עיוני משה

פרשת המרגלים היא אחת מן הפרשיות הקשות שבתורה. איך ניתן להבין את עומק הנפילה של העם אשר עמד לרגלי הר סיני ושמע "אָנֹכִי ה' אֱ-לֹהֶיךָ", לאחר שיצא ממצרים בנִסֵי נִסים, ולאחר שירָתו האדירה כשעלה מִיָם סוף… איך מֵרוּם המעלות הללו – מאיגרא רמא – הידרדרו בני ישראל לבירא עמיקתא, עד בכי ואבדן עשתונות באומרם: "לוּ מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לוּ מָתְנוּ, וְלָמָה ה' מֵבִיא אוֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת לִנְפֹּל בַּחֶרֶב" (י"ד ב'-ג')… איך נסחפו להאמין לנשיאי שבטיהם אשר הטיחו: "אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיּוֹשֵׁב בָּאָרֶץ" (י"ג כ"ח) וְ"לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ" (י"ג ל"א)…

אין זאת אלא שעלינו לומר שבעומק נפשם הם פחדו, ולא רצו להיכנס לארץ ישראל. ארץ הקודש – תובענית היא. חוקי חייהם של ישראל בָּארץ הריהם חוקים שמעל למערכת חוקי הטבע, והעם נדרש לנורמה רוחנית גבוהה ביותר: "וִהְיִיתֶם קְדוֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי" (ויקרא י"א מ"ה). אשר-על-כן, העדיף דור יוצאי מצרים את חיי הגלות. מוכן היה לקיים מצוות בגלות – אפילו את כל 'שולחן-ערוך' לחומרא – ובלבד שלא להתחייב לחיי ארץ ישראל, חיים של קדושה ואחריות עילאית.

משהו מעין זה רואים אנו גם בימינו שלנו. רבבות יהודים חיים את חייהם באירופה ובאמריקה, מקיימים מצוות למהדרין מן המהדרין, אך ישיבו לךָ בְּק"ן תירוצים מדוע מעדיפים הם את לונדון וניו-יורק על-פני ירושלים. חוששים הם מהתמודדות עם אתגרים אשר אינם קיימים כלל בחיי הגלות השקטים, מעדיפים את השקט ההוא, ובלבד שלא יהא עליהם לעמוד ולקבל את פניו של משיח… אפשר כי בתַת הכרתם – וליבא לפומא לא גליא – מפחדים הם מכל אשר כרוך בהיותנו 'דור של משיח', על-כן הם בורחים ממשא אחריות הגאולה וממשימת בניין הארץ על-פי תורתנו.

*

"וַיִּשְׁלַח אותָם מֹשֶׁה לָתוּר אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן, וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם: עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב וַעֲלִיתֶם אֶת הָהָר. וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה הִיא … וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ"…  (י"ג י"ז-כ').

בתוך הנחייתו של משה לַנשיאים שייקחו מפרי הארץ, מקופלת גם הדרכה שלא יתייראו מבעלי הכרמים, וְיבצרו אשכולות ופירות בביטחון גמור. וגם זאת אמר להם משה, במשתמע: אל תחששו לעבור על איסור גניבה; לא גנבים אתם אלא בעלים – כי כבר מובטחת הארץ לישראל, ונטילת הפירות היא גילוי ראשון של הבעלות הזאת.

*

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִית עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדוֹרוֹתָם". (ט"ו ל"ז-ל"ח).

כבר כתבנו לעיל שהבגדים הם משל לאותן מידות הקשורות לחיצוניותו של אדם, לדברים הנראים כלפי חוץ. מורָה לנו התורה שחייב להיות חותָם קודש גם בחיצוניותֵנו – ולא רק בחדרי הנפש הפנימיים. אל לנו לזלזל בהופעה החיצונית – כי חוץ ופְנים קשורים יחד, והחיצוניות הריהי ראי ודוגמה לַפנימיות.

ידועה הסיסמה אשר אימצו להם משכילי גרמניה – "היֶה יהודי בביתךָ ואדם בצאתךָ". אין דבר זר ופסול מזה לדרכה של תורה. התורה דורשת כי גם הבגד, החיצוניות, יהיה 'בגד יהודי' מיוחד אשר ניכרת בו הנאמנות לקב"ה, לתורתו ולמצוותיו. גם בין גויים אַל לו – ליהודי – להסתיר את יהדותו. חייב הוא לשלב גאווה וצניעות: לא להתגרות בַּגויים אך לנהוג כיהודי בגלוי, גם בבגדיו ובאשר נִראֶה לעֵין כול – ודווקא כך יכבדוהו יותר.