סימן תקי"ח – דיני הוצאה וטלטול ביום טוב

ראש הסימן עוסק באיסור הוצאה, שבו נאמר "מתוך שהותרה לצורך הותרה גם שלא לצורך", אלא שגם לאחר ההיתר לא הותר דבר שאין בו צורך כלל. המשך הסימן עוסק באיסורי טלטול שונים ביום טוב.

סעיף א

^אמתוך שהותרה הוצאה לצורך אכילה הותרה שלא לצורך (א), כגון ^בקטן ולולב וספר תורה ^גוכלים הגה: הצריכים לו קצת, או שמתירא שלא יגנובו או שאר פסידא (ב) (הגהות סמ"ק ורבינו ירוחם); ^דאבל אבנים וכיוצא בהן – אסור (ג). הגה: ומותר לשחוק בכדור, אפילו ברשות הרבים, אף על גב שאינו אלא טיול בעלמא (ד) (תוס' ור' ירוחם). ואם הניח עירוב – מותר לטלטל ולהוציא כל שיש לו תורת כלי (ה), אף על פי שאינו לצורך היום כלל (ו) (ר"ן פ"ב דביצה).

^אגמרא ביצה י׳׳ב.  ^במשנה שם וכבית הלל.  ^גהרי״ף ושאר פוסקים.  ^דשם.

(א) הותרה שלא לצורך – מלאכת הוצאה הותרה לגמרי ביום טוב. וזאת משום שמחת יום טוב, כיוון שאיסור הוצאה מגביל את האדם מאוד, וקשה ליהנות כשאי אפשר להעביר חפצים מרשות לרשות. על מלאכה זו אמרה הגמרא: "מתוך שהותרה לצורך – הותרה נמי שלא לצורך", אלא שדבר שאין בו צורך היום כלל – אסרוהו חכמים. לכן, למשל, כותב המחבר בהמשך שאסור להוציא אבנים. לשיטה זו לא בלבד שאפשר להביא מחזור לבית הכנסת במקום שאין בו עירוב, אלא מותר אף להחזירו על אף שאין צריך לו עוד היום, כי דרך המתפללים להביא מחזורים ולהחזירם, ולא גזרו חכמים בדבר. ולא גזרו אלא על אבנים וכיוצא בהן, שאין בהן שום צורך ביום טוב[1].

(ב) שאר פסידא – הרמ"א חולק על המחבר ואינו מתיר להוציא אלא אם כן יש בכך מעט צורך, ואם אין בדבר צורך כלל – ההוצאה אסורה מן התורה[2]. כלל "מתוך" מתפרש לשיטה זו שמתוך שהותרה הוצאה לצורך אכילה – הותרה גם שלא לצורך אכילה בעבור כל דבר שיש בו צורך יום טוב. ומה שלא נצרך היום – אסור מהתורה. כמעט ואין הבדל להלכה בין דברי המחבר לרמ"א, כיוון ששניהם אוסרים למעשה דבר שלא נצרך לו ביום טוב עצמו. ומעשה דוגמת החזרת המחזורים, שהזכרנו למעלה שהמחבר יתיר – יש האוסרים על פי דעת הרמ"א אם מחזיר שלא לצורך היום כלל, ומתירים אם חושש שייגנבו או יאבדו, מפני שצורך היום הוא שלא יחשוש ולא ידאג מפני גניבה.

(ג) אסור – כאמור, למחבר אסור מדרבנן ולרמ"א אסור מהתורה. ובנוסף אסור לטלטל אבנים אפילו בתוך החצר, מדין מוקצה.

(ד) טיול בעלמא – המילה 'טיול' מופיעה כאן במובן שחוק ושעשוע[3]. לדעת הרמ"א משחקי כדור נחשבים עונג וצורך היום, ומותרים בשבת וביום טוב. המחבר חולק על דין זה וסבור שמשחק בכדור הרי זה מעשה חול, וממילא לשיטתו הכדור מוקצה[4].

(ה) כל שיש לו תורת כלי – שאם לאו הרי הוא מוקצה.

(ו) שאינו לצורך היום כלל – כי אם הניח עירוב – אין כלל איסור הוצאה. ולפי זה במקומותינו שיש עירוב מותר להחזיר את המחזור מבית הכנסת. ומתיר הרמ"א טלטול זה למרות שיש כאן טִרחה לצורך מחר, ומכאן ניתן ללמוד כי האיסור לעשות ביום טוב דבר לצורך מחר הוא דווקא אם ניכרת טרחה מיוחדת[5].

