עיוני משה

"וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה. וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם, וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ" (כ"ח י'-י"א). רש"י מביא את דברי חז"ל האומרים כי "וַיִּפְגַּע" – "לשון תפילה … ולמדנו שתיקן תפילת ערבית".

לפי הפירוש הזה, נראה לי שמילת "בַּמָּקוֹם" היא כינוי להשם-יתברך, כפי שעולה גם מדברי רבותינו במדרש בראשית-רבה (פרשה ס"ח) על הפסוק דנן, לאמור: "'וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם' – רב הונא בשם רב אמי אמר: מפני מה מכַנין שמו של הקב"ה וקוראין אותו 'מקום'? – [על-שום] שהוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו".

כך יוצא ברור ומובן כי "וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם", משמע: התפלל לקב"ה. גם המשך דברי רש"י – שבאותה שעה תיקן יעקב את תפילת ערבית – נהיר ומאיר לנו. כי תפילת ערבית נאמרת כאשר המתפלל שרוי בחשיכה, מגשש ומחפש את דרכו. זה היה אז מצבו של יעקב אבינו. הוא יצא לדרכו – בלי לדעת לאן הוא עתיד להגיע, והרי זה כאילו צועד הוא בחושך; וכאשר בא השמש וירד ערב, הרי זהו 'חושך כפול' – ואז עמד ותיקן תפילת ערבית. ותפילת הערב – כך כיוון בוודאי יעקב – תעזור לכל אדם השרוי בחושך ומחפש את דרכו; בשעה של ספק וערפל, יפיל האיש את תפילתו לפני ה' – שֶיורה ויאיר לו את דרכו הנכונה.

*

"וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ [לאחר חלום הסולם], וַיֹּאמֶר: אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה, וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי" (כ"ח ט"ז).

רבי עובדיה ספורנו מפרש כי "'אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה' – אין ספק שזה המקום מוכן לנבואה. 'וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי' – שאילו ידעתי הייתי מכין עצמי לנבואה, ולא כן עשיתי". וברוח דבריו יש לומר שהפתעתו של יעקב היתה בַּגילוי ששכינת ה' שרויה "בַּמָּקוֹם הַזֶּה", כאן, בחוץ, למטה בארץ, ולא רק בגנזי מרומים (או בבית-המדרש פנימה). ראָיה לַדבר היא תנועתם של המלאכים שראה בחלומו, שהיו "עולים ויורדים" בַּסולם, משמע שבסופו של דבר שרויים הם בארץ ולא בשמים. משמעות העניין היא אפוא שעבודת האדם את ה' היא דווקא בארץ, בכל יום ויום, תוך מלאכת החולין – ובעבודת האדם מלווים אותו מלאכי עליון, השלוחים משמים לסעדו ולשומרו.

*

"וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר: אִם יִהְיֶה אֱ-לֹהִים עִמָּדִי … וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכוֹל וּבֶגֶד לִלְבּוֹשׁ" (כ"ח כ'). יש להדגיש שיעקב לא ביקש שום מותרות, אלא רק את הדברים ההכרחיים לחיי אדם. זאת, על שום שבכל חייו – את 'מוֹתר האדם', את התענוג והשעשוע, מצא בלימוד התורה.

בדרגתו העליונה של משה רבנו, בשעה שקיבל את התורה, מצאנו שחיבורו אל הקב"ה ותורתו היה בעוצמה כזו, שלא נזקק אפילו למזון – "וַיְהִי שָׁם [= בראש הר סינַי] עִם ה' אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה, לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לֹא שָׁתָה" (שמות ל"ד כ"ח). אך כמובן, אין מעלה זו נתבעת מכל אדם. הלוואי שנדע כולנו – וכך ננהג – כי בחיים של לימוד תורה, חבל על כל רגע של פניה ליהנות מעושר החיים, או מתענוגות כאלה ואחרים. חבל על כל רגע!

*

"וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת רָחֵל בַּת לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וְאֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ, וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר, וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ. וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל, וַיִּשָּׂא אֶת קוֹלוֹ וַיֵּבְךְּ" (כ"ט י'-י"א). וְרָחֵל הָיְתָה יְפַת תּוֹאַר וִיפַת מַרְאֶה" (כ"ט י"ז).

אולי יש לומר שהדגשת הכתוב כי רחל הינה "בַּת לָבָן אֲחִי אִמּוֹ", באה להורות כי בגישתו של יעקב אל הנערה לא היתה שום נגיעה מינית, וקִרבתו נובעת רק מקִרבת המשפחה.

עם זאת – וללא סתירה בין מה שאמרנו לבין מה שנֹאמר – רואים אנו שראיית רחל נסכה ביעקב כוחות עליונים, ומסוגל היה לפתע לעשות לבדו פעולה אשר בדרך כלל חייבת להיעשות בידי אנשים רבים. אל-נכון, היתה זו ראיה מיוחדת במינה:

יופיה של רחל מעיד בוודאי על שלֵמות נפשה, כי המראה החיצוני הוא מעין צילום של הפנימיות, ושלֵמות פנימית משתקפת בַּשלֵמות החיצונית. באותה שעה נזרקה בו, ביעקב, התחושה שרחל נפלאה זו – היא העומדת להיות זוגתו, וביחד הם יבנו את האומה עד סוף כל הדורות. (אולי צריך לומר שלא היתה זו ידיעה גמורה אלא רק זיק חיזָיון, מעין מה שאמרו חז"ל בהקשר אחר כי "איהו לא חזי – מזלֵיה חזי" [= הוא לא ראה, אך מזלו ראה]). תחושה זו אשר הציפה את חדרי לבו של יעקב, היא שהביאה אותו – יחד עם פעולת הכוח לעזרתה של רחל – גם אל הבכי, בכי התרגשות ושמחה הבא מן ההבנה כי זו תהיה רעייתו, יחד עם גילוי רוח-הקודש בו חזה את דורות האומה העתידים לצאת משניהם.

