קולו של פסוק
פרשת ויקרא
במחיצתו של הקב"ה
הנותרת
לא שאור ולא דבש
על העולה
יחסי גומלין
ומעלה מעלה בה'
במחיצתו של הקב"ה
פרשת ויקרא היא פרשת הקורבנות. הפרשה פותחת בהלכות קורבן עולה – קורבן נדבה שאדם מקריב מרצונו. קורבן העולה מוקטר כולו על המזבח – בשונה מקורבנות חטאת ואשם, שהם קורבנות חובה הבאים לכפר על עבירות מסוימות.
ואולם על אף היותו קורבן נדבה, התורה כותבת שגם קורבן העולה בא לכפר:
"וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו" (ויקרא א, ד).
על מה בא הקורבן לכפר?
רש"י מלמדנו על פי חז"ל שקורבן העולה מכפר על מצוות עשה שאדם החמיץ. פירוש זה מעלה תהייה: הלוא מן הדין אדם שלא קיים מצוות עשה אינו חייב בקורבן, ויתרה מזו, הבאת הקורבן אינה נובעת מידיעה של האדם כי יש מצווה שלא קיים אלא מרצונו החופשי – "יקריב אֹתו לרצֹנו" (שם פסוק ג).
נראה שחכמינו ביקשו ללמדנו בפירושם שאדם צריך לשאוף תמיד לעלות מעלה מעלה ולהתקדם. חוסר קיום מצוות עשה מעיד שהאדם לא השתמש בכל כוחותיו ולא מיצה את כל יכולותיו לעשיית טוב. חטא אין כאן, שהרי האדם לא עבר שום עבירה – ועל כן אין לחייבו להביא קורבן. אך יש כאן חיסרון המורה כי האדם איננו מושלם. קורבן העולה שהאדם מקריב מרצונו הטוב מבטא את שאיפתו לעלות ולהתעלות.
התורה פותחת דווקא בקורבן העולה כי הוא המרגש ביותר – בקורבן זה בא לידי ביטוי הרצון להוציא מן הכוח אל הפועל את כל הכוחות הטמונים באדם. לעומת הקורבנות המובאים על חטא, קורבן העולה מוקטר במלואו על גבי המזבח – כי הוא מעיד על רצונו השלם של האדם להיות כל כולו במחיצתו של ה'.
הנותרת
"וְהַנּוֹתֶרֶת מִן הַמִּנְחָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו קֹדֶשׁ קָדָשִׁים מֵאִשֵּׁי ה'" (ויקרא ב, ג).
הפסוק עוסק בקורבן מנחה, העשוי מסולת ומשמן. הכמות של קמח הסולת המשמש לקורבן היא "עִשרון" – כשני ליטרים וחצי. בהכנת המנחה בוללים יחדיו את הסולת ואת השמן ונותנים עליהם לבונה, הכוהן לוקח קומץ מן התערובת ומקטיר אותו על המזבח, ושאר המנחה – "הנותרת" – ניתן לאהרן ולבניו לאכילה, בצורת לחם או עוגה טעימה.
מעניין שדווקא חלק הארי של העישרון, עיקר המנחה, נקרא "נותרת", שארית.
עלינו ללמוד מכאן על היחס הראוי בין האיכות לכמות. הקומץ הוא אומנם החלק הזעיר בכמותו, אך הוא היסוד שהופך את כל המאכל לקודש קודשים.
התורה מנחילה לנו כאן שני מסרים חשובים:
א. עלינו להעריך את הדברים לפי מהותם ולא לפי חזותם החיצונית. אנו חיים בעולם של הצגות – התורה מנחה אותנו לחפש את המהויות.
ב. הנותרת, המרכיבה את רוב רובו של הקורבן, מקבלת את קדושתה מכוח חיבורה אל הקומץ. אכילתם של הכוהנים, אנשים בשר ודם, מתקדשת ומתרוממת מתוך הקישור אל החלק הקטן והמקודש המוקטר על המזבח.
כמו הקומץ והנותרת כך הוא הצדיק בתוך החברה. עצם נוכחותו משפיעה על כל סביבתו, והקדושה מוקרנת ממנו לכל הציבור.
וכך הוא עם ישראל בתוך העולם. סגולת ישראל הנושאת את ערכי התורה מקרינה את אורה, וכל המתחבר אליה זוכה לקבל מקדושתה.
לא שאור ולא דבש
"כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה' לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה'" (ויקרא ב, יא).
התורה מונה סוגים שונים של קורבנות המובאים מן הבהמה ומן העוף, ומיני מנחות העשויות מקמח, מים ושמן.
בפסוק שהבאנו לעיל התורה מלמדת אותנו מה אין להקריב – לא חמץ ולא דבש. מדוע?
ההבדל בין החמץ למצה הוא בשאור המנפח את העיסה. שאור זה מזכיר את הגאווה המנפחת את האדם. המשכן הוא מקום מיוחד, מקום של מפגש בין הנברא לבוראו. במקום קדוש זה על האדם להיות ברמה גבוהה מהרמה המתבקשת ממנו בכל מקום אחר. שם אין מקום לגאווה.
המשכן מלמדנו להדגיש את המהות יותר מאת הצורה החיצונית, את הזהות יותר מאת התדמית. אומנם בחיים אנו צריכים את שניהם, גם את המהות הפנימית וגם את הביטויים החיצוניים, אך עלינו ללמוד מהמשכן מהו העיקר.
גם תענוגי החיים המתוקים כדבש מותרים ואולי אפילו נצרכים. הם תורמים לאיזון האדם, הם מאפשרים לחיות את חיי היהדות בשמחה. אבל אין הם תכלית החיים.
