הלכות יום טוב - יום טוב שני של גלויות

סימן תצ"ו ובו ג' סעיפים

הקדמה

בזמן שישבה סנהדרין בישראל לא נקבע הלוח על פי חשבון, אלא היו חכמי הסנהדרין מקדשים את החודש על פי ראיית הלבנה, והיה ראש החודש עשוי להיקבע בשני ימים אפשריים. בארץ ישראל הספיקו השליחים להודיע על מועד החודש לפני החג, ולכן ידעו מתי חל יום טוב. אולם לחוץ לארץ לא הספיקו השליחים להגיע, ולכן היו עושים את שני הימים האפשריים ימים טובים. לאחר שבטלה הסנהדרין, תיקן הלל השני לוח קבוע, ומאז אנו יודעים מראש הן בארץ ישראל והן בחוץ לארץ מתי יחולו החגים. ואולם, קבעו חכמים לשמור בגלות בכל זאת שני ימים טובים – הראשון מתאים ללוח והוא מן התורה, והשני הוא מדרבנן. הסיבה לכך הייתה שלא רצו לשנות את המנהג[1], כי היהודי הפשוט לא ראה הבדל בין שני הימים, ואם לפתע הייתה משתנה ההלכה וחכמים היו קובעים שיש לחגוג רק יום אחד – היה חושב שאפשר להמיר את חוקי התורה. ונראה לי להוסיף שדין יום טוב שני מזכיר לנו שבמהות העניין יש לקדש את החודש על פי הראייה ולא על פי הלוח. כך שני הימים הטובים מזכירים לנו את העובדה שעדיין אין לנו סנהדרין.

 

סעיף א

אבגליות, שעושין שני ימים טובים מספק, כל מה שאסור בראשון אסור בשני (א). והיו מנדין למי שמזלזל בו (ב). ואם הוא צורבא דרבנן לא היו מחמירין לנדותו אלא היו מלקין אותו (ג).

אמשנה ביצה ל"ו ומגלה ז.  

(א) אסור בשני – חכמים החמירו מאוד בדיני יום טוב שני כדי שלא יבואו לזלזל בו. לכן אף שחיובו הוא מדרבנן, השוו הלכותיו לדין תורה; כגון שאין אומרים בו "ספק דרבנן לקולא", אלא מחמירים בספק ביום השני כמו ביום הראשון.

(ב) למי שמזלזל בו – נידוי הוא הרחקת האדם מהקהילה. המנודה אינו יכול להצטרף למניין ואסור לעמוד אתו בקשרי מסחר[2]. ויש בכך להדגיש שהקהילה אינה מקבלת את מי שמזלזל במנהגיה.

(ג) מלקין אותו – עונש המלקות חמור פחות מהנידוי, כיוון שהמלקות הינן עונש חד פעמי, ואילו הנידוי מונע חיים תקינים כל זמן שהוא עומד בעינו.

"צורבא דרבנן" הוא תלמיד חכם. מפאת כבוד התורה שלמד ומכיוון שלא נחשד בזלזול בכל דברי חכמים, מסתפקים במלקות אם זלזל ביום טוב שני של גלויות.

 

סעיף ב

אין חילוק בין ראשון לשני אלא בלענין מת (ד), גוכן לכחול את העין (ה) הגה: או שאר חולי שאין בו סכנה (ר"ן פרק אין צדין), ואף על פי שאסור בראשון אלא על ידי אינו יהודי אם אין בו סכנה, בשני מותר אפילו על ידי ישראל. חוץ מיום טוב שני של ראש השנה, דשני ימים קדושה אחת אריכתא הן (ו). הגה: ודוקא שבות דרבנן דומיא דמכחל עינא, אבל אב מלאכה אסור לישראל לעשותו אפילו ביום טוב שני (ז) (ר"ן פרק אין צדין והמגיד פ' ראשון).

במשנה וגמרא ביצה י"ב וכבית הלל.  גברייתא מגילה שם וכר' יהודה.

