עיוני משה

"זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה"… (י"ט ב'). כל פרשת הפרה האדומה הריהי "חוקה", אשר מן-הנמנע להסביר את טעמיה ופרטיה בסברות אנושיות – אבל, אף-על-פי-כן, הרשות נתונה לעמוד על כמה דקדוקים, כלהלן:

• "הַנּוגֵעַ בְּמֵת, לְכָל נֶפֶשׁ אָדָם, וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים. הוּא יִתְחַטָּא בוֹ [= באֵפר הפרה] בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִטְהָר"… (י"ט י"א-י"ב). שבעת הימים הללו – כימי השבוע – משולים לכל משך חייו של אדם. בימיו אלה, ימי המעשה, יכול הוא להתעלות בקיום המצוות, בהליכה באור פני ה', ויכול גם לרדת, להיטמא בחטאיו, ושוב להיטהר ולשוב בתשובה. כך, כל ימי חֶלדו. כך, עד אשר יעריב 'היום השביעי' – "וְחִטְּאוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם, וְטָהֵר בָּעָרֶב" (י"ט י"ט). כאן מגיע האדם אל סוף ימיו, כי בא השמש… עתה בא הוא למנוחתו, מנוחת עולמים – וטהרתו היא נצחית, טהרת עולם.
• "וְכִבֶּס בְּגָדָיו" (י"ט י"ט) – כי צריכים אנו להיזהר ולבדוק את עצמנו גם בבגדינו, גם במידותינו החיצוניות, הגלויות לָעין. לא רק קיום המצוות – עשה ולא-תעשה – יקבע את דינֵנו, אלא גם כל מחשבותינו, כל דרכנו היום-יומית בחיינו, ואַל לנו לזלזל בחיצוניות!
• "וְהָיְתָה לָהֶם לְחֻקַּת עוֹלָם" (י"ט כ"א). לשון הכתוב מלמדת שהטהרה באמצעות אֵפר הפרה הריהי "חוקת עולם", לרבות גם בתקופת הגלות, כאשר חרב בית מקדשֵנו. יש לומר אפוא שבתקופה זו יתפרש הכתוב "וְרָחַץ בַּמַּיִם, וְטָהֵר" (י"ט י"ט) כמדרשו – שֶייטַהֵר האדם, וייטַהֵר העם את ליבו בתשובה, כדברי חז"ל (ב'בראשית רבה' ב'): "בזכות התשובה שנִמשלה כמים, שנֶאמר (ב'איכה' ב' י"ט): 'שִׁפְכִי כַמַּיִם לִבֵּךְ [נוֹכַח פְּנֵי אֲ-דֹנָי]'".

תשובה אשר כזאת תביאֵנו גם לשוב אל ארצנו ולחדש את ימינו כקדם בטהרה מכל טומאה, כנבואת יחזקאל: "וְקִיבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת, וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם. וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם … וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם"… (ל"ו כ"ד-כ"ו).

*

…"וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ, וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם. וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה"… (כ' א'-ב'). עם מותה של מִריָם – לא היו מים לעם, ופירש רש"י (בעקבות חז"ל ב'במדבר רבה' א') "שכל ארבעים שנה היה להם הבאר בזכות מִריָם", באר שהיתה "מתגלגלת ובאה עִמהם" ומעלה את מימיה בכל חניה, בחצר אוהל מועד.

איזו זכות מופלאה עמדה לה, לַצדקת הזאת! נראה שיש לומר שמִריָם חשה את כל ישראל כבנֶיהָ שלה, ודאגה להם בכל ליבה, דאגת אֵם. וכשם שהאֵם מניקה את ילדה הפעוט בראשית חייו, כך היתה מִריָם משקה את בניה במים חיים, מֵי בארה של מִריָם.

