עיוני משה

מיסוד אמונתנו, שהקב"ה הוא נצחי, "וּמֵעוֹלָם עַד עוֹלָם אַתָּה אֵ-ל" (תהלים צ' ב'), וידועה השאלה: מה עשה הקב"ה לפני שברא את העולם? ידוע תירוצם של חז"ל שהיה הקב"ה יוצר עולמות ומחריבן.

ישנו לכך רמז בסוף פרשת בראשית, שֶשוב כמעט החריב הקב"ה את עולמו. כה רע היה הדור ההוא – "וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבוֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם" (ו' ה') – עד שאמר הקב"ה "אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (ו' ז'), אלא שנמצאה הצלה לָעולם: "וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה'" (ו' ח'), ועל ידו נתקיים העולם.

ידועה המחלוקת היאך יש לפרש את הכתוב: "נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדוֹרוֹתָיו" (ו' ט') – ולפי הפשט נראה לי יותר הפירוש המובא ברש"י, האומר ששֶבח הוא לנֹח, שהרי קל יחסית להיות צדיק בדורו של אברהם מאשר להיות צדיק בדור שכל העולם "רַק רַע כָּל הַיּוֹם" (ו' ה') ושקוע הוא בכל התאוות האפשריות. להישאר צדיק בדור הזה – כאשר הכול מתלוצצים עליו כאילו אין הוא שייך לַ"תרבות" ובכל-זאת הוא נשאר בצִדקו – זוהי גדולה מיוחדת. כך נעשה נֹח בסיס לעם ישראל – אבי שֵם וסב עֵבֶר, עד אשר נולד אברהם, שיצר את עם ישראל ונתן לָעולם קיום עדי עד.

*

ועדיין צריך עיון על מה ולמה נקטו חלק מחכמינו פירוש הפוך, המובא שם ברש"י: "ויש הדורשים אותו לגנאי – לפי דורו היה [נֹח] צדיק, ואילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום".

ואחרי העיון נראה לי הבדל פשוט בין נֹח לאברהם: נֹח, למרות היותו צדיק גמור, ולמרות שהצליח להישאר כזה גם בסביבה של רשעים גמורים – לא הצליח להשפיע על דורו. הוא היה ונשאר יחיד בדורו. אמנם ואכן זו גבורה נפלאה, אך ישנו צד שני לַמטבע: לא לכך נוצר האדם, להישאר גלמוד, צדיק שאיננו משפיע על זולתו. הנה, היפוך הדברים באברהם: הוא, בכוחו ובאמונתו – ואִתו גם שרה אשתו – הם שהצליחו לפרסם את אמונתם ולהביא רבים לחסות בצל כנפי השכינה. ראָיה לַדבר היא הכרת העמים בגדולתו הרוחנית של אברהם, "נְשִׂיא אֱלֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ" (כ"ג ו') – ועל כן נבחר הוא להיות אביהם של ישראל, לדורות עולם, אשר בכל יום חותמים אנו בַּברכה: "מגן אברהם".

*

"וְלֹא יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל לְשַׁחֵת הָאָרֶץ. … לְדוֹרוֹת עוֹלָם. … אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן, וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ" (ט' י"א-י"ג).

הנה סימן לַדבר: כשם שֶבַּקשת ישנם כל גוֹנֵי האורות, כך גם ישנו בָּעולם ריבוי של גוֹנֵי אנשים – מצדיקים גמורים עד רשעים גמורים – אלא שעל מנת כן, אמר הקב"ה: מקיים אני את עולמי.