(ד) לענין מת – מצווה מן התורה לקבור את המת ביום פטירתו, ולא להלינו. ואף שבשאר איסורי המלאכה מחמירים ביום טוב שני של גלויות כמו ביום הראשון, משום כבוד המת התירו לקברו כרגיל ביום טוב שני. זאת מכיוון שסוף סוף איסורו של היום השני מדרבנן, ואין בכוחו לדחות חיוב דאורייתא של קבורה בזמנה. אולם כמה אחרונים[3] קבעו כי בזמננו אין להתיר את הקבורה אפילו ביום טוב שני, הואיל וקבורה שלנו כרוכה בחילול המוני של החג, וכיוון שיש לנו אמצעים למנוע פגיעה בגוף המת. פרטי דינים אלה יוסברו בעזרת ה' ב

סימן תקכ"ו.

(ה) לכחול את העין – כחילת העין היא הנחת תרופה בעין, והדבר אסור מדרבנן בשבת וביום טוב, שגזרו חכמים על שימוש בתרופות בשבתות ובימים טובים (טעם הדבר הוא שלא יבואו לשחוק סממנים. והתירו לחולה על ידי גוי, ובשינוי באיסור דרבנן). אולם ביום טוב שני של גלויות התירו כחילת העין, כי סוף סוף זהו צורך הגוף, והיה מקום להתירו אפילו ביום טוב ראשון. נראה שדעת המחבר מסכימה לדעת הרמ"א שמתיר כאן גם בשאר חולי, והיתר זה כולל לקיחת כל התרופות ביום טוב שני של גלויות[4].

(ו) קדושה אחת אריכתא הן – בראש השנה נוהגים גם בארץ ישראל לחגוג שני ימים טובים. טעם הדבר הוא שהואיל וראש השנה חל בתחילת החודש, גם בארץ ישראל לא הספיקו לדעת אם חכמים קידשו את החודש אם לאו.

החמירו חכמים בשני ימים טובים של ראש השנה להחשיבם כיום אחד ממש, והדבר משליך על כמה הלכות, כפי שנראה בעזרת ה' בהמשך. ממילא אי אפשר להקל ביום טוב שני של ראש השנה בכחילת העין, וזאת בניגוד ליום טוב שני של גלויות  (אולם ההיתר לקבור את המת נשאר בתוקפו, משום שזו מצווה מהתורה).

(ז) אפילו ביום טוב שני – מעיר הרמ"א שדווקא מלאכה דרבנן התירו לעשות בעבור חולה ביום טוב שני, אבל לא התירו מלאכה דאורייתא. ובמילים אחרות, היתר מלאכה לחולה ביום טוב שני הוא מעין היתר "תרי דרבנן" שהותר בעבור חולה אף בשבת (עשיית מלאכה דרבנן בשינוי). כלומר – ביום טוב שני, שאיסורו מדרבנן, התירו עשיית מלאכות דרבנן.

 

סעיף ג

דבני ארץ ישראל שבאו לחוצה לארץ אסורים לעשות מלאכה ביום טוב שני ביישוב, אפילו דעתו לחזור (ח). וכל זמן שלא הגיע ליישוב אפילו אין דעתו לחזור מותר, לפי שעדיין לא הוקבע להיות כמותן. אבל אם הגיעו ליישוב ואין דעתו לחזור נעשה כמותן, ואסור בין במדבר בין ביישוב. וכל חוץ לתחום (ט) אין נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם (י).

דארחות חיים, מעובדא ררמי בר חמי חלין ק"י.

(ח) אפילו דעתו לחזור – סעיף זה מבוסס על דיני "מנהג המקום". כאשר הולך אדם ממקום למקום והמנהגים שונים בשני המקומות, אזי אם כוונתו לגור בקביעות במקום החדש – עליו לוותר על מנהגי המקום שממנו יצא, ולנהוג בכל כמנהג מקומו החדש. ואם הלך לטיול או לסחורה וכדומה, ואינו מתכוון לדור במקום השני – עליו להחמיר הן כמנהג המקום שממנו יצא והן כמנהג המקום שאליו הגיע[5].