כמה גדולה החשיבות של הנקת החלב לַפעוט, להטביע בו יראה ואהבת שמים, להנחיל לו את חוֹם היהדות בתחושה כה ראשונית. כל חִיותו של הילד – וכל התפתחותו – באים לו מלְשַד החלב אשר הוא יונק מאמו. וכמה מופלאה היתה דאגתה של מִריָם לישראל, אשר באהבתה זכתה שתינתן להם על-ידה באר מים חיים, חיי גוף ונפש, כַּחֲלֵב אם לַילד אשר בחֵיקהּ.

*

"וַיַּקְהִילוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרוֹן אֶת הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסָּלַע, וַיֹּאמֶר לָהֶם: שִׁמְעוּ נָא הַמּוֹרִים, הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם? וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִים, וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים, וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם". (כ' י'-י"א).

אל-נכון, בָּרגע הקשה הזה איבדו משה ואהרון את אמונם בישראל; "מוֹרִים" הטיח בהם משה, "לָכֶם" הוא סנט בהם, 'לכם' ולא לו… אמנם נכון הדבר כי העם בא אליהם במריבה וטרוניה – ואף בהאשמה: "וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל ה' אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לָמוּת שָׁם" (כ' ד') – אך סוף-סוף הרי באמת לא היו מים, ובפעמים קודמות ראינו שהיה בכוחו של משה להתפלל על העם ולדאוג לו באהבה, גם כאשר מרדו בו עצמו…

ומתוך הרוגז הזה היכה משה את הסלע, לא פעם אחת אלא פעמיים, ואולי חשב באותו רגע שסלע, רק סלע הוא העם הזה, כי לב אבן ליבם…

ואת זאת, את אבדן האמון בעם ישראל – שיוכל להיטהר מכל חטא, שיבוא אל הארץ ויתעלה מנפילותיו – את זאת לא היה הקב"ה מוכן לשאת. על כן באה גזירָתו: "לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם" (כ' י"ב). אתם – משה ואהרון – נפסלתם. רק מנהיג שיֹאהב את עמו, שאפילו בשעת החטא יבטח ביכולתו של העם לשוב בתשובה – הוא שיהא ראוי להכניס את קהל ה' לְארץ נחלת השכינה.

*

בדרך רמז, אולי ניתן לראות בפרשת מֵי מריבה עֵצָה ולקח-טוב לחינוך הילדים. כידוע, עד לא-מזמן היתה הבנה כללית שראוי לחנך את הנוער בכוח – הן בבית והן בבית הספר – להכות את הילדים הסוררים או להענישם, בבחינת "וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ". בזמן האחרון באו המחנכים לידי מסקנה שמכות ועונשים רק יגדילו את עוצמת המרד של הנוער. עתה כבר ברור לַכּול כי עלינו לחנך בדרך של "וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע" – באהבה ובהסברה – כדי שיבין הילד מעצמו שעליו לתקן את דרכיו, ואז יקויים: "וְנָתַן מֵימָיו".

*

אני מֵעֵז לחשוב, שהקב"ה ראה חשיבות מיוחדת בכך שמשה רבנו יטעה וְיכשל בחטא. אלמלא כן, היה משה נפטר מן העולם כמלאך – בלא חטא – וקשה היה להאמין שהיה הוא איש ילוד אשה, "כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא" (קהלת ז' כ'). לעם ישראל נחוצה הנהגת אדם, לא הנהגת מלאך. "איש האֱ-לֹהים" היה משה, אך ידע לרדת מראש ההר ולהיות עִם עמו – להנהיגֵנו מקרוב, במידת אנוש, ולא מרחוק ו'מלמעלה' כמידת מלאך. זכות היא לו למשה, שכך נקבר; כך זוכרים אותו אנו – כך יזכרוהו כל דורות ישראל – כרועה נאמן, לא כמלאך או שרף.

*

"וַיְמָאֵן אֱדוֹם נְתוֹן אֶת יִשְׂרָאֵל עֲבוֹר בִּגְבֻלוֹ – וַיֵּט יִשְׂרָאֵל מֵעָלָיו". (כ' כ"א).

