סימן ת"ע – שהבכורות מתענין בערב פסח, ובו ג' סעיפים

המכה האחרונה שאפשרה את היציאה ממצרים היא מכת בכורות בו מתו כל הבכורות שבמצרים. מכת זו בושרה למצרים עוד בתחילת הליך הגאולה ככתוב "בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל, הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ" (שמות ד כב-כג).

מכת בכורות מסמנת שתפקיד הבכורה – הנהגת העולם, יעבור לעם שיקבל את התורה. לזכרון, נהגו בכורי ישראל להתענות בערב פסח. אמנם אין זו אפילו חובה דרבנן, אלא מנהג, שתוקפו פחות מדין רבנן רגיל. לכן מקילים לפטור בו חולים אפילו אם חוליים קל. ומי שצום זה יפגע בקיום תקין של מצוות ליל הסדר, פטור מצום זה.

נוהגים גם שאחד עורך סיום מסכת, והבכורות נוכחים שם, וסעודת המצוה של הארוע פוטרת מן הצום.

סעיף א

^אהבכורות מתענין בערב פסח, בין בכור מאב ^בבין בכור מאם (א). ^גויש מי שאומר שאפילו נקבה בכורה מתענה (ב), ( ואין המנהג כן (ג) ) (מהרי"ל).

^אטור בשם מסכת סופרים פרק אחרון. ^בשם בשם אבי העזרי והגהות מימוני בפרק ו. ^גתשובת אשכנזים בשם ספר אגודה.

• בין בכור מאם – המקור לדין זה הוא במסכת סופרים (כא, ג) אבל בגמרא בבלי, לא הובא מנהג זה , וגם הרמב"ם לא הביאו[1], לכן מקילים בו, ונוהגים לערוך סיום מסכת, וסעודת המצוה פוטרת את הבכורות מהתענית, כי אין תענית זו דוחה סעודות מצוה. ויש מקילים יותר, שגם אם אינו נוכח ממש במקום הסיום, אלא מצטרף בטלפון או בזום, נחשב כשותף לסעודת המצוה.

הגדרת סיום: בדרך כלל הכוונה לסיום מסכת של גמרא. אמנם כל מקום לפי מדרגתו, ולפעמים סומכים על סיומים אחרים, כגון משניות או ספרי הלכה.

• בכורה מתענה -כי מצינו במקורות שאם הנקבה היתה הבכורה, גם היא מתה. אמנם זו דעת יחיד, וגם הספרדים לא קיבלו אותה[2].
• ואין המנהג כן – לבני אשכנז. וגם הספרדים מקילים בזה, כאמור.

סעיף ב

^דאם חל ערב פסח בשבת, יש אומרים שמתענים הבכורות ביום חמישי (ד), ^הויש אומרים שאינם מתענים כלל (ה). הגה: אבל יש לנהוג כסברא הראשונה (ו). ונוהגין כשהאב בכור (ז), האם מתענה (ח) תחת בנה הבכור כשעדיין קטן; ואם אין האב בכור, הוא מתענה בעד בנו עד שיגדל (ט).

^דתרומת הדשן, וכן כתבו ברוקח והאגור בשם מהר"י מולין. ^השם בשם אביו.

• ביום חמישי – כי בשבת אסור להתענות, לכן מקדימים ליום חמישי. וביום שישי לא צמים, כדי שלא להכנס לשבת מתוך עינוי.
• שאינם מתענים כלל – כי אחר שנדחה מזמנו, יש לבטלו כליל, ואפשר לסמוך על שיטה זו. ולמעשה נהגו לעשות סיום, ובזה נפטר מן הצום לכל הדעות[3].
• כסברא הראשונה – למנהג אשכנז, שקיבלו חומרה זו.
• כשהאב בכור – ומתענה כי הוא עצמו בכור.
• האם מתענה – כי אין תענית האב פוטרת תענית הבן.
• עד שיגדל – ואז הבן יצום. בני ספרד אינם צמים תחת הבן .

סעיף ג

^והאיסטניס מתענה בערב פסח (י), כדי שיאכל מצה לתיאבון (יא).

^ומהא דרב ששת פסחים קח ע"א.

• מתענה בערב פסח – בסימן תכ"ט ראינו כי אין לצום מראש חודש ניסן, ועם כל זה מותר לצום בערב פסח, גם למי שאינו בכור. זאת משום שיש אנשים שהצום מסייע להם בקיום מצוות הסדר באופן טוב יותר.
• מצה לתיאבון – בסימנים הבאים נראה שמצות אכילת מצה היא המצוה העיקרית של ליל הסדר, ואכילתה צריכה שתהא לשם מצוה. עבור זה נצרך האדם לרעוב במידה בינונית. כלומר, שלא ירעב ביותר, ולא יהא שבע, כי אז יקוץ במאכל.

תענית בכורות (תע)

• הבכורות מתענים בערב פסח (א).
• מי שקצת חולה, או שהצום יפגע ביכולתו לקיים את מצוות הסדר, פטור מצום זה [הק].
• הבנות אינן מתענות (ב).
• נוהגים להשתתף בסיום מסכת של גמרא, ובכך לבטל את הצום [א].
• יש מקילים להשתתף בסיום באמצעות טלפון או דרך תוכנת ה'זום' [א].
• יש מקומות שסומכים על סיום משניות או ספרי הלכה [א].
• אם חל ערב פסח בשבת, הספרדים לא נהגו לצום כלל, והאשכנזים צמים ביום חמישי (ב).
• אב לבן בכור, והוא עצמו אינו בכור, מנהג בני אשכנז שהוא צם עד הגיע בנו לגיל מצוות.
• אבל כשהאב עצמו בכור, ויש לו בן בכור, מנהג אשכנז שהאם צמה.
• מי שאינו בכור, לא יתענה כל חודש ניסן, ואולם אם האכילה בערב הפסח תפריע לו בקיום מצוות הסדר בצורה טובה, רשאי לצום (ג).

[1] הרא"ש (פרק י, אות יט) מביא שיש בו מקור בירושלמי (י, א) ועיין ב"ח שמסביר שהרמז הוא מה שכתוב שם, שרבי לא אכל בערב פסח לא חמץ ולא מצה, ויש מסבירים שהטעם הוא כיון שהיה בכור. ולכאורה בגרסה שלנו לא מובן היכן יש רמז בזה, כי יתכן שאכל דברים אחרים. אמנם במרדכי (פרק מקום שנהגו, רמז תר"י), כמעט מפורש שאין זה הסבר של אחד המפרשים בכוונת הירושלמי, אלא הירושלמי עצמו מביא מאן דאמר "משום דרבי בכור הוה" וזה מקום אחד מיני רבות שחכמי אשכנז פוסקים כירושלמי.

[2] כף החיים אות יז.

[3] על פי הכלל "יש ויש, הלכה כדעה אחרונה".