סימן תק"ו – דיני לישה ביום טוב

בסעיף זה מפרט המחבר את המותר והאסור במלאכות הנצרכות להכנת הבצק ביום טוב, ובהן מדידת הקמח, ניפויו, הפרשת החלה, הכנת כמות גדולה ועוד. דיני אפיית עיסה זו יבואו בסימן שלאחריו. כמה מהאיסורים בסימן זה נאסרו משום 'עובדין דחול', כלומר מעשים הפוגעים באווירת קדושת החג ומתאימים יותר לפעילות הרגילה בימות החול.

סעיף א

^אאין מודדין קמח ביום טוב כדי ללוש (א), אלא יקח באומד הדעת. הגה: ומותר ליקח הקמח מן הכלי, אף על פי שעושה גומא בקמח (ב) (ר"ן פ"ק דביצה ופרק כירה).

^אביצה כ״ט כשמואל.

(א) כדי ללוש – אסרו חכמים למדוד ביום טוב משום 'עובדין דחול', ואמנם מותר למדוד אם נצרך הדבר להכנת האוכל[1], אך אין למדוד קמח הואיל ואפשר להסתפק בהערכה בלא לפגום באוכל.

(ב) שעושה גומא בקמח – ראינו שלקיחת עפר מערמה אסורה משום חופר[2]. ומלמדנו הרמ"א שאין מלאכת חפירה בקמח, ואפילו אם אינו בכלי אלא מונח בערמה על הרצפה.

סעיף ב

^באין מרקדין הקמח בתחלה (ג) אפילו על ידי שינוי (ד). ^גאבל אם רקדו מאתמול ונפל בו צרור או קיסם ורוצה לרקדו פעם שנית – מותר אף בלא שינוי (ה). הגה: ויש אומרים דמותר ליטול הצרור או הקיסם בידו (ו), אבל יש מחמירין ואוסרין (ז) (המגיד פ"ג). ואם לא נפל בו דבר, אלא שרוצה לרקדו שנית כדי שיהא הפת נאה – ^דצריך שינוי קצת (ח), כגון על גבי שלחן (ט). הגה: והוא הדין דמותר לעשות על ידי אינו יהודי אפילו תחלת הרקידה, אם ישנה קצת (י) (ב"י).

^בהרא״ש ביצה כ"ט.  ^גברייתא שם וכתנא קמא.  ^דמעובדא דאמוראי שם.

(ג) אין מרקדין את הקמח בתחילה – הרקדת הקמח היא ניפוי להפרדת הקמח מהסובין, שהם קליפות הגרעין. וכבר ראינו (בסימן תצ"ה) שמלאכות כגון זו, שדרכן להיעשות לימים הרבה, לא הותרו ביום טוב כלל.

(ד) על ידי שינוי – איסור התורה הוא בעשיית המלאכה כדרכה, ועשיית מלאכה בשינוי אסורה מדרבנן. והואיל ועצם איסור הרקדת הקמח ביום טוב הוא מדרבנן הרי שההרקדה בשינוי היא "תרי דרבנן"; ובכל זאת אסור, כדי שלא יבואו לזלזל ביום טוב בעשיית מלאכות שאין שום צורך לעשותן דווקא בחג.

(ה) אף בלא שינוי – לפני השימוש הדרך היא להרקיד שוב את הקמח כדי לנפותו ממה שנפל בו מאז ההרקדה הראשונה. ולכן ההרקדה השניה היא מלאכה ביתית שאין דרך לעשותה לימים הרבה, ומותרת ביום טוב אפילו ללא שינוי.

(ו) בידו – כיוון שהותרה מלאכת ברירה ביום טוב[3]. וזאת בניגוד להרקדה, כי הרקדה דרכה להיעשות לימים הרבה, מה שאין כן הברירה שדרך לעשותה מיד קודם לאוכל.

(ז) יש מחמירין ואוסרין – זו דעת המחבר, הסובר שהתירו דווקא הרקדה שניה, ואפילו אם בהרקדה זו בוררים את הצרור, משום שרגילים לעשותה לפני האכילה. אבל לקיחת הצרור מהקמח ביד אינה חלק מהמעשה השגרתי של הכנת האוכל, ולכן נאסרה[4]. ולפי זה, אם נראה הוצאת זבוב שנפל למשקהכבורר, אזי מותר להוציאו אם רוצה לשתות מיד, משם שהוא חלק ממעשה השתיה. אך אם רוצה לשתות רק לאחר זמן – יוציא מעט משקה עמו.