בהלכות יום טוב שני של גלויות אפשר היה לחשוב שהדין שונה, שהרי אין כאן "מנהג המקום", אלא המקום עצמו יוצר את ההלכה: כל יהודי וכל קהילה צריכים לחוג יום אחד בארץ, ושני ימים בחוץ לארץ. אולם יש להסביר שאחר תיקון הלוח, כאשר הן בארץ והן בחו"ל יודעים את התאריך, תקנת חכמים לשמור על יום טוב שני הייתה דווקא לאדם שמתיישב באופן קבוע בחו"ל. לכן, אם לא התיישב שם לא חלה עליו התקנה, אלא שעדיין עליו לנהוג כחומרות של המקום שהלך לשם. לכן למעשה תייר או סוחר שנמצא בחגים בחוץ לארץ לא יעשה מלאכה יומיים, אבל לעניין תפילות והנחת תפילין ינהג כפי הדין בארץ, אלא שיניח תפילין בצנעה. ויש להדגיש כי השולחן ערוך לא חילק כאן בין צנעה לפרהסיה, ומשמע מדבריו שגם בצנעה אסור במלאכה[6].

(ט) חוץ לתחום – מנהג יום טוב שני חל רק על מי שנמצא בתוך תחום שבת (שהם אלפיים אמה, כקילומטר) ממקום שיש בו קהילה יהודית.

(י) בן חו"ל בארץ – כל זה בבן ארץ ישראל שיצא לחו"ל. אך מה הדין בבן חו"ל המגיע לארץ ומתכוון לחזור למקומו, האם עליו לשמור יום אחד או יומיים? רוב הפוסקים פסקו שצריך לנהוג יומיים, וכך הוא המנהג[7]. ויש אומרים שההולך מחו"ל לארץ שומר רק יום אחד, כי ארץ ישראל במהותה היא מקום הקביעות לכל יהודי[8].

[1] ביצה דף ד ע"ב: "הזהרו במנהג אבותיכם בידיכם, זמנין דגזרו שמדא ואתי לאקלקולי".

[2] הלכות המנודה מבוארים בשו"ע יו"ד סי' של"ד.

[3] יעויין למשל באגרות משה או"ח ח"ג סימן עו.

[4] בנוסף למת וכחילת העין יתבארו בהמשך פרטים נוספים שהקלו בהם ביום טוב שני: ספק מוכן (תצ"ז, ד), ספק בא מחוץ לתחום (תצ"ח, ד ע"פ הסברנו) ועוד (ראה למשל תק"ה, א ברמ"א לעניין חלב שנחלב ע"י נכרי ביום טוב שני; ובמשנה ברורה כאן ס"ק ד', ובבה"ל ריש סי' תקי"ד לעניין כיבוי דליקה).

[5] פסחים תחילת פרק רביעי; שו"ע או"ח תס"ח, ד.

[6] המחבר התייחס לדיני מנהג המקום בהלכות ערב פסח (תס"ח, ד), ושם כתב שיש לנהוג כחומרי מקום שהלך לשם "מפני המחלוקת". משום סברה זו יש פוסקים שהתירו לעשות מלאכה בצנעה (ראה למשל ט"ז אצלנו ס"ק ד'; מ"ב תס"ח ס"ק ד) אך כאמור, לא נראה כך מלשון השו"ע. וביאר המשנה ברורה את סברת השלחן ערוך (תס"ח ס"ק י"ז. וראה תוספות פסחים נב ע"א ד"ה "ביישוב") שאם יעשה מלאכות בצנעה יש חשש גדול שהדבר ייוודע. ומדבריו אפשר לראות עד כמה הקפידו חכמים שקדושת החג לא תיפגע. נראה לי להוסיף שחכמים החשיבו את יום טוב שני כיום טוב ראשון לכל דבר, ולכן מחשיבים יום זה כאילו איסורו היה מן התורה. וזה לשון הרז"ה (פסחים יז ע"א): "שתקנת יום טוב שני הוא מנהג גדול שפשט בכל הגולה, הלכך אסור לעשות מלאכה אפילו בצנעה" [ועיין חזון עובדיה (יום טוב עמוד קי"א) שסובר שדעת מרן להתיר בצנעא, ממה שכתב באבקת רוכל (סימן כ"ו. אולם למעשה פסק שם הגרע"י שראוי להחמיר). אבל לי נראה שבשולחנו פסק המחבר לחומרא, שהרי לא חילק לא בין צנעה לפרהסיה ולא בין מלאכה דאורייתא למלאכה דרבנן. לכן רק בשעת דחק גדול אפשר לסמוך על המקילים, בעיקר במלאכה שהיא מדרבנן].

