עיוני משה

שאלה גדולה היא מדוע ולמה לא הודיע יוסף ליעקב אביו שהוא חי, ובאי-הודעתו גרם לו, לאבא, עשרות שנים של צער ויגון שאין כמותו.

והנני סובר כי כל פעולתו של יוסף היתה מכוונת על-מנת להביא את אֶחָיו לידי תשובה – ולא רק לשם תקנתם שלהם, אלא למען כל הדורות הבאים. על-אף אהבתו הפנימית אל אֶחָיו, בחר יוסף בדרך אשר תביא אותם – מתוך צרה וצער – לידי שינוי בטבעם, להחליף שנאה באהבה.

אמנם, כשנדקדק בכתובים נראה שתשובתם לא היתה אמיתית ושלֵמה. בתחילת המפגש נֶאמר: "וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו, וְהֵם לֹא הִכִּרוּהוּ" (מ"ב ח') – כי עדיין נשארו בשנאתם. אחר-כך אומרים האחים זה לזה: "אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ, אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ, עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת" (מ"ב כ"א) – משתמע אפוא שהם הבינו עתה שחטאו בזה שלא פעלו לִפנים משורת הדין, ושנהגו באכזריות, אבל בעצם העניין – על שנאתם ותוצאותיה – עדיין לא עשו תשובה. על-כן הוצרך יוסף להמשיך בצעדיו, כי מכת שנאת החינם עוד לא נתרפאה.

והנה, בסופה של הדרמה, רואים אנו שאם הצרות שבאו על האחים לא פעלו את פעולתן – פעלה דווקא מידת החסד אשר גילה יוסף כלפיהם. הוא מדגיש באוזניהם כי אחיהם הוא, למרות הכול: אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אוֹתִי מִצְרָיְמָה" (מ"ה ד'); הוא מנחם אותם ומדבר על ליבם: "וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אוֹתִי הֵנָּה, כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱ-לֹהִים לִפְנֵיכֶם" (מ"ה ה'). ואמנם, אם תחבולות יוסף ללמדם בדרך קשה לא נשאו פרי – הנה כאן עשתה האהבה את שלה. יוסף מנשק לאחיו, בוכה על צווארם – "וְאַחֲרֵי כֵן דִּבְּרוּ אֶחָיו אִתּוֹ". עתה, ככלות הכול, נתגלתה גם בהם מידת האחווה. עתה תפסה האהבה את מקום השנאה.

ומכאן בניין אב לְדורות: אם יָרדו ישראל אל הגלות המרה בגלל שנאה וקנאה – הם יחזרו למקומם, לארצם, על ידי חיבה ואהבה בין איש לרעהו, בין שבט לשבט, כי כולנו בני אב אחד נַחנו. רמז לַדבר ניתן למצוא בפניית יעקב לבניו, כאשר קרא אליהם לברכם ואמר: "הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" – כי רק בחינה זו של "הֵאָסְפוּ", היא אשר תוביל את כל הבנים יחד אל אחרית הימים. זוהי רפואת המחלה ואין בִּלתה, ורק כך נסלול דרך אל הגאולה השלֵמה. גדולה אהבה שמקרבת את הגאולה!

ואמנם, עתה, שזכינו לחיות ולראות בשובו של עם ישראל לארץ מולדתו – יש להרגיש גם בשינוי מהותי, לחזור אל דִגלנו העילאי: "ואהבתָ לרעךָ כמוךָ". זכינו בישראל לסימני דאגה גדולים של איש לרעהו, למוסדות רבים של עזרה הדדית, לניצחון הסיסמה של עם אחד, למרות כל ההבדלים בין אדם לחברו. מתפללים אנו יחד: "שומר גוי אחד, שמור שארית עם אחד" – וכך נזכה לישועת ה' ולייחד את שמו: "ה' אחד ושמו אחד!".

*

ומלבד מה שאמרנו זה-עתה, יש לשים לב לגדולתו האישית של יוסף, על דרכו האצילית והמוסרית מאין כמותה, אשר בה התוודע אל אחיו.

הוא נוהג בחכמה ובתבונה,  כדי שלא יתביישו. כי בו בָּרגע שאמר להם "אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם" היה להם לאֶחָיו ליפול ארצה בתחינה ובבושה, אבל יוסף הצדיק והחסיד ממשיך מיד, בתיחכום רב, כדי שלא יוכלו אֶחָיו להרגיש שום אשמה: "וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱ-לֹהִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ, וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדוֹלָה. וְעַתָּה, לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אוֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱ-לֹהִים" וכו'. איזו גדלות נפש! הן עומדים מולו אֶחָיו אשר חשבו להרגו, שהשליכוהו לבור, שמכרו אותו לעבד למצרַים. עבדות שכזו – בוודאי הם ידעו – הריהי מין "מיתת נשיקה" לכל עצמיות ולכל יהדותו של יוסף. ואף-על-פי-כן מוצא הוא את תעצומות הנפש לומר להם כי לא הם ששלחוהו מצריימה, כי-אם הא-לֹהים.

