על שולחן השבת
פרשת נח
"יצר לב האדם רע מנעוריו" או "בצם אל-הים עשה את הדם"
תרופה למכה
"יצר לב האדם רע מנעוריו" או "בצלם אל-הים עשה את האדם"
נחום אביחי בוצ'קו
לאחר המבול נאמר על האדם: "כי יצר לב האדם רע מנעריו" (ח,כא) ומשום כך התחייב הקב"ה שלא להביא עוד מבול על האדמה. מאידך, פסוקים אחדים לאחר מכן נאמר שאסור לאדם להרוג את רעהו משום "כי בצלם א־להים עשה את האדם" (ט, ו). גם בקהלת מצאנו שהאדם מטבעו טוב הוא, שנאמר: "אשר עשה הא־להים את האדם ישר" (קהלת ז, כט). נשאלת השאלה — המעסיקה את האנושות כבר הרבה הרבה דורות — מהו הצד הדומיננטי באדם, הטוב או הרע? מה יותר שורשי באדם, הצלם א־להים שבו או הצד הבהמי שבו?
כותב הרב קוק: 'הטוב הוא המוחלט, העומד, והרע איננו כי אם דמיוני, אם כן די בבירור הדעת והגברת הרוח להפוך הכל לטוב' (ערפילי טוהר עמ' מ"ח). עוד כתב: 'האדם הישר צריך שיאמין בחיי עצמו והרגשותיו, ההולכות בדרך ישרה מיסוד נפשו, שהם טובים וישרים ושהם מוליכים בדרך ישרה' (אורות התורה פי"א, ב).
העולה מדבריו הוא כי באמת שורש האדם הוא הצלם הא־להי שבו. ביסודו האדם הוא טוב ורק "יצר לב האדם דע מנעריו", ופירש רש״י שם: 'משננער לצאת ממעי אמו נתן בו (הקב"ה) יצר הרע'. 'יצר הרע שנכנס באדם עם לידתו' היינו התפיסה הראשונית והטבעית של הילד שכל העולם נועד לשרתו. בכל בכי שלו הוא מייד זוכה לקבל את החסר לו, ובטוח כי הוא נמצא במרכז העולם. בלא חינוך הוריו, בלא החברה הסובבת, בלא התורה — ימשיך האדם לחיות כל חייו בהרגשה זו. ללא חינוך טוב האדם עלול להפוך לגרוע יותר מחיה.
הסתירה המובנית הזאת באדם נעשתה על ידי הבורא בכוונה ובמחשבה תחילה, וזאת כדי לאפשר לאדם את הבחירה החופשית, ובשעה שיבחר בטוב ובדרך הישר אזי הופך הוא להיות 'בעל הטוב', היינו הטוב שייך לו כי הוא בחר בו במודע. וכדברי הרמח"ל: 'על כן גזר וסידר שייבראו ענייני שלמות וענייני חסרון, ותברא בריה שיהיה בה האפשרות לשני העניינים, ויותנו לבריה אמצעיים שעל ידם תקנה לעצמה את השלמות ותעדיר ממנה את החסרונות, ואז (כשהאדם יבחר בטוב ויהפוך ל'בעל הטוב') יקרא שנדמה במה שהיה אפשר לה לבוראה' (דרך ה' חלק א פרק ב).
כוחות הרע באדם חזקים הם מאד, ולפעמים אף נראה במציאות כאילו הם מושכים וחזקים יותר מאשר כוחות הטוב, אך אסור לנו לשכוח שהקב"ה עשה את האדם ישר "והמה בקשו חשבונות רבים".
תרופה למכה
נחום אביחי בוצ'קו
ההפטרה של פרשתנו לקוחה מספר ישעיה (נד, א — נה, ו), והיא נבואת נחמה לישראל לזמן הגאולה, ומתארת את הברית הנצחית שבין הקב"ה וישראל.
וצריך להבין מה הקשר בין הנבואה הזאת לבין פרשת נח?
בפשט הדברים נראה לומר כי הקשר הוא הזכרת המבול בנבואה, בה נאמר (פסוק ט): "כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבר מי נח עוד על הארץ כן נשבעתי מקצף עליף ומגער בך". כלומר, כשם שהקב"ה נשבע בתקופת נח ששוב לא יחריב את העולם, כך חוזר הקב"ה ונשבע לשמור על הברית הייחודית בינו ובין עם ישראל.
אך לכאורה נראה כי צריכים אנו למצוא קשר מהותי יותר בין הפרשה ובין ההפטרה, ולא להסתפק בהקשר מילולי בלבד.
אם נתבונן בפרשת נח נשים לב שישנם שני נושאים מרכזיים ודומים: המבול ומגדל בבל, ושניהם מתארים את חטאי האדם ותוצאותיהם המרות.
לפני המבול נאמר: "ותשחת הארץ לפני הא־להים ותמלא הארץ חמס", ומסבירים המפרשים שחטאו בזנות, בעבודת אלילים ובגזל. במגדל בבל האנושות מתאחדת — וכפי שכתב רש״י (לפסוק ט, עיי"ש) שהיו נוהגים אהבה ורעות ביניהם — כדי לקרוא תיגר על הקב״ה, כנאמר: "הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים ונעשה לנו עזם".
המתבונן מן הצד על התפתחותה של האנושות עשוי להתייאש ממנה לחלוטין, משום שמתקבל הרושם שרמת המוסריות שבה, הן בין הבריות לבין עצמם והן ביניהם ובין מרות כח עליון, היא גרועה ביותר.
התרופה לבעייתה של האנושות רמוזה כבר בפסוקים האחרונים של פרשתנו — לידת אברהם. לפני יציאתו של אברהם אבינו לארץ כנען, בתחילת הפרשה הבאה, מבטיח לו הקב"ה "ונברכו בך כל משפחת האדמה", רוצה לומר שהצלחתו ופריחתו של אברהם אבינו, אבי האומה הישראלית, יש בה ברכה לעולם כולו. הנבואה בהפטרה שלנו עוסקת בברית הנצחית שבין הקב"ה וישראל, ובגאולת ישראל העתידית שהיא המפתח לגאולה ולברכה לעולם כולו.
אם כן זהו הקשר בין פרשתנו להפטרה: הפרשה מתארת את מצבו הירוד של העולם והאנושות, וההפטרה מתארת את התרופה והתקווה למציאות הזאת.
ישנו מדרש ידוע המחלק את 6000 שנות העולם לשלושה חלקים: 2000 שנה ראשונות תוהו, 2000 שנה תורה ו־2000 שנה משיח. ה־2000 שנים הראשונות היו שנים של מבוכה מוסרית עצומה, ורק עם הופעת אברהם אבינו החלו 2000 שנים של קשר בין הקב"ה ובין בני האדם, שהביא לתיקון העולם מבחינה מוסרית בתהליך ממושך. התיקון השלם יגיע אל תכליתו על ידי גאולת עם ישראל, וכפי שמתואר בהפטרה.