[7] כך פסק מרן הבית יוסף באבקת רוכל ח', וכן בפאת השולחן ב' אות כא. ולא עוד אלא שהמנהג הוא לארגן מניין לבני חוץ לארץ.

[8] חכם צבי קס"ז; שולחן ערוך הרב תצ"ו, א. אולם כאמור לא נתקבלו דבריהם, ונראה לי שחששו שיבזה את היום השני כשיחזור לחו"ל. אמנם אם יש ספק אם הוא בן חוץ לארץ או בן ארץ ישראל, כגון מי שיש לו דירה גם בארץ וגם בחו"ל, או כגון תלמיד שעודו תלוי בהוריו אך מתכוון להישאר בארץ, אפשר לצרף שיטה זו ולאפשר לחוג בארץ רק  יום אחד.

הלכות יום טוב

סימן תצ"ה – המלאכות האסורות ביום טוב

סימן תצ"ו – יום טוב שני של גלויות

סימן תצ"ז – דיני הכנה ביום טוב

סימן תצ"ח – דיני שחיטה ביום טוב

סימן תצ"ט – הכנת בשר שחוט ביום טוב

סימן ת"ק – קניית בשר והכשרתו ביום טוב

סימן תק"א – עצים האסורים והמותרים להסקה ביום טוב

סימן תק"ב – דיני האש ביום טוב

סימן תק"ג – שלא להכין מיום טוב לחברו

סימן תק"ד – דין תבלין וטחינתו ביום טוב

סימן תק"ה – חליבת בהמה ביום טוב

סימן תק"ו – דיני לישה ביום טוב

סימן תק"ז – דיני אפייה ביום טוב

סימן תק"ח – דברים האסורים ביום טוב בהכנת צלי

סימן תק"ט – כמה דינים פרטיים בהלכות יום טוב

סימן תק"י – כמה דברים האסורים ביום טוב, ומהם המותרים על ידי שינוי

סימן תקי"א – הבערה וחימום מים ביום טוב

סימן תקי"ב – שלא לבשל לצורך גויים ביום טוב

סימן תקי"ג – ביצה שנולדה ביום טוב

סימן תקי"ד – כיבוי והדלקה ביום טוב

סימן תקט"ו – דברים שהובאו על ידי נכרי ביום טוב

סימן תקט"ז – אלו דברים מותר לשלוח ביום טוב

סימן תקי"ז – קניית מיני מאכל ביום טוב

סימן תקי"ח – דיני הוצאה וטלטול ביום טוב

סימן תקי"ט – צירי דלתות ותיקון כלים ביום טוב

סימן תק"כ – לכבד הבית ביום טוב

סימן תקכ"א  – הצלה מפני הגשם ביום טוב

סימן תקכ"ב – כמה איסורי הוצאה משום כבוד יום טוב

סימן תקכ"ג – טיפול בבהמתו ביום טוב

סימן תקכ"ד – כמה דברים שגזרו בהם ביום טוב

סימן תקכ"ה – דין הלואה ביום טוב

סימן תקכ"ו – דיני קבורת המת ביום טוב

סימן תקכ"ז – דיני עירוב תבשילין

סימן תקכ"ח – דיני ערובי חצירות ביום טוב

סימן תקכ"ט – דיני שמחת יום טוב

דילוג לתוכן