בסוף פרשת וַיחי מפליג יוסף ואומר לאחיו: "וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה, אֱ-לֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטוִבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיוֹת עַם רָב" (נ' כ'). ועל אף שבפשט הדברים מחשבת ה' הטובה נועדה להחיות רעבים, ניתן להבין את יוסף כאומר לאֶחָיו שעצם מחשבתם הרעה עליו – "אֱ-לֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטוִבָה". כי מחשבתם הרעה היתה באמת לטובה, והיא שגרמה ליוסף הרהורי תשובה וייראת שמים.

בכל אלה מדגים יוסף רוח גבורה וגילוי מוסרי אשר מִשתאים אנו בפניו, ולא על-חינם נחרת האיש בזיכרון האומה כיוסף הצדיק!

*

שאלה קשה היא, מדוע הזמין יוסף את אביו הזקן מצריימה, אחרי שגילה שהוא חי. וכי לא היה בידו לדאוג לשלוח אוכל לאביו ולדאוג לקיומו דווקא בארץ ישראל? וכי לא הבין יוסף שניתוק המשפחה מן הארץ הוא צעד מסוכן?

והנה, למרות שהנִסתרות לה' אֱ-לֹהינו, עלינו לנסות למצוא תשובה לַשאלה, עד כמה שידנו מגעת.

נראה לי לומר, שבפרשה זו מתוארת שלשלת הגלות אשר היתה מחוייבת באותה שעה, בגזירת עליון, כמאמר הקב"ה אל יעקב: "אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה, כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם" (מ"ו ג'), מאמר הממשיך את הגילוי לאברהם: "יָדוֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אוֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה" (ט"ו י"ג).

ובכן, על-אף כל הכבוד שזכה לו יעקב אבינו בבואו למצרים, סוף סוף היתה זו ירידה לַגלות – ומשום כבודו של אביו ואהבתו אליו, רצה יוסף למנוע מיעקב את ייסורי הגלות, ועל כן הביאו למצרַים – לכבדו ולענגו כמיטב יכולתו. אולי גם היה בדעתו של יוסף להוכיח שגם בהיותם בַּגולה, יכולים בני ישראל – ואף מחוייבים – לקיים בכל-זאת חיים תורניים; חיים שכאלה יבטיחו שסוף סוף – בלי לזנוח את קיום המצוות – יגיעו בני העם גם למידת האהבה העמוקה בין איש לאחיו.

אך חשוב מכול הוא, כמובן, שיש לַגלות קִצבָּה – ושבאחרית ימי הגלות יבוא תור הגאולה. "אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה" (מ"ו ד') – כך מבטיח הקב"ה ליעקב – וההפטרה לפרשת וַיגש מתארת זאת בפירוש, בחזון חי וברור: הִנֵּה אֲנִי לוֹקֵחַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֵּין הַגּוֹיִים אֲשֶׁר הָלְכוּ שָׁם … וְהֵבֵאתִי אוֹתָם אֶל אַדְמָתָם. וְעָשִׂיתִי אוֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ … וְעַבְדִּי דָוִד מֶלֶךְ עֲלֵיהֶם, וְרוֹעֶה אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם … וְיָדְעוּ הַגּוֹיִים כִּי אֲנִי ה' מְקַדֵּשׁ אֶת יִשְׂרָאֵל, בִּהְיוֹת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם"; (יחזקאל ל"ז כ"א-כ"ח).

*

"וַיְלַקֵּט יוֹסֵף אֶת כָּל הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בְאֶרֶץ מִצְרַיִם … וַיֹּאמֶר יוֹסֵף: הָבוּ מִקְנֵיכֶם … וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל הָעָם: הֵן קָנִיתִי אֶתְכֶם הַיּוֹם וְאֶת אַדְמַתְכֶם לְפַרְעֹה … וַיֹּאמְרוּ: הֶחֱיִתָנוּ, נִמְצָא חֵן בְּעֵינֵי אֲדוֹנִי וְהָיִינוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה"; (מ"ז י"ד-כ"ה).

צא וראה כמה עשה יוסף לטובת המצריים: כבר בעצתו הראשונה הוא הציל את כל העם ממיתה ברעב, אחר-כך נמסר לידו שרביט הביצוע, ואין ספק שאלמלא מפעלו היה נחרץ דין מצרַים לכיליון גמור.