סירוב זה של אֱדום היה 'אנטישמיות טהורה'; לא היתה לו כל סיבה שלא לאפשר לישראל לעבור בדרך המלך, (ואף לשלם בעד מי השתיה). אין גם ספק שהיה בכוח ישראל להילחם באֱדום, להכניעו וללמדו לקח… ואף-על-פי-כן הוחלט להימנע ממלחמה, "וַיֵּט יִשְׂרָאֵל מֵעָלָיו". התורה מלמדת כאן שאין עושים מלחמה משיקולים של כבוד גרידא. מלחמה לכיבוש הארץ הריהי מלחמת מצווה; מלחמה לשם הילוך אל הארץ – כאשר ניתן להלך גם בדרך אחרת – הריהי פסולה ומיותרת, ויש להימנע ממנה. זהו לימוד מוסרי חשוב!

*

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרוֹן … יֵאָסֵף אַהֲרוֹן אֶל עַמָּיו, כִּי לֹא יָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, עַל אֲשֶׁר מְרִיתֶם אֶת פִּי לְמֵי מְרִיבָה. קַח אֶת אַהֲרוֹן וְאֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ, וְהַעַל אוֹתָם הֹר הָהָר. וְהַפְשֵׁט אֶת אַהֲרוֹן אֶת בְּגָדָיו וְהִלְבַּשְׁתָּם אֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ, וְאַהֲרוֹן יֵאָסֵף וּמֵת שָׁם". (כ' כ"ג-כ"ו).

ובכן, כאן גילתה לנו התורה את גדולתו של אהרון. על-אף שחָטָא במי מריבה ונענש שלא ייכנס אל הארץ, רואים אנו כאן מִדברֵי ה' שאהרון נפטר מן העולם כצדיק גמור. איזה כבוד חלק לו הקב"ה, שזיכהו – רגע לפני מותו – להלביש בעצמו את בגדיו, בגדי הכהונה, לאלעזר בנו. אהרון נענש, אך דמותו ככוהן נאמן לה' עומדת בזוהרה – ובניו ימשיכו לכהן לדורי דורות כממשיכיו של אביהם הגדול.

גם כל העם נפרד בבכי מאהרון – אוהב שלום ורודף שלום – שנאסף אל עמיו, כי כל אחד הרגיש שאבד לו אדם יקר מכול, אוהב ואהוב, קרוב לו ודורש את שלומו; "וַיִּרְאוּ כָּל הָעֵדָה כִּי גָוַע אַהֲרוֹן, וַיִּבְכּוּ אֶת אַהֲרוֹן שְׁלוֹשִׁים יוֹם כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל" (כ' כ"ט).

*

"וּמִשָּׁם [נסעו בני ישראל] בְּאֵרָה, הִיא הַבְּאֵר אֲשֶׁר אָמַר ה' לְמֹשֶׁה: אֱסוֹף אֶת הָעָם וְאֶתְּנָה לָהֶם מָיִם. אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת: עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ". (כ"א ט"ז-י"ז).

ובכן, רואים אנו שגם אם פעמים כה רבות התלוננו בני ישראל על ה' ועל משה ועל כל תלאותיהם בַּמדבר – הנה, בכל זאת, יודעים הם גם לשיר… מסתבר שבתוך תוכם, בעמקֵי נשמתם, מרגישים הם את עוצם אהבת ה' לעמו – אהבה שאיננה יודעת גבולות – וסוף-סוף מתפרצת ההרגשה הזאת בשירה אדירה, כשֵם שהתפרצה לאחר שעלו בני ישראל מִיָם סוף.

למקרא הפסוקים הללו נזכר אני איך גם בדורֵנו – ביום כ"ח באייר תשכ"ז – ידענו לשיר ולרקוד כל הלילה, כאשר שמענו ברדיו את קריאתו של הרמטכ"ל, מוטה גור: "הר הבית בידֵינו, ירושלים בידֵינו!". היתה זו שמחה כללית, שמחת העם כולו; "אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת"…