*

"וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת יוֹסֵף, וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל לָבָן: שַׁלְּחֵנִי וְאֵלְכָה אֶל מְקוֹמִי וּלְאַרְצִי" (ל' כ"ה).

לכאורה לא מובן הקשר בין הולדת יוסף לבין בקשתו זו של יעקב מלבן, ואולי – על דרך הנסתר – הבחין כאן יעקב בסימן הניתן לו, אות כי זהו הזמן לקטוע את הגלות ולשוב ארצה, מעין העתיד להיות בגאולה אחרונה, בהתגלות משיח בן יוסף קודם ביאת הגואל בן דָוִד במהרה בימינו אמן!

מכל מקום, פשט אמירתו של יעקב ללבן הריהי כך: הן יודע אתה כי ארץ ישראל רק היא מקומי הראוי, כאן הנני בגלות – ועתה הגיע הזמן לומר 'דַי' לתקופת הגלות. אם אמנם הוצרכתי להיות גולֶה מארצי זמן רב מפני דאגות החיים – הנה באה עת קץ; עלי לשוב אל ארצי ואל מולדתי, ואַל לי לשהות בגלות אף לא יום אחד יותר מן הצורך.

לימים, זה היה חטאם של בני יעקב, שהתאהבו בישיבתם בגולה כפי שמסופר בסוף פרשת וַיגש: "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גּוֹשֶׁן, וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ, וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד" (מ"ז כ"ז); היאחזות זו – שנעשתה להם ארץ מצרים לאחוזתם – רעה היא מאוד, וניתן לומר שהיא אשר גרמה, בסמיכות הפסוקים, לקץ ימיו של יעקב, ככתוב בראש פרשת וַיחי: "וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת" (מ"ז כ"ט).

ונראה לומר כי כאשר שלחו יצחק ורבקה את יעקב אל לָבָן – איש עבודת החולין, אשר כל מעייניו נתונים אל העושר – היתה כוונתם לחשל את בנם, שילמד לחיות בין גויים ולהישאר יהודי נאמן. זקוק היה יעקב לניסיון שכזה, כאביהם של דורות ישראל העתידים להיות נפוצים בין שבעים אומות בכל פינות הארץ. עליו להשריש בצאצאיו את האמונה הנצרפת במבחן החיכוך עם גויים ותִפלוּתם: והוא אשר אמר יעקב (על-פי חז"ל) בשובו ארצה: "עם לבן גרתי, ותרי"ג מצוות שמרתי".

ובכן, עשרים השנים בהן עבד יעקב בבית לבן, היו מעין זרע ראשון לאלפי שנות גלותו של העם היהודי אצל כל מיני לבן – "הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חוֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה, וַתִּידַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי. … וַתַּחֲלֵף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מוֹנִים" (ל"א מ'-מ"א). עם ישראל הֶעשיר את חייהם של כל גויי העולם – בחכמתו, במדעיו, בכשרונותיו בכל תחום – והגויים רק ניצלו את בני ישראל הגולים, בכל משך ההיסטוריה, בכל קצווי עולם.

ובתוך כך היו המבחנים קשים עד מאוד – אם בפיתויים, אם בגזירות אכזריות – ורבים רבים כשלו, עזבו את בית ישראל… ואולם, בכל עת הנני מזכיר את אותו יהודי באושווויץ, אשר בדרך הילוכו אל אתר ההשמדה הכריז ואמר: ריבונו של עולם, יודע אני שהינך עושה הכול כדי שאעזוב אותך, שאכפור בך ובתורתך; אבל לא, לא יועיל לך, 'שמע ישראל!!'…

איש זה – וכמוהו רבים – הוא הנושא את חוזק האמונה שהוריש יעקב לבניו. הוא העומד בכל הנסיונות העצומים לפרוש מן היהדות ולעזוב את האמונה הטהורה. הוא היכול לומר כי שמר את התורה לא-רק בימי מגוריו עם לבן, אלא גם אל מול כל מיני 'לבן הארמי' אשר ביקש לעקור את הכול – וגם מתוך התופת מאירה אמונתו העליונה, בקריאת: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, ה' אֱ-לֹהֵינוּ, ה' אֶחָד!"

והלילה הארוך של הגלות המרה מסתיים סוף-סוף, וכתום מאבק מר עם "איש" אשר ניסה להורגו – בַּחושך – אומר לו יעקב: "שַׁלְּחֵנִי, כִּי עָלָה הַשָּׁחַר" (ל"ב כ"ז). עתה זוכה יעקב לעילוי שמו: "לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל, כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱ-לֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל" (ל"ב כ"ט), ועתה הוא קורא בשֵם ה' על פי שמו החדש שניתן לו, שֵם יום הגאולה שלאחר לֵיל הגלות: "וַיַּצֶּב שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לוֹ: אֵ-ל אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל" (ל"ג כ').