סימן תק"ב – דיני האש ביום טוב

מלבד איסור הבערת אש יתלבנו בסימן זה מלאכות נוספות הקשורות לאש, כגון דיני עצי ההדלקה וליבון קדרה חדשה.

סעיף א

^אאין מוציאין אש (א) לא מן העצים ולא מן האבנים (ב) ולא מן העפר (ג) ולא מן המים (ד). ^בואין עושין פחמים (ה). ^גואין נופחין במפוח (ו) אלא בשפופרת (ז), ^דונהגו היתר במפוח של בעלי בתים על ידי שינוי להפכן מלמעלה למטה (ח). הגה: ומותר לכסות האש בכלי או בעפר מוכן (ט) אם אינו מכבהו. ודוקא לצורך יום טוב ראשון, אבל לצורך יום טוב שני אסור (י) (מהרי"ל).

(יא) ^ההעושה מדורה ביום טוב, כשהוא עורך את העצים אינו מניח זה על זה עד שיסדר המערכה מפני שנראה כבונה (יב), אלא או שופך העצים בערבוב (יג) או עורך בשינוי; כיצד, מניח עץ למעלה ומניח אחר תחתיו ואחר תחתיו עד שהוא מגיע לארץ (יד). וכן הקדרה, אוחז אותה ומכניס האבנים תחתיה, אבל לא יניחנה על גבי האבנים (טו). וכן המטה, אוחז (הקרשים) למעלה ומכניס הרגלים תחתיהם (טז). אפילו ביצים, לא יעמיד אותם שורה על גבי שורה עד שיעמדו כמו מגדל, אלא ישנה ויתחיל מלמעלה למטה (יז). וכן כל כיוצא בזה צריך שינוי. הגה: וכן שלחן שיש לו דפנות המגיעות לארץ צריך שינוי (תוספות). אבל מותר להושיב שלחן שלנו על רגליו, ואין בזה משום בנין. ויש אומרים דאפילו מגיע לארץ, כל זמן שאינו צריך לאויר של תחתיו שרי (יח) (טור).

^אמשנה ביצה ל׳׳ג.  ^במשנה שם ל״ב.  ^גברייתא שם ל״ד.  ^דתוספות שם.  ^המימרא דרב יהודה שם ל״ב ול׳׳ג, ולשון הרמב״ם בפרק ד'.

(א) אין מוציאין אש – כפי שראינו בסימן תצ"ה, ההבערה מותרת ביום טוב. ואיסור הולדת האש אינו אלא גזירת חכמים, משום שהולדת האש דומה למלאכה. ולכאורה לא היו צריכים לגזור זאת, שהלוא הדלקת האש נצרכת להכנת האוכל, אך הסביר הרמב"ם שהדלקת האש היא טִרחה שאפשר לעשותה מערב יום טוב[1].

(ב) לא מן העצים ולא מן האבנים – אפשר להדליק אש בעזרת עצים או אבנים המיועדים לכך: מחככים אותם זה בזה בקרבת חומר דליק עד שחיכוכם יוצר ניצוץ.

(ג) ולא מן העפר – שיטה נוספת להדלקת אש היא בעזרת ניצוץ היוצא כשחופרים בקרקע.

(ד) ולא מן המים – הדלקת אש על ידי מיקוד קרני השמש על חומר דליק בעזרת כוס מים.

(ה) ואין עושין פחמים – אחד משימושי האש היה לשים בה עצים וגחלים כדי שיהפכו לפחמים, להם היו כמה שימושים, כגון לשימוש צורפי הזהב. הדבר אסור ביום טוב, ושני טעמים נאמרו בראשונים לאיסור זה, הראשונה – כיוון שזו פעולה שאינה לצורך האוכל[2]; והשניה – משום שדומה לכיבוי[3].

(ו) ואין נופחין במפוח – המפוח הוא כלי שנועד לאומנים לצורך הבערת האש. חכמים אסרו להשתמש בכלי זה אף כשהשימוש הוא לצורך אוכל הואיל וזהו מעשה חול הפוגע בכבוד יום טוב.

(ז) אלא בשפופרת – בשפופרת אפשר להיעזר לצורך ניפוח האש בפה. והואיל ואינה כלי המיוחד לניפוח האש, נפיחה בה לצורך אוכל מותרת ביום טוב.

(ח) להפכן מלמעלה למטה – מפוח של בעלי בתים נועד גם הוא להבערת אש, ובכל זאת התירו חכמים שימוש בו בשינוי. וזאת משום שכלי זה הוא בשימוש בעל הבית ולא בשימוש אומן, ולכן השימוש בו בשינוי אינו פוגע כל כך בכבוד יום טוב.

