על שולחן השבת

המשיח מחכה לנו
ושמרתם את המצות – והחמצת המצוות
רכוש גדול: למה?

המשיח מחכה לנו
שאול דוד בוצ'קו

'וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה', (שמות יב, מ) כך מספרת לנו התורה. אולם ארבע מאות ושלושים שנה הם שלושים שנה יותר מאורך הגלות שהודיע ה' לאברהם: 'יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה'! (בראשית טו, יג).

רש"י (שמות שם, ועי"ב בראשית שם. ועיין מכילתא מס' דפסחא פרשה יד; סדר עולם רבה פרק א). מיישב את הסתירה כך: ארבע מאות השנים מתחילות מלידת יצחק (שהרי במצרים עצמה לא שהו העברים אלא מאתיים ועשר שנים), ושלושים השנים הנוספות מחושבות משנגזרה גזירת בין הבתרים (שבו ה' הודיע לאברהם על הגלות והשעבוד) עד שנולד יצחק.

הרמב"ן (רמב"ן עה"ת שמות שם) מעיר על פירושו כי קשה לומר שחלפו שלושים שנה מברית בין הבתרים ועד ללידת יצחק: 'שהרי כתוב "וְאַבְרָם בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁבְעִים שָׁנָה בְּצֵאתוֹ מֵחָרָן", (בראשית יב, יד)  ומעמד בין הבתרים היה אחר כך ימים רבים!' והוא מביא תירוץ שמקורו בסדר עולם (שם): 'אברהם אבינו היה בשעה שנדבר עמו בין הבתרים בן שבעים שנה, שנאמר "וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת ה' מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". (שמות שם, מא). חזר לחרן ועשה שם חמש שנים, שנאמר "וְאַבְרָם בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁבְעִים שָׁנָה בְּצֵאתוֹ מֵחָרָן"'. ואמנם, הרמב"ן מציע גם פירוש משלו: (שם שם, מב, ולעיל פסוק מ כתב עוד פירוש, עי"ש). 'ועוד אני אומר כי הפשט המחוור מן הכל הוא שנאמר כי הגזרה היתה ארבע מאות שנה מן היום ההוא, כאשר הזכרנו, והשלשים שנה האלו הם תוספת עליהם בעוון הדור ההוא. כי אם נגזר על האדם בחטאו גלות וענוי שנה או שנתים והוא יוסיף על חטאתו פשע בהם, יוסיפו עליו שבע על חטאתיו וגלות ויסורין כהנה וכהנה, שאין ענשו הראשון הבטחה לו שלא יענש בעון שיעשה… ועוד, שאין שום הבטחה שלא יגרום החטא לבטלה אלא במקום שבועה. ומן הידוע שהיו ישראל במצרים רעים וחטאים מאד, ובטלו גם המילה, דכתיב "וַיַּמְרוּ בִי וְלֹא אָבוּ לִּשְׁמֹעַ אֵלַי אִישׁ אֶת שִׁקּוּצֵי עֵינֵיהֶם לֹא הִשְׁלִיכוּ וְאֶת גִּלּוּלֵי מִצְרַיִם לֹא עָזָבוּ וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם לְכַלּוֹת אַפִּי בָּהֶם בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם" וגו' (יחזקאל כ, ח), וכתיב (יהושע כד, יד) "וְהָסִירוּ אֶת אֱלֹהִים אֲשֶׁר עָבְדוּ אֲבוֹתֵיכֶם בְּעֵבֶר הַנָּהָר וּבְמִצְרַיִם וְעִבְדוּ אֶת ה"", ועל כן ארך גלותם שלשים שנה. והיה ראוי שיתארך יותר, אלא שצעקו והִרבו תפלה. וזה טעם "וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם,

וַיִּשְׁמַע א-להים אֶת נַאֲקָתָם" (שמות ב, כג-כד), "וְעַתָּה הִנֵּה צַעֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָה אֵלָי" (שם ג, ט), וכתיב "וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱל-ֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ" (דברים כו, ז), כי לא היו ראויים להיגאל מפני הקץ שבא, אלא שקבל צעקתם ונאקתם מפני הצער הגדול שהיו בו…'

הרמב"ן לימד אותנו כאן יסוד גדול: ההיסטוריה איננה מוכתבת מראש. אפילו אם הקב"ה עצמו קבע זמן לגאולה, אפשר שזמן זה ישתנה בעקבות מעשי האדם.