(ח) צריך שינוי קצת – הניפוי השני מותר כי זו הרקדה ביתית שרגילים לעשות לפני הכנת אוכל. אולם היות שהדבר דומה להרקדה לימים הרבה דרשו חכמים לעשות את המלאכה בשינוי קל. והיום מותר לנפות קמח, כיוון שכל ניפוי שלנו הוא כהרקדה השנייה, הנעשית סמוך להכנת האוכל. וכן מותר לברור את האורז המתולע והמנוגע, כי כל אלה הן מלאכות ביתיות שהנוהג בהן הוא להכין את הכמות הנצרכת לארוחות היום בלבד[5].

(ט) על גבי שולחן – כלומר: בִמקום שהקמח יפול לכלי המיוחד לכך, מנפה ישירות על השולחן.

(י) אם ישנה קצת – בדרך כלל אסור לעשות על ידי גוי מלאכה האסורה ביום טוב. אולם כאן יש פוסקים שאף שההרקדה דרכה להיעשות לימים הרבה, הרי הרקדה שעושים בבית היא הכנת אוכל לאותו יום והיא מותרת, אמנם בשינוי – כדי שלא תירָאה כהרקדה הנעשית בבית הרחיים. ואף שאין הלכה כמותם סומכים על שיטה כדי זו להתיר לעשות את המלאכה על ידי גוי[6].

סעיף ג

(יא) ^ההלש עיסה ביום טוב – יכול להפריש ממנה חלה (יב) ולהוליכה לכהן (יג) (שרי אפילו הפרישה מאתמול) (יד). ^ואבל עיסה שנלושה בערב יום טוב – אסור להפריש ממנה חלה ביום טוב (טו). הגה: אלא אוכל ומשייר קצת, ולמחר מפריש מן המשוייר חלה (טז). ומותר לאפות הפת על ידי שיאכל ממנו ויפריש אחר כך חלה (ב"י). ואם רוצה יוכל ללוש עוד עיסה אחת ביום טוב, ויצרפם יחד, ויפריש מאותה עיסה גם על מה שלש מערב יום טוב (יז) (הגהות מיימוני פ"ג, ומרדכי פרק אלו עוברין, וב"י בשם תוספות פרק קמא דביצה).

^השם בגמרא ל״ז.  ^ושם ט׳ וכאבוה דשמואל, וכדעת רוב הפוסקים.

(יא) הקדמה – הפרשת חלה, תרומות ומעשרות בשבת אסורות מדברי חכמים. וזאת משום שההפרשה דומה לתיקון, שהרי לפני ההפרשה העיסה אסורה, וההפרשה מכשירה ומתקנת אותה לאכילה. ביום טוב נחשבת ההפרשה ל"מכשירי אוכל נפש", שראינו שהכלל בהם שאם היה אפשר לעשותם לפני יום טוב – אסור לעשותם ביום טוב; ואם לאו – מותר לעשותם ביום טוב עצמו.

(יב) יכול להפריש ממנה חלה – שהרי אם לש ביום טוב אין לו אפשרות להפריש אלא ביום טוב עצמו.

(יג) ולהוליכה לכהן – בזמן שהכהנים היו טהורים הייתה ניתנת החלה המופרשת לכהן, והכהן היה אוכלה בטהרה. בזמן הזה, היות שכל הכהנים בחזקת טמאים, החלה נשרפת[7]. אך מכל מקום, ההפרשה היא שמתירה את אכילת העיסה, והמתנה לכהן אינה מעכבת את היתר האכילה; לכן ההולכה לכהן אינה צורך אכילה עבור בעל הבית. ובכל זאת מותר להוליך את החלה לכהן, משום שהיא צורך אכילת יום טוב עבור הכהן.

(יד) אפילו הפרישה מאתמול – על אף שהיה יכול להביאה לכהן אתמול. ומותר כיוון שהבאת החלה לכהן היא צורך אכילה ממש, ובנוסף אין כאן תיקון אלא איסור הוצאה בלבד, וההוצאה הותרה ביום טוב אפילו לצורך קל.

(טו) להפריש ממנה חלה ביום טוב – שהרי יכול להפריש מערב יום טוב. וכאמור למעלה, לא הותר איסור התיקון עבור "מכשירים" שאפשר לעשותם מערב יום טוב.

(טז) מפריש מן המשוייר חלה – הרמ"א נותן כאן עצה כיצד יעשה מי שהכין עיסה בערב יום טוב ולא הפריש, ורוצה לאכול ממנה ביום טוב. אלא שעצה זו מתאימה להפרשת חלה בחוץ לארץ בלבד, משום שבחו"ל נוהגת הפרשת חלה רק מדרבנן, כדי שלא תשתכח המצווה. ולכן העיסה מותרת באכילה גם לפני ההפרשה, ויכול לאכול בחג ולהשאיר, ולהפריש מהנותר לאחר יום טוב.