סעיף ב

^האסור לישראל להוציא שום דבר ביום טוב לצורך אינו יהודי (ז). הגה: אבל מותר לשלוח לו על ידי אינו יהודי (ח), כגון שצריך להחזיר משכון לאינו יהודי אלם, וכדומה לזה (מרדכי ספ"ק דביצה וב"י בשם תוס' פ"ק דכתובות).

^המרדכי בסוף פרק קמא דביצה, והתוספות בכתובות ז.

(ז) לצורך אינו יהודי – שנחשב כהוצאה שאינה לצורך[6]. וכאמור, האיסור הוא מדרבנן לשיטת המחבר ומהתורה לשיטת הרמ"א.

(ח) על ידי אינו יהודי – ראינו (בתחילת סימן תקט"ו) שאין לעשות מלאכה ביום טוב על ידי גוי, ואפילו מלאכה מדרבנן. אולם בהלכות שבת מבואר שהותר לבקש מגוי לצורך מצווה במלאכה מדרבנן[7]. וההוצאה היא מדרבנן, ראשית משום שפוסקים רבים סבורים שאין רשות הרבים מהתורה בזמן הזה; ובנוסף, ראינו כי לשיטת המחבר אין איסור הוצאה ביום טוב מן התורה כלל. לכן לדבר מצווה או במקום הצורך – כגון להחזיר משכון לגוי אלים – אפשר להתיר.

סעיף ג

^ולקח עץ שאינו מיוחד לשפוד (ט) וצלה בו בשר – אסור לטלטלו אחר כך, שאינו כלי (י), אלא שומטו ומניחו בקרן זוית כדי שלא יזוקו בו (יא), ^זאפילו אין עליו בשר כלל (יב). הגה: ולצורך אוכל נפש מותר לטלטל הכל, אפילו מוקצה (יג) (רמב"ם פ"א ומרדכי ר"פ בכל מערבין).

^ומימרא דאמוראי ביצה כ"ז.  ^זשם וכרבינא.

(ט) שאינו מיוחד לשפוד –  אבל ראוי להסקה[8]. ואם הוא עץ המיוחד לשפוד אין איסור לטלטלו כלל, מפני שעדיין עומד לשימוש לאחר הניקוי.

(י) שאינו כלי – היות שנמאס ואינו ראוי לכלום.

(יא) שלא יזוקו בו – והתירו חכמים טלטול מוקצה כדי למנוע נזק[9].

(יב) אין עליו בשר כלל – וכמובן שאם יש עליו בשר – אינו מוקצה.

(יג) אפילו מוקצה – כבר הביא הרמ"א דין זה בסימן תק"ט סעיף ז[10], ונשנה כאן הדין לבאר לנו מדוע  מותר לטלטל את השפוד כדי לצלות עליו.

סעיף ד

^חמותר לטלטל סולם של שובך משובך לשובך, ^טאפילו ברשות הרבים. ^יאבל סולם של עליה אסור בטלטול (יד).

^חמשנה ביצה ט׳ וכבית הלל.  ^טכלישנא קמא שם בגמרא לקולא, הרא״ש בשם הגאונים ושאר פוסקים.  ^יברייתא שם וכר׳ יהודה.

(יד) אסור בטלטול – בזמנם היו שלושה סוגי סולמות: סולם ביתי, לשימוש יום-יומי; סולם של שובך, לצורך לקיחת היונים (שהוכנו לאכילה ביום טוב); וסולם של עליה, שהוא סולם גבוה במיוחד שנועד לעלות לגג, בדרך כלל כדי לתקנו. הסולמות כולם ראויים גם לשימוש מותר, לכן אינם מוקצה; אלא שאסרו חכמים לטלטל סולם של עליה מאחר שנראה שלוקח את הסולם כדי לתקן את הגג. ואסור לטלטלו אפילו לצורך היתר בתוך הבית, כיון ש"כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין – אפילו בחדרי חדרים אסור".

סעיף ה

^כלהוציא גרף של רעי ולהחזירו, כדינו בשבת כך דינו ביום טוב (טו) (ועיין לעיל סי' ש"ח סעיף ל"ה).

^כציינתיו לעיל בסימן ש״ח סעיף ל״ד.

