על שולחן השבת

גיבור שבגיבורים
שאול דוד בוצ'קו

לאה היא למעשה אשתו הראשונה של יעקב אבינו. היא יולדת לו ארבעה בנים זה אחר זה, והיא הקוראת להם בשמות. התורה מסבירה לנו את נימוקיה של לאה בבחירת השמות: הבכור ראובן — "כי ראה ה' בעניי כי עתה יאהבני אישי" (בראשית כט, לב). אחריו שמעון — "כי שמע ה' כי שנאה אנכי" (שם פסוק לד). השלישי לוי — "עתה הפעם ילוה אישי אלי" (שם פסוק לד). ובלדתה את יהודה — "ותאמר הפעם אודה את ה'" (שם פסוק לה).

השמות שבוחרת לאה מלמדים על סבל רב. מדוע הייתה אומללה כל כך? מדוע התורה מספרת לנו את 'בעיות הזוגיות' של יעקב אבינו?

אמנם נכון כי שמות אלה גם רומזים לתפקיד המיוחד של כל שבט ושבט, כמו למשל 'ילוה אישי אלי' הרומז, על פי המדרש (תרגום יונתן שם כט, לד; בראשית רבתי כט, לד), לכהונה שתינתן לשבט לוי הנלווים על ה', אך מכל מקום עלינו להבין גם את פשט הכתוב.

כל בניו של יעקב נולדו לו בצל היריבות בין שתי נשיו. רחל נותנת את בלהה שפחתה ליעקב לאשה, וכשזו יולדת קוראת רחל לילד 'דן', כי "דנני א־להים וגם שמע בקלי" (בראשית ל, ו), וביתר שאת היא מבטאה את רחשי לבה בלידת הבן השני: "ותאמר רחל נפתולי א־להים נפתלתי עם אחתי גם יכלתי, ותקרא שמו נפתלי" (שם פסוק ח)^[1].

מקור היריבות בין שתי הנשים נעוץ באותה תרמית שהיתה בליל חתונתו של יעקב. כזכור, יעקב אהב את רחל ועבד עבורה שבע שנים, וכשהגיע ליל הכלולות נתן לו לבן את לאה אחותה במקומה. יעקב מעולם לא השלים עם תרמית זו, והחל לשנוא את לאה על כך ששיתפה פעולה ברצון עם אביה^[2].

המדרש (מדרש שכל טוב בראשית כט, כה). מספר: 'כל הלילה קראה רחל והיא עונה, בבוקר צפה בה, והנה היא לאה. אמר לה: רמאית בת רמאי, למה עשית כך? אמרה לו: ולא כך עשית לאביך, שהיה קורא עשו ועניתי. ויעקב הקפיד עליה גם על התרסה זו (בראשית כט, ל).

זהו ניסיון גדול ליעקב. הוא יידרש לאהוב את מי שרימתה אותו, לראות בה את אשתו הלגיטימית לאחר שדחקה ממקומה את האישה אשר בחר, את מי שנשמתו הכירה כבת זוגו וכמהה לשוב להתאחד עמה.

שבע שנים עבד יעקב ברחל. ככלות אותן שנות עבודה ארוכות הוא מבקש את ידה, ואז הוא מתבטא בצורה משונה ובוטה: "ויאמר יעקב אל לבן: הבה את אשתי פי מלאו ימי ואבואה אליה" (בראשית כט, כא). וכבר הקשה רש"י: 'והלא קל שבקלים אינו אומר כן!', ותירץ: 'אלא להוליד תולדות אמר', ולמה? 'כי מלאו ימי… שהרי אני בן שמונים וארבע שנה ואימתי אעמיד שנים עשר שבטים'.

שליחותו של יעקב איננה משימה אישית, הוא יודע שעליו לייסד עם. לתכלית זו הוא נדרש תחילה להוליד משפחה גדולה. בדעתו היה לבנות את משפחתו עם רחל בלבד, ועמה הוא קיווה ליצור תחילתו של עם קדוש. ואכן רחל היתה כלילת המעלות, הן המוסריות והן הגשמיות. איזה עם נפלא יכול היה לצאת מביניהם!

