, כדי שיאפשר להם להוציא את קללתם מן הכוח אל הפועל. אפס, ה' אֱ-לֹהֵינו – "מְלוֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ" (ישעיהו ו' ג'). אם נמנעת הקללה וחלה הברכה – היא תחול מכל מקום, ומה לי הכא מה לי התם?

*

"וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁיטִּים, וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב. … וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר, וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל. … וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא וַיַּקְרֵב אֶל אֶחָיו אֶת הַמִּדְיָנִית לְעֵינֵי מֹשֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"… (כ"ה א'-ו').

כל הימים אשר עם ישראל חזק באמונתו ובדרכו – לא יוכלו לו כל הבָּלָקים והבִּלעָמים. והנה, מיד עם תום נבואת בלעם בה הרינו נוצחים את כל הקמים עלינו "וְיִשְׂרָאֵל עוֹשֶׂה חָיִל" (כ"ד י"ח), נופל העם מאיגרא רמא אל בירא עמיקתא – ונופל הוא בחטאו שלו, "באופן עצמי", ולא במנוסה בפני אויביו.

בדרך כלל – אפילו בקרב הגויים – כל הרוצה לזנות מחפש את פינָתו ועושה זאת בהיחבא. כאן רואים אנו את ההיפך מזה: הזנות נעשֵׂית בפרהסיא, ועבודת פעור – הבזויה בין כל פולחנֵי האליל – נעשֵׂית לעין כול. אין זאת אלא שההשחתה נעשתה להם כמין דת, וכדי-כך התהפכו היוצרות שהתחושה היתה כי כל המַרבֶּה הרי זה משובח – עד שנגעה הרעה גם באחד מן הנשיאים, זמרי בן סָלוא, אשר "בָּא, וַיַּקְרֵב אֶל אֶחָיו אֶת הַמִּדְיָנִית, לְעֵינֵי מֹשֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"…

אכן, חוצפה עצומה היתה נדרשת לכך, ואוי לנו כי נמצא מי שהעז לפרוץ גדר בעוצמה שכזאת, נגד משה ואהרון אשר רפו ידיהם, עמדו כאיש נדהם ולא יכלו להושיע… ואולם, גם באותה שעה לא עזב הקב"ה את חסדו מאִתנו. כנגד חוצפתו-לְהרע של זמרי – קם פינחס לעזרת העם ולעזרת ה' בַּגיבורים. הוא קם בתעוזת קודש, כמלך פורץ לו דרך ואין מְמַחֶה בידו, והיכה את זמרי יחד עם אותה מדיינית יפהפיה אשר חמד לו:

"וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרוֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה, וַיִּקַּח רוֹמַח בְּיָדוֹ. וַיָּבוֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה, וַיִּדְקוֹר אֶת שְׁנֵיהֶם – אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ – וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (כ"ה ז'-ח'). היה זה מעשה יוצא מן הכלל! פינחס סיכן עצמו בדיני אדם ובדיני שמים, פעל על דעת עצמו ולא שאל הלכה – אבל הציל את כבוד ישראל, והציל את העם, פשוטו כמשמעו, מִמַגֵפַת-המוות שכבר החלה… והקב"ה גמל לו, לפינחס, כמידת מעשהו – שקינא את קנאת ה' כְּידא-אריכתא דילֵיה, כביכול – ואף מעל ומעֵבר לכך:

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרוֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם, וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי. לָכֵן אֱמור: הִנְנִי נוֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם, תַּחַת אֲשֶׁר קִינֵּא לֵא-לֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". (כ"ה י'-י"ג).