(ט) או בעפר מוכן – ראינו למעלה שבזמנם הדלקת האש הייתה טרחה ולכן דאגו שהאש תמשיך לבעור, אך אם תמשיך לבעור בכל תוקפה – הרי היא מכלה את העצים ועלולה לכבות. לכן היו מכסים את האש כך שתבער על "אש קטנה" והעצים לא יִכלו. ומותר לכסות את האש ביום טוב כי שימור האש הוא צורך אכילה, שהרי אי אפשר לבשל ללא אש. אלא שכמובן אין לכסות בעפר שלא הוכן לשימוש, שהרי הוא מוקצה.

(י) לצורך יום טוב שני אסור – מפני שאסור להכין מיום טוב לחברו, וכמו שיתבאר בסימן הבא.

(יא) הקדמה – מכאן והלאה עוסק הסעיף באיסור "בונה" הקיים בסידור עצי המדורה. להבנת קטע זה נקדים ונאמר שמלאכת הבניה אסורה מן התורה רק אם היא בניה של קבע, ואסרו חכמים גם בניה ארעית. בניה ארעית מוגדרת כבניית מחיצות וגג היוצרים חלל שאורכו, רוחבו וגובהו לפחות טפח. ואסור דווקא אם בונה תחילה את המחיצות ורק אחר כך בונה את הגג.

(יב) מפני שנראה כבונה – כלומר: אם יסדר עצים מכל הצדדים כמחיצות ויניח עליהם עצים אזי נראה כבונה ואסור.

(יג) בערבוב – ואינו נראה כבונה משום שאין כאן גג.

(יד) עד שהוא מגיע לארץ – שכאמור, בנייה ארעית אסורה דווקא אם בונים בצורה רגילה, כלומר תחילה את המחיצות ורק אחר כך את הגג.

(טו) על גבי האבנים – חשש דומה קיים גם אם רוצה לסדר קדרה על גבי אבנים. לכן לא ישים אבנים ועליהם קדירה, שכאמור נראה כבונה.

(טז) תחתיהם – לא מדובר כאן במיטה שעומדת על ארבע רגליים, אלא במיטה העומדת על קרשים המונחים סביב, ועליהם משכיב קרש נוסף לשכיבה. והרי זה כמו המקרים הקודמים.

(יז) ויתחיל מלמעלה למטה – האיסור הוא לסדר ביצים סביב (ולהחזיקן בדרך כלשהי) ולהניח ביצים גם מלמעלה. ואיני יודע מדוע היו עושים זאת[4].

(יח) שרי – מוסיף כאן הרמ"א תנאי לאיסור, שאסור דווקא אם צריך את החלל אותו בונה. כגון בהנחת הקדירה על האבנים, שיש צורך בחלל עבור האש. אבל אם אין לו צורך בחלל – אין זה בכלל גזירת הדומה לבנין, ומותר.

סעיף ב

^ואגודה של עצים שהודלקה במדורה, כל עץ שלא אחזה בו האש מותר לשמטו, ואינו דומה למסיר שמן מהנר (יט). הגה: ומותר ליקח עץ הדלוק מצד זה של מדורה ולהניחו בצד אחר, הואיל ואינו מכוין לכבוי (כ) (מרדכי).

^ומימרא דרב יהודה קינסא שרי ביצה כ״ב, וכפירוש הרמב״ם בפרק ד'.

(יט) למסיר שמן מהנר – בסימן תקי"ד יתבאר בעזרת ה' שאין לקחת שמן מכלי שבוערת בו האש משום שמקטין את זמן הבערה, והרי זה דומה למכבה. ומסביר לנו השולחן ערוך שבעצי מדורה אין הדבר כן, שכיוון שהעצים אינם מחוברים זה עם זה- אין הם נחשבים לגוף אחד, ולכן הוצאת עץ ממדורה אינה ככיבוי. אך אם אחזה בו כבר האש הוא מוגדר כמובן חלק מהמדורה, ואין להוציאו.

(כ) ואינו מכוון לכיבוי – כשמעביר עץ דולק ממקום אחד במדורה למקום אחר בה (כגון על מנת להטיב את הבעירה), עלול אותו האוד לכבות בזמן ההעברה. ומחדש כאן הרמ"א שאין לחשוש לכך הואיל ואינו מעוניין בכיבוי, ו"דבר שאינו מתכוון" כגון זה מותר[5]. 

סעיף ג

^זאין סומכין את הקדרה ולא את הדלת בבקעת (כא). הגה: אבל מותר לצלות בו (הרי"ף). וכל שכן שמותר להסיק בו עם שאר עצים, אף על גב שאינו ראוי להסיק בפני עצמו (ר"ן).

