עיוני משה

"וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי"… (ט"ז א').

בניגוד לתלונות ומריבות אחרות, נעוצה מחלוקת קורח-ועדתו בענייני קנאה וכבוד. כבר הפסוק הפותח רומז על ייחוסו המכובד של קורח, שלושה דורות לאחור, ונראה לומר שקורח סבור היה שייחוס זה יַקנה לו מעין חסינות, שלא יינזק כתוצאה ממחלוקתו. גישת התורה היא הפוכה: הייחוס הכל-כך מכובד, דווקא הוא מחייב את האדם לזהירות יתר, שהרי ידוע כי "כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו" (מסכת סוכה דף נ"ב עמ' א') וניתן היה לצפות מאיש נשוא פנים כקורח שייזהר שלא להילכד במלכודת הכבוד.

ואכן, לאחר שהידרדר קורח לאן שהידרדר – וגרר עִמו עוד רבים אחרים – יש לחזור ולהזכיר את פירושו של אבי מורי זצ"ל לַמשנה במסכת אבות האומרת כי "הקנאה והתאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם" (ד' כ"א). לעיל, בסוף פרשת בהעלותך, ראינו את הפירוש הזה ביחס לתאווה – וכאן מתייחס הוא לַקנאה ולַכבוד. גם רודף הכבוד, כבעל התאווה, ירצה תמיד כפליים ממנת הכבוד שכבר השיג – "יש לו מָנֶה, רוצה מאתיים" – וגם אם יקבל את כל הכבוד האפשרי בעולם, ירדוף אחר כבוד המצוי כביכול מעֵבר לגבול העולם, וכך 'יֵצֵא מן העולם'…

*

"הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר, כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר?" (ט"ז יי"ג) – כך השיבו-בשאלה דתן ואבירם למשה, כאשר קרא להם וסירבו לעלות.

ומעולם לא שמענו מעלָה כזאת של ארץ מצרים – "אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ" – כי כינוי זה התייחד רק לארץ ישראל; אלא שכאשר נסחפים אל תוך מערבולת המחלוקת, שוב אין מבחינים בין אמת לבין שקר. יוצא אפוא שבטענת דתן ואבירם – ראש הפסוק מעיד על סופו: כשם שמצרַים זבת חלב ודבש היא, כך הִשׂתרר משה על בעלי המחלוקת הללו…

*

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרוֹן לֵאמֹר: הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאֲכַלֶּה אוֹתָם כְּרָגַע. וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ: אֵ-ל אֱ-לֹהֵי הָרוּחות לְכָל בָּשָׂר, הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצוֹף?! וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל הָעֵדָה לֵאמֹר: הֵעָלוּ מִסָּבִיב לְמִשְׁכַּן קֹרַח דָּתָן וַאֲבִירָם".  (ט"ז כ'-כ"ד).

יש להבין ש"העֵדה" האמורה כאן הינה עדת קורח, ולא כל עדת ישראל. משמע אפוא כי הקב"ה התכוון להיפרע מכל בני העדה המורדת, ואילו משה התפלל עליהם וזעק: "הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצוֹף?!".  שוב רואים אנו אפוא את גודל נפשו וענוותנותו של משה, אשר לא היסס להתפלל להצלת המורדים בו והקמים עליו.

אל-נכון, הבין משה כי קורח משך את בני עדתו בפיתויי דברים והצליח לשכנעם בכוח אישיותו. גם בדורנו ראינו תופעה כזו, כשהצליחו היטלר וגבלס ימח-שמם למשוך אחריהם המונים בחלקת לשונם, בשקריהם, ובכוח אישיותם – שהיו גאונים להרע. משה, הרועה הנאמן, מלמד סניגוריה על הנגררים וטוען: אין הם ראויים לעונש נורא כמו אלה שגררו אותם. ואמנם, הסכים הקב"ה על ידו והפך את הדין: לא מכל עדת קורח הוא ייפָּרַע, אלא רק מן המנהיגים והמובילים אשר יזמו את המחלוקת; על-כן הורה הקב"ה על-ידי משה לכל אנשי עדת קורח להתרחק מאוהלי דתן ואבירם – "פֶּן תִּיסָּפוּ בְּכָל חַטֹּאתָם" (ט"ז כ"ו) – וההמשך כתוב וידוע…