ועל כן במשכן המעלה על נס דווקא את חשיבות המהות, טבעי שאין מקום לא לשאור ולא לדבש.
על העולה
כולנו יודעים שקדושת קורבן העולָה גדולה מקדושתו של קורבן השלמים: קורבן העולה הוא קודש קודשים המוקטר כולו לה', ואילו קורבן השלמים נחשב קודשים קלים, ורובו נאכל על ידי הבעלים המקריבים אותו.
ואולם מפסוק בפרשתנו משתמע לכאורה שקורבן השלמים ניצב מעל קורבן העולה:
"וְהִקְטִירוּ אֹתוֹ בְנֵי אַהֲרֹן הַמִּזְבֵּחָה עַל הָעֹלָה אֲשֶׁר עַל הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל הָאֵשׁ אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה'" (ויקרא ג, ה).
על פי הפסוק זהו סדר המערכה:
למטה – אש,
מעל האש – עצים,
מעל העצים – עולה,
ומעל העולה – שלמים.
האש מבטאת את האנרגיה הבוערת בקרבנו, החיוניות שבלעדיה היינו אנשים אדישים;
העצים מבטאים את מרחב הפעולה המאפשר לנו לתת ביטוי לעוצמותינו;
העולה ממחישה כי מי שפועל ומשפיע על המציאות עולה ומתעלה;
אך אסור שהעלייה הזאת תגרום לנו לזלזל בחיים – ולכן מעל העולה נמצאים השלמים, המסמלים את הקדושה בחיים עצמם.
אוכלים ונהנים בקדושה!
יחסי גומלין
פרשתנו דנה בקורבנות. בין קורבנות החטאת מתואר קורבנו של כוהן גדול שחטא בשגגה, השונה מקורבנו של אדם פשוט שחטא:
"אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא לְאַשְׁמַת הָעָם וְהִקְרִיב עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא פַּר בֶּן בָּקָר תָּמִים לַה' לְחַטָּאת" (ויקרא ד, ג).
אכן גם כוהן גדול צריך להביא קורבן, אך הפסוק מוסיף שתי מילים תמוהות: "לאשמת העם". מה פירושה של תוספת זו? כיצד קשור העם לחטאו של הכוהן?
אנו מוצאים במפרשים שני פירושים סותרים לכאורה:
הפירוש הראשון תולה את חטאו של הכוהן בעם, ומבאר כי החטא נובע ישירות מהעם. הכוהן הגדול הוא המנהיג המשקף את נשמת העם, וחולשותיו הן ביטוי לחולשות העם שממנו הוא שואב את כל כוחותיו.
הפירוש השני מטיל את כל כובד האחריות על הכוהן, ומבהיר כי בשונה מאדם פשוט, שחטאיו פוגעים רק בו-עצמו ואין אדם אחר מעורב בהם, חטאו של הכוהן הגדול משפיע לרעה על כל העם. חולשותיו של הכוהן הגדול מביאות לרפיון בכל העם כולו. אחריות זו מבהירה את הופעותיו הרבות של שורש חט"א בפסוק – ארבע פעמים – כי חטאו של הכוהן קשה מנשוא, הוא חוטא ומחטיא.
ואף ששני הפירושים נראים סותרים הם למעשה משלימים זה את זה. בין מנהיג לעמו מתקיימים יחסי גומלין, ועל כן על כל אדם, הורה, מורה או מנהל, להפנים את האחריות הגדולה של מעשיו. כשהעם מתעלה מנהיגו מתעלה עימו, וכשהמנהיג מתעלה – מתעלה עימו כל העם.
ומעלה מעל בה'
פרשת ויקרא היא פרשת הקורבנות. אומנם היום אין אנו מקריבים קורבנות בפועל, אך הרבה יש לנו ללמוד מדיניהם. דוגמה אחת מני רבות מצויה בפסוק הפותח את פרשיית קורבן אשם:
"נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וּמָעֲלָה מַעַל בַּה' וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן אוֹ בִתְשׂוּמֶת יָד אוֹ בְגָזֵל אוֹ עָשַׁק אֶת עֲמִיתוֹ" (ויקרא ה, כא).
אדם שגזל את רכושו של חברו, עשק אותו או נמנע מלשלם לו את חובו, ואף נשבע לשקר בבית הדין שאינו חייב לו דבר – חייב להביא קורבן אשם. והינה, אף שהפסוק עוסק במפורש באדם שפגע כלכלית ברעהו, התורה מקדימה ומדגישה: "נפש כי תחטא ומעלה מעל בה'".
אנו רגילים לחלק את מצוות התורה לשני סוגים: מצוות שבין אדם לחברו ומצוות שבין אדם למקום. פסוק זה מלמדנו ששני סוגי המצוות אינם ניתנים להפרדה. אומנם הימנעות מקיום מצווה דתית איננה בהכרח פגיעה בחבר, אך פגיעה בחבר היא תמיד ובכל מצב גם מרד בא־להים!
חכמינו זיכרונם לברכה לימדונו במסכת יומא (פה, ב) שחטא של אדם כלפי חברו חמור יותר מחטא כלפי שמיא. בחטא בין אדם למקום נדרש האדם לשוב בתשובה כדי לכפר על חטאו, אך אדם שפגע בחברו נתבע להרבה יותר. הוא נתבע לתקן את המעוות, לבקש סליחה מעמיתו, לחזור בתשובה ולהביא קורבן. זהו סדר הפעולות הנדרש; רק לאחר יישור ההדורים בארץ מגיעה הסליחה מה'.
נראה ששורשו של כלל גדול זה טמון בפסוקנו.