הדבר שאינו מוטל בספק הוא עצם הגאולה – ה' נשבע ולא יִנָּחֵם (עפ"י תהילים קי, ד). אבל דרכיה, שלביה וזמנה אפשר שיהיו תלויים באדם, בהתנהגותו, בסבלו ובתפילותיו. התורה הודיעה שהשעבוד יארך ארבע מאות שנה, אבל מספר זה הוא סמלי בעיקרו – הוא מסמל  את כוליות השעבוד, שכמוהו כירידה לתופת ולצלמוות. ואכן המספר ארבע וכפולותיו מבטאים את הכלליות ואת הכוליות,^[1] והמספר מאה מבטא את הריבוי. שעבוד זה יהיה מוחלט הן בעומקו, עד כדי שלילת צלם האדם, והן באורכו.

רק התערבות א-לוהית תוכל להפוך את ה'לא-עם' הזה לאומה. ברם, המועד שהתערבות זו תתרחש לא נקבע מראש באופן מוחלט: ה' ברצונו וברחמיו הרבים יכול 'לחשב את הקץ' כך שחשבון השנים יתחיל בלידת יצחק אף על פי שעדיין לא החל שום שעבוד; אבל הוא יכול כמובן גם לדחות את הקץ בגלל חטאי האדם. 

הקב"ה לא כלא את ההיסטוריה בתוך נוסחה מתמטית של תאריכים. לבכייה, לזעקה, לתפילה ולמעשים הטובים – לכל אלו הכוח להשפיע על מהלך ההיסטוריה, והדבר מוטל על האדם. לכן אסרו חכמינו לחשב את זמן ביאת המשיח: חשבונות כאלו מביעים תפיסה דטרמיניסטית של ההיסטוריה, שוללים את חרות האדם וכביכול מחזירים אותנו למצרים ולמושגיה. רב, גדול האמוראים, אף הרחיק לומר: 'כלו כל הקיצין (כלומר לפי כל החשבונות כבר עבר תאריך הגאולה), ואין הדבר תלוי אלא בתשובה ומעשים טובים'. (סנהדרין צז, ב, ועיין דק"ס שם שיש נוסחאות שאינם גורסים 'ומעשים טובים' אלא רק: בתשובה).

אף בימינו, שזכינו בהם לראות את גאולת עמנו בתחיית מדינת ישראל ובשגשוגה, אין אנו רשאים לעמוד ולצפות מן הצד במהלך ההיסטורי שבו מתגלה פועל ה' בכל השתלשלות המאורעות.

לעולם, פונה אלינו הרמב"ן, האדם הוא המניע את ההיסטוריה. אתם, דור התקומה, אין לכם רשות לנוח לצליליהם הערבים של ימות המשיח מבלי לקחת חלק פעיל במהלך הגאולה. בידכם לקבוע את גורלכם, ולשם כך מוטל עליכם להתקרב לה' ולתורתו, לפעול למען אחדות עם ישראל ולחזור לארץ שה' נותן לכם, כדי שלא תידחה עוד הגאולה.

[1] וכן מצאנו: 'כנגד ארבעה בנים דיברה תורה', המייצגים את כל גווני הבנים; ארבע לשונות גאולה – כל המרכיבים של הגאולה; ארבעים שנה במדבר – שלמוֹּת של השהות במדבר, שאפשרה לסלק את רשמי הגלות; 'ארבעים שנה למד וארבעים שנה לימד' – כלומר מחזוריות שלמה של למידה ושל הוראה; 'ארבעים יכנו' – מערכת שלמה של מכות.