(טו) כך דינו ביום טוב – 'גרף של רעי' הוא עביט של שופכין (כגון סיר לילה). ואף שהוא מוקצה מחמת גופו התירו חכמים להוציאו ממקום שבני אדם נמצאים, משום כבוד הבריות; אולם להחזירו אסור. פרטי דין זה מובאים בהרחבה בהלכות שבת, וציין כאן המחבר דין זה כדי שלא נחשוב שהתירו יותר משום עונג יום טוב.

סעיף ו

^לבהמה שמתה ביום טוב (טז), אם היתה מסוכנת מערב יום טוב – הרי זה מחתכה לכלבים (יז); ואם לא היתה מסוכנת, אף על פי שהיתה חולה – הרי זה מוקצה, ולא יזיזנה ממקומה (יח).

^לביצה כ״ז וכדמתרגם זעירא למתניתין וכגרסת הרי״ף, וכן כתבו שאר פוסקים.

(טז) שמתה ביום טוב – וכעת נועדה למאכל לכלבים.

(יז) מחתכה לכלבים – כיוון שלקח בחשבון שיכולה למות ביום טוב, וכבר ייעד בהמה זו לכלבים.

(יח) ולא יזיזנה ממקומה – שהלוא לפני שמתה הייתה ראויה למאכל לאדם ועכשיו אינה ראויה אלא לכלבים, ולכן הרי היא "נולד" ואסורה בטלטול[11].

סעיף ז

^ממתחילין בערימות התבן, אם היא תיבנא סריא (פי' סרוחה) ואית ביה קוצים, שעומד להסקה (יט).

^ממשנה וגמרא ביצה ל׳.

(יט) שעומד להסקה – התבן נועד להאכלת הבהמות. מדובר כאן במחסני תבן שהיו רגילים לאצור בעבור שימוש במשך חודשי החורף. תבן זה הוא מוקצה כיוון שאינו עומד כעת לשימוש, עד שיתחיל להשתמש באותו מחסן. אך אם התקלקל, הרי שוּנה ייעודו ועומד להסקה, ולכך היה ראוי גם לפני יום טוב, ולכן התבן הסרוח אינו מוקצה ומותר להסיק בו[12].

סעיף ח

^ננוטלים עצים הסמוכים לדפני הסוכה ומסיקין בהם (כ). הגה: והוא הדין אם זרק חבילות על הסכך (כא) דאינן בטילות לגבי הסכך, אם דעתו להסיקן מותר ליטלן משם (כב).

^נמשנה ביצה ל׳ וכדמפרש לה שמואל שם.

(כ) ומסיקין בהם – מדובר בעצים הנשענים על דפנות הסוכה[13] אבל אינם קשורים לה, ולכן אין בלקיחתם משום מלאכת סותר. והם אינם מוקצים כוון שעומדים לכל שימוש.

(כא) על הסכך – מדובר בחבילות קשורות, שאינן נחשבות כחלק מהסכך. אך אם אינן קשורות אסור לקחתן, כי עצים שעל הסכך, בניגוד לעצים הסמוכים לדפנות, נחשבים כחלק מן הסכך ויש בלקיחתם איסור סותר.

(כב) מותר ליטלן משם – שהיות שדעתו להסיק את העצים הם אינם מוקצים.

סעיף ט

^סבית שהוא מלא פירות מוכנים, ונפחת – נוטל ממקום הפחת (כג).

^סמשנה ביצה ל׳׳א וכתנא קמא. ואפילו היה בנין גמור, בית יוסף לדעת הרמב׳׳ם בפרק ב׳. והטעם לפי שאין הפירות מוקצים מחמת עצמן, רמב״ן.

(כג) נוטל ממקום הפחת – להבנת דברי המחבר כאן יש לבאר שאחד מסוגי המוקצה הוא "מוקצה מחמת איסור", ועיקרו: חפץ העומד לשימוש כשלעצמו, אך כדי להגיע אליו יש לעשות מלאכה האסורה ביום טוב – הרי הוא מוקצה. ולכן דגים שניצודו ופירות שנקצרו ביום טוב – אסורים.

מדובר כאן במחסן ללא פתח, שכדי להוציא את הפירות יש ליצור חור בקיר (והוא הדין בתיבה נעולה אם המפתח אבד). לכאורה הפירות צריכים להיות מוקצים מחמת איסור, אך משמיע לנו המחבר שאינם מוקצים. הסיבה היא שיש להבחין בין מלאכה הנעשית בדבר עצמו, כדג אותו צריך לדוג או כפרי שצריך לקטוף, לבין פרי שהוא עצמו מוכן ללא מלאכה, אלא שיש מניעה החוצצת בין האדם לבין הפרי. לכן אם הבית נפחת מאליו (או שנשברה התיבה) – הפירות אינם מוקצים[14].