נראה לומר, שמדיניותו של יוסף – להעביר כסף, נכסים וקרקע מן העם אל פרעה – נועדה לעצב זיכרון ארוך-טווח אצל פרעה ויורשיו, למען עם ישראל. זיכרון זה, אשר ייחרת בתודעת בית המלכות, אמור היה להניב יחס נאות כלפי העם, מעין פרעון חוב, כגמול על כל אשר עשה יוסף למען המלך והממלכה. יתר על כן, יש לשים לב לכך שיוסף דִקדק תמיד לזקוף את הכבוד לזכות פרעה, ולא לזכותו שלו, ואילו פרעה, מצידו, נתן גיבוי מלא ליוסף ולהחלטותיו.

וכל זה לא עזר ביום פקודה…

הנה, קוראים אנו: "וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף" (שמות א' ח') – והתמיהה מתפרצת: היאך ייתכן דבר שכזה?, ומשיב רש"י שלא מלך חדש היה אלא שנתחדשו גזירותיו, ו"עשה עצמו כאילו לא ידע" ולא זכר את יוסף.

ובכן, אותו מלך אשר יוסף העשיר אותו עד לַשמים, הפגין שוב את מה שראינו כבר קודם: "וַישכחֵהו". כל תחבולותיו של יוסף היו לָריק…

שוב מתגלה הדפוס של התנהגות עם ישראל בגולה: היהודים נותנים את כל כוחם, את כל חכמתם ומִרצם כדי להעשיר ולהעצים את העמים אשר בקרבם הם יושבים – וכל זה אינו עומד להם כאשר "כדאי" לַמלכות "לשכוח" את כל תרומתם. או-אז, ברגע אחד מתהפך הגלגל…

כך היה גם בימינו, כאשר יהודי גרמניה נתנו כל כוחם וחכמתם להעשיר את העם הגרמני ואת "תרבותו הגבוהה", ולבסוף שילמו להם הגרמנים בפוגרום ובהשמדה כללית. עַם "הקולטור" של שילר וגֵטֶה גמל לַיהודים בחוקים שנועדו לעקור אותם מאדמת גרמניה – ומה שלא עשו החוקים, עשו המִשרפות באושוויץ…

כל זה בא ללמדנו לקח: עלינו להבין שחייבים אנו לברוח מאותן "אסכולות מודרניות", מגֵטֶה ומשילר, ולהתכנס אל תוך עצמנו – אל מקורותינו הנצחיים שלנו – המלמדים כי "טוֹב לַחֲסוֹת בַּה' מִבְּטוֹחַ בִּנְדִיבִים" (תהלים קי"ח ט'). אם נפעל לפי הדחף של "נִהְיֶה כַגּוֹיִים, כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲרָצוֹת" (יחזקאל כ' ל"ב) – הרי סופנו ידוע מראש, ואילו נצח ישראל עדי עד יובטח רק כברכתו של בלעם: "הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכּוֹן וּבַגּוֹיִים לֹא יִתְחַשָּׁב" (במדבר כ"ג ט').

*

"וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד" (מ"ז כ"ז). זהו הפסוק החותם את פרשתנו, ואין רווח של 'פרשה פתוחה' בין פסוק זה לבין פתיחת פרשת 'ויחי' – אלא רק רווח סגור של 'פרשה סתומה'.

רש"י, בפירושו לפתיחת הפרשה הבאה, שואל ומשיב: "למה פרשה זו סתומה? – לפי שכיוון שנפטר יעקב אבינו, נסתמו עיניהם וליבם של ישראל מצרת השיעבוד שהתחילו לשעבדם".

אך נראה לומר, שהשיעבוד עצמו הוא תוצאת הפסוק המסיים את פרשתנו, שבו מתגלֶה חטאם של ישראל. "וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ", משמע, נאחזו במצרַים – שהחשיבו את מצרַים כארצם שלהם, במובן הנפשי, ונמשכו אחרי דרכם ומנהגם של הגויים יושבי מצרַים. גלות בגאולה נתחלפה להם, לישראל, וארץ שהיתה צריכה להיות רק תחנת מעבר, נעשתה בעיניהם למקום ישיבת קבע. ארץ ישראל נעשתה רק לְמחוז הראוי להיקבר בו, ובזאת הם כאילו "תחמו" את הגלות ונתנו לה גושפנקה, כאילו זוהי ארץ חייהם… או-אז נִסתתמו עיניהם וליבם, ונפתח עידן הגלות הארוכה והמרה.