אבל שום דבר איננו קל ופשוט אצל הגדולים. על משפחת יעקב להיות בית גידול לערכים מגוונים ושונים מאוד זה מזה, ורק כולם יחד יהוו את אבני היסוד לבניין האומה. רב-גוניות זו איננה יכולה להיווצר מרחל לבדה. 'הכוונה מאת ה' הייתה שי"ב השבטים ייבנו מלאה ורחל ובלהה וזלפה. אבל הבחירה ניתנה להאדם, וה' לא ישנה לעולם רצון האדם, רק מסבב סיבות שהאדם בעצמו יהיה מוכרח לעשות נגד והיפוך רצונו, שיתקיים כוונת ה' ורצונו. וכאשר ראה הקב"ה שאהבת יעקב גדלה מאוד לרחל, ואת לאה מדחה בשתי ידיו, אולי יוליד יעקב כל י"ב הבנים רק מרחל, לא מלאה, וכל שכן מהשפחות בוודאי לא, על כן לא הפך הקב"ה לבב יעקב לאהוב את לאה, רק עשה את רחל עקרה, שלא תוכל להוליד. וכאשר ראה יעקב שרחל לא נתעברה, והוא מוכרח להוליד תולדות, על כן בעל כורחו היה מוכרח להתדבק עם לאה. וכאשר לאה עמדה גם כן מלדת, היה מוכרח להתדבק עם השפחות. וכאשר נולדו עשרה בנים ובת אחת, באה רחל באחרונה וילדה גם היא'. ('שמות השבטים', פירוש מלוקט ללא ציון מקורות, בחומש רב פנינים בראשית כט, לא).

השוני וההבדל בין הבנים, אף על פי שסופם הפריה הדדית והשלמה הדדית, הם מקור לחיכוכים. רק לאחר מאבקי איתנים יגיע עם ישראל אל היעד הנכסף של איחוד הכוחות המנוגדים.

יעקב אבינו אבי האומה התמודד עם האתגר לאחד בין הכוחות, תחילה בזוגיות שלו ואחרי כן בחיי משפחתו, והוצרך ללמוד לאהוב את מי שהוא שנא, וכן בני לאה יצטרכו אף הם בסופו של דבר להשלים עם יוסף, בנה של רחל.

יעקב הצליח לעשות את הקשה מכול — לאחד את הכוחות. השמות שקראה לאה לבניה מוכיחים זאת. תחילה אכן הם מביעים צער וייאוש — ראובן, שמעון, המבטאים את הקושי והרגשת השנאה. אחר כך מתחילה תקוה — לוי, ולבסוף ישנה הודיה — יהודה.

אף שתי הנשים עושות צעד להתקרבות: ראובן מביא מתנה לאמו: דודאים — פרחים; רחל, עדיין עקרה, מתאווה לפרחים אלה, שהם לה סמל של אהבת־ילד שהיא כמהה לה כל כך. לאה נותנת לה אותם תמורת לילה עם יעקב. לבן שייוולד תקרא לאה יששכר, "כי נתן א־להים שכרי" (בראשית ל, יח)^[3].

משהו יסודי השתנה כאן בבית יעקב. הכוחות מתאחדים.

בסופו של דבר לאה היא זו שתיקבר עם יעקב במערת המכפלה, עדות להצלחתו של יעקב להסכים בלב שלם למעמדה של לאה^[4].

כדי להצליח לשנות רגשות עזים דרושה גבורה עילאית. לפי אבות דרבי נתן זהו שיא הגבורה (נוסחא א פכ"ג ה"א): 'איזהו גבור שבגבורים? זהו הכובש את יצרו… ויש אומרים מי שעושה שונאו אוהבו'. יעקב היה גיבור אף יותר מכך — שהפך את שנאתו לאהבה.

זאת ועוד, יעקב, שהיה עצמו קרבן לשנאה — הלא הוא ברח מעשו אחיו שזמם להורגו — הצליח אף לשנות את רגשי עשו כלפיו. כאשר יעקב שב לארץ ישראל יצא עשו לקראתו במטרה להורגו, אך לבסוף נישק אותו בטרם ייפרד ממנו, ואף פינה לו את ארץ ישראל וגלה להר שעיר.

שיעור גדול נתנה לנו כאן התורה. כדי שאויבנו יקבלו אותנו ויכבדו אותנו, ואולי אף יהפכו לאוהבים, יש תנאי מוקדם שצריך להתקיים: שתשרה אהבה ואחוה בתוך המשפחה הגדולה של ישראל.

[1] ופירש אבן עזרא שם: ינפתולי — וטעמו כאדם שיאבק עם אחר ויפתל לנצח אותו כדי להפילוי.

[2] ראה בראשית רבה פע"א, ב: ירי חנין בשם רי שמואל בר רי יצחק אמר: כיון שראה אבינו יעקב מעשים שרימה לאה באחותה נתן דעתו לגרשהי, וראה לקמן.

[3] ועיין מדרש שכל טוב על הפסוק.

[4] ראה בראשית רבה פע״א, ב: 'ר' חנין בשם ר' שמואל בר ר' יצחק אמר: כיון שראה אבינו יעקב מעשים שרימה לאה באחותה נתן דעתו לגרשה, וכיון שפקדה הקב״ה בבנים אמר: לאמן של אלו אני מגרש? ובסוף הוא מודה על הדבר, הדא הוא דכתיב (בראשית מז, לא): ״וישתחו ישראל על ראש המטה״, מי היה ראש מטתו של אבינו יעקב, לא לאה?'.