(יז) שלש מערב יום טוב – יש כאן עצה נוספת לרוצה לאכול מעיסה שלא הופרש ממנה בערב החג, ועצה זו טובה גם בארץ ישראל: ילוש עיסה נוספת שממנה יותר לו להפריש, כיוון שנלושה ביום טוב. וקודם הפרשתו יצרף את שתי העיסות, וכך בהפרשת השניה יתיר גם את העיסה הראשונה.

סעיף ד

^זהמפריש חלה ביום טוב והיא טמאה (יח), לא יאפה אותה ולא ישרפנה (יט), שאין שורפין קדשים ביום טוב (כ), אלא מניחה עד הערב ושורפה.

^זנתבאר במה דציינתי לעיל בסימן תנ״ז סעיף ב'.

(יח) והיא טמאה – כבר ראינו (בס"ק יג) שבזמן שהכהנים היו טהורים ניתנה החלה לכהן, והוא אכלה בטהרה. ואם נטמאה החלה – אסורה באכילה ודינה בשריפה, כשאר קדשים שנטמאו. היום כולנו טמאים, ולכן דין החלה בשריפה.

אסור לשרוף את החלה ביום טוב. ואף שראינו שמתוך שהותרה הבערה לצורך אכילה הותרה נמי שלא לצורך אכילה, צריך שיהיה בכך צורך לאדם, ושריפה זו אין בה שום צורך לאותו יום ולכן אסורה.

(יט) ולא ישרפנה – כי אין כאן צורך אכילה, ואף לא צורך אחר. ולכן אפיה ושריפה זו לא הותרו ביום טוב.

(כ) שאין שורפין קדשים ביום טוב – אמנם ראינו שמתוך שהותרה הבערה לצורך אכילה הותרה גם שלא לצורך אכילה, אולם זאת בתנאי שיש באותה הבערה צורך כלשהו לאדם. ושריפה זו אין בה צורך לאותו יום כלל, ולכן אסורה.

סעיף ה

^חמותר לעשות ביום טוב פתין גדולים, ולא חיישינן שמתוך כך יבא לאפות יותר ממה שצריך (כא).

^חברייתא ביצה כ״ב וכבית הלל.

(כא) פיתין גדולים – אף שאסור לאפות לצורך מחר, אינו צריך לדקדק שיאפה רק מה שצריך ליום טוב.

סעיף ו

^טהיה לו קמח או עיסה בשותפות עם אינו יהודי (כב), אסור לאפותה ביום טוב, אלא יחלקנה ויאפה את שלו.

^טמימרא דרב חסדא ביצה כ״א.ו

(כב) בשותפות עם אינו יהודי – אסור לעשות מלאכה ביום טוב עבור גוי. לכן אסור לאפות עיסה שחלקה שייך לגוי, אלא יחלקנה ויאפה רק את חלקו[8].

סעיף ז

^יאם יש לאדם הרבה פת נקייה (כג) – אינו אופה פת אחרת, ^כאלא אם כן יש לו בני בית שרגיל להאכילם פת הדראה (כד). אבל אם יש לו פת הדראה הרבה – יכול לאפות פת נקיה (כה).

^יסמ״ק והר״ן בפרק ט״ז דשבת, בשם התוספות מברייתא דהציל פת נקיה וכו׳.  ^כהרא״ש שם.

(כג) פת נקיה – לחם העשוי מקמח לבן, שהוא קמח שנטחן מגרעיני חיטה שקולפו מקליפותיהם (הנקראות סובין). לחם מקמח שנטחן עם קליפתו נקרא כאן "פת הדראה". פת נקיה יקרה ונחשבת יותר מפת הדראה, שהוא מזון לעניים.

(כד) שרגיל להאכילם פת הדראה – ודאי שכבודו של יום טוב הוא לאכול פת נקייה, לכן אם יש לו ממנה- אסור לאפות פת נוספת. אבל אם בני ביתו רגילים לאכול פת הדראה ומעדיפים פת זו[9], הרי אפייתה היא לצורך אכילתם ביום טוב, ומותרת.

(כה) יכול לאפות פת נקיה – שכאמור, הרי זה מכבוד יום טוב ולצורכו.

סעיף ח

^לאסור לעשות שאור ביום טוב ^מאלא על ידי שינוי, מפני שהיה אפשר לעשותו מבעוד יום (כו).