^זמשנה שם ל״ב, וסיים הרמב״ם שם בפרק ד דלא התירו לטלטל עצים אלא להסקה בלבד

(כא) בבקעת – בקעת היא חתיכת עץ שבוקעה לצורך שריפה, ואין לה כל יעוד אחר. והואיל ואינה כלי הרי היא מוקצה, אך מותר להבעירה ביום טוב. ויש כאן חידוש גדול, שדבר שאינו מוקצה למטרה אחת עשוי  להיות מוקצה בעבור מטרות אחרות.

סעיף ד

^חלדידן מותר לבשל בקדרות חדשות ביום טוב (כב). הגה: ויש אוסרין (כג) (הרא"ש והטור), וכן המנהג, אם לא על ידי הדחק. ולכן נהגו כשקונין קדרות חדשות בפסח, מבשלין בהם קודם יום טוב (ד"ע).

^חפירוש: קדרות שלנו שכל תקונן נגמר בתנור של יוצרים, ולא דמי לקדרה חדשה דאמר ריש לקיש ביצה ל״ד. סמ״ג, והמרדכי, ור' ירוחם, ובית יוסף.

(כב) בקדרות חדשות ביום טוב – בעבר, הבישול הראשון בקדירות החרס היה מחזק את הקדרה, והיה בזה מלאכה גמורה של תיקון שאפשר לעשותו לפני יום טוב. ולכן אסור היה לבשל בכלי החדש בפעם הראשונה ביום טוב. אולם בזמן המחבר תעשיית הקדירות כבר השתנתה, ולא היה צורך עוד בבישול ראשון כדי לחזק את הקדירה. ואין בדבר שום איסור.

(כג) ויש אוסרין – כאמור, כל זה היה במציאות שלהם ולא שייך אלינו. אולם היום ישנם כלים עם הוראות לביצוע לפני השימוש הראשון, ועל פי הנאמר בסעיף זה יש לבצע הוראות אלו לפני יום טוב.

[1] ובזמן הזה, למרות שאנו משתמשים בגפרור או במצית ואין טרחה בהדלקת האש וגם אין דרך להכינה מאתמול, פסקו האחרונים שאין להדליק אש חדשה (משנה ברורה ס"ק ד' בשם כתב סופר סימן ס"ז; כף החיים ס"ק ו' בשם כמה פוסקים). אולם יש שפסקו שבזמננו מותר להשתמש בגפרורים ומצית, ואינם כלולים באיסור הוצאת אש. אך למעשה דבריהם לא התקבלו ואין לסמוך עליהם אלא בשעת הדחק, כגון כשכבתה האש ואין אפשרות להביא אש מהשכן. ובכגון זה אפשר לסמוך על דבריהם (המסתברים) בכדי למנוע פגיעה בכבוד יום טוב. וכך פסק הרב יוסף משאש (שו"ת מים חיים ח"א סי' צ"ד) וכן הרב שלום משאש (שו"ת שמ"ש ומגן חלק שלישי סימן נ"ז אות י'). ועיין שו"ת "ומצור דבש" סימן ט', שמאריך להתיר. ושים לב בדבריו שכשאומר שהאש כבושה בראש הגפרור ואין בו מוליד ודאי שאינו מתכוון כפשוטו, שעינינו רואות שעל ידי החיכוך נדלק האש. אלא שהיות וההדלקה נעשית בקלות- אין זה נקרא נולד, וכפי שהסברנו בפנים.

[2] רש"י. ואיסור זה דומה לעשיית כלי לצורפים.

[3] ר"ן. ואסור למרות שהכיבוי נעשה מאליו, הואיל ומתכוון לכבות.

[4] מקור האיסור הוא בביצה דף לג ע"א, שם לאחר איסור סידור המדורה נאמר "וכן ביעתא". ונקט המחבר לשון הרמב"ם, שהבין שהמבנה הוא של ביצים. אך מצאנו בתשובות הגאונים (גאוני מזרח ומערב סימן עד): "וכן ביצה: אוחז ביצה ותולה אותה על פני הארץ, ומביא גחלים ומניח תחתיה". ומשמע מהלשון שהמקרה הוא כמו בקדירה: ישנם גחלים כמחיצות, ומאהיל עליהן בביצה אחת.

[5] "דבר שאינו מתכוון" הוא כאשר עושה דבר המותר ואגב כך עשויה להתבצע גם מלאכה אסורה שאינו מתכוון לה, כגון גרירת ספסל היוצרת חרישה בקרקע. והלכה כר' שמעון המתיר דבר שאינו מתכוון.