ונראה שלא מדובר כאן במקרה שהכניסם בכוונה למקום סגור על מנת שלא להשתמש בהם זמן מרובה, כי אז אסורים משום שהקצה דעתו מהם. אלא שמדובר כאן במקרה שאבד המפתח או שלא הספיק לפני יום טוב לשבור את הפתח, וכיוצא בזה.

[1] נחלקו בדבר ראשונים, וזו שיטת רש"י. ובר"ן מבואר שכך גם שיטת הרי"ף והרמב"ם, וכן משמע שהכריע הבית יוסף. ועיקרה, כאמור: דין "מתוך" הוא דווקא בהוצאה, והותרה הוצאה לגמרי מהתורה, ואסרו חכמים רק אבנים וכיוצא בהם. ואף שאבנים אסורות בטלטול משום שהן מוקצות, כוונת המחבר שמלבד איסור מוקצה יש בהן גם איסור הוצאה מדרבנן.

[2] וזו שיטת התוספות והרא"ש.

[3] וכך גם "ומטייל בסוכה" (סוכה כח ע"ב), ובאר בדרכי משה (ריש סי' תרל"ט): "הרוצה לשחוק בקוביאות וכדומה, ישחוק בסוכה". וכן "הטיילים" במובן בטלנים ברמב"ם הלכות שבת כ"ד, יג; וראה ברמב"ם הלכות אישות י"ד, א.

[4] מחלוקתם בסימן ש"ח סעיף מה. ועיין ספרנו "בעקבות המחבר" מעמוד קפ"ז.

[5] ונראה לי מכאן שמותר להחזיר ביום טוב אוכל למקרר גם אם הוא לצורך מחר. ומותר משום טעם נוסף, שאם נאסור להחזיר יש חשש שמא ימעט בהוצאת אוכל, ובכגון זה התירו סופן משום תחילתן.

[6] בדומה לבישול עבור גוי, כפי שנתבאר בסימן תקי"ב.

[7] "שבות דשבות לצורך מצוה". שו"ע ש"ז, ה. וראה ברמ"א שכ"ה, ב.

[8] שאם אינו ראוי להסקה – אסור לצלות בו. כי אף שמותר לטלטל מוקצה לצורך אוכל נפש, אין להסיק בעץ מוקצה, כמפורש בסימן תק"ז סעיף ב. וראה סימן תק"ב סעיף ג, משנה ברורה ס"ק כא וכב, ומשנה ברורה כאן ס"ק טז.

[9] ובלשון הגמרא: "מידי דהוי אקוץ ברשות הרבים".

[10] ראה שם בביאורנו ס"ק כה, ובהערה 14.

[11] מוקצה מסוג זה מותר בשבת ואסור ביום טוב, כפי שבארנו בסימן תצ"ה ס"ק ט.

[12] ומסתבר כדברי המשנה ברורה (ס"ק ל"ז), שלדעת הלרמ"א, המקל במוקצה ביום טוב (כפי שראינו בסימן תצ"ה סעיף ב', ובדברינו שם ס"ק י), מותר להתחיל ערימת תבן אפילו לא סרחה. וכך מוכח גם מדברי הבית יוסף. ועל כך שלא הגיה כאן הרמ"א, כותב מ"ב שזאת משום שסמך על דבריו בסימן תצ"ה. ואפשר להוסיף שלא העיר הרמ"א כאן משום שהאיסור אינו מפורש בדברי המחבר, אלא השמיע רק את ההיתר בתבן שסרח, ולמדנו שאסור כשלא סרח ש"מכלל הן אתה שומע לאו".

[13] ואין הבדל בין סוכה שנועדה לצל (עליה מדובר כאן), לבין סוכה שנועדה למצוַת ישיבה בסוכה, עליה דיבר הרמ"א בתחילת סימן תרל"ח.

[14] זו מחלוקת ראשונים, ופסק המחבר להקל. ונראה להלכה שאפשר לסמוך על דברי המחבר במוקצה שהוא מדרבנן. והשווה לדברי הביאור הלכה בד"ה "בית", שאינו רוצה להקל אלא בשעת הדחק.