^למרדכי בפרק קמא דביצה.  ^מבית יוסף.

(כו) לעשותו מבעוד יום – שאור הוא מעין בצק שהותסס ואינו ראוי לאכילה (מחמת חמיצותו), ומשמש להתפחת העיסה. הרגילות היא להכין שאור בפעם אחת לצורך כמה ימים, ולכן, כפי שכבר ראינו, הרי זו טִרחה שאסרו חכמים לעשות ביום טוב. אולם אם אדם זקוק לשאור לצורך יום טוב עצמו ועושה אותו ליומו, הרי זה צורך אוכל נפש ומותר. אולם הצריכו חכמים לעשותו בשינוי, כיוון שנראה כאילו טורח לצורך מחר.

סעיף ט

^נאפילו נשחטה הבהמה מערב יום טוב, מותר להפריש המתנות ביום טוב (כז).

^נמהר״י אבוהב בשם הרשב״א.

(כז) להפריש המתנות ביום טוב – אחת ממתנות הכהונה המוטלת על השוחט בהמה היא לתת לכהן זרוע, לחיים וקיבה. אולם בניגוד להפרשת תרומה ולהפרשת חלה בארץ ישראל, שבהן קודם ההפרשה הפירות הם טבל ואסורים באכילה ובהנאה, בשר בהמה אינו נאסר קודם הפרשת המתנות לכהן. לכן אין בהפרשה זו שום מלאכה או תיקון, ולא אסרו חכמים לעשותה ביום טוב.

[1] ראה למשל בסוף סימן תק"ד.

[2] ראה למשל סימן תצ"ח ס"ק מ"ז.

[3] כפי שנלמד בסימן תק"י סעיף ב.

[4] דעה זו לכאורה לא מובנת, שהלא בתחילת הסעיף ראינו שאם נפל צרור לקמח- מותר אפילו לרקד שנית, ומדוע יהיה אסור להוציאו ביד? ועוד, בסימן תק"י מפורש שאין איסור ברירה ביום טוב כדי לאכול מיד! אלא שלהבנת שיטה זו עלינו לעמוד על כמה נקודות:

א יש להבחין בין שני סוגי ברירה: ברירה ביתית לאכילה מיד, וברירה שהיא הכנת חומרי האוכל לצורך מחרת.

ב. הקמח הוא חומר גלם שאינו נאכל כמות שהוא, והכנת האוכל אינה נעשית ביום הכנת הקמח אלא כעבור ימים הרבה, ולא כברירת קטניות (בה עסוקים בסימן תק"י).

ג. על אף הנאמר למעלה, יש הרקדה שרגילים לעשותה סמוך להכנת האוכל, וזוהי ההרקדה השניה של הקמח, שנועדה להוציא מה שעלול ליפול לאחר ההרקדה הראשונה. הרקדה זו הותרה ביום טוב, והיא זו שהתיר המחבר בתחילת הסעיף.

אך הוצאת הצרור ביד אינו מעשה שרגילים לעשות לפני האוכל דווקא, לכן המוציא צרור בידו, אף כשמתכוון להשתמש בקמח מיד, אינו דומה להרקדה השנייה. לכן הוצאה זו אסורה. ואין זה דומה לברירת קטניות, כי במהותם הקטניות אינן צריכות הכנה מראש (על פי הגר"ז, מובא בביאור הלכה תק"י, ב ד"ה "הבורר קטניות").

[5] אולם בשמירת שבת כהלכתה פרק ד' (סע' א' והע' ה; שם סע' י"ב) אוסר, שמדמה את ניפוי הקמח שלנו להרקדה ראשונה. וכאמור, לענ"ד מותר כהרקדה שניה, שהקמח שאנו קונים כבר נופה פעם אחת, והדרך היא לנפותו מעט לפני השימוש.

[6] מכאן אנו למדים כלל גדול, שדבר שנפסק שאסור ביום טוב, אך יש חולקים ומתירים- מותר לעשותו על ידי גוי.

[7] לכן בפשטות מדבר המחבר על הזמן בו ניתנה החלה לכהנים. אולם עיין ביו"ד סימן שכ"ב סע' ד-ה, שם פוסק המחבר שבחו"ל יש להפריש, זכר לחיוב, שתי הפרשות: אחת לשריפה ואחת לכהן. ואולי על הפרשה שניה זו מוסבים כאן דבריו.

[8] ואין אומרים שכל חלק יכול להיות שלו, ולכן מותר לאפות הכל, כיוון שכך בוודאות יאפה גם לצורך הגוי.

[9] וכיום פת כזו (כלומר מקמח מלא) נחשבת בריאה יותר.