עיוני משה

"וַתָּמָת שָׂרָה … וַיָּבוֹא אַבְרָהָם לִסְפּוֹד לְשָׂרָה וְלִבְכּוֹתָהּ" (כ"ג ב'). ופירש רש"י: "ונסמכה מיתת שרה לעקידת יצחק, לפי שעל-ידי בשורת העקידה – שנזדמן בנה לשחיטה, וכמעט שלא נשחט (בלשון סגי-נהור) – פרחה נשמתה ממנה ומתה".

לכאורה קשה להבין את הזעזוע הנורא שעבר על שרה, שהרי היא שמעה שרק "כמעט" נשחט יצחק, אבל רגע אחד אחר-כך אמר ה' לאברהם: "אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר" (כ"ב י"ב), והכול נגמר בכי-טוב, ומדוע אפוא פרחה נשמתה?

ניתן לומר ששרה לא החזיקה מעמד כבר במהלך סיפור הדברים, וברגע ששמעה את התיאור: "וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת יָדוֹ, וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחוֹט אֶת בְּנוֹ" (כ"ב י') – פרחה נשמתה, ולא זכתה לשמוע את סופו של המעשה. אבל הנני, לולֵא דמִסתַפינא, אולי הייתי אומר אחרת:

שרה אמנם הקשיבה לכל סיפור המעשה, ואכן שמעה שבנה לא נשחט בסופו של דבר, אבל עצם הדבר שאברהם לקח את המאכלת לשחוט את הנער, שעשה זאת בכוונה לקיים את צו ה' בלי נקיפת לב – כאילו מדובר חלילה בשחיטת עוף לכבוד שבת! – עצם הדבר הזה גרם לה זעזוע נורא, ופרחה נשמתה…

שרה ידעה וזכרה שכאשר נֶאמר לאברהם כי נגזר דינה של סדום, הוא עמד בתפילה והפיל תחינתו לפני ה', אולי ישנם בעיר חמישים צדיקים, ואולי אף פחות ופחות, ביקש רחמים בַּדין וניסה בכל כוחו להעביר את רוע הגזירה; והנה עתה – כאשר מצווה עליו ה' לשחוט את בנו שלו – האם תש כוחו? הוא מסכים ומקבל בלי דין ודברים? האמנם לא יוכל להתווכח, להתחנן, לבקש ולתבוע כי יימנע הדבר?

זה היה כאב-לִבה של שרה. לכן היא הזדעזעה כל כך. היא לא יכלה לסבול זאת, לא היתה מסוגלת לסלוח לאברהם – שייראת אֱ-לֹהים שלו היתה כה טוטלית, עד שלא הניח לשום גורם להפריע לו לשמוע ולקיים את הצַו – ובגלל הדבר הזה פרחה נשמתה!

*

"וַיָּקָם שְׂדֵה עֶפְרוֹן אֲשֶׁר בַּמַּכְפֵּלָה … לְאַבְרָהָם לְמִקְנָה…". (כ"ג י"ז-י"ח). רש"י מפרש – בהדגישו שזה דרָש – כי "תקומה היתה לה [=לַשדה ולמערה אשר בו] שיצאה מיד הדיוט ליד מלך".

ואולם, נראה לי כי דרש זה הוא גם עומק פשוטו של מקרא. כי המערה הזאת – על-ידי כך שאברהם קנה אותה וקבר בה את שרה – היתה לה תקומה בכל הדורות הבאים. מערת המכפלה נעשתה מְקום מפגש של יהודים – אנשים ונשים – העולים אל קברי האבות להשתטח בתפילה לא-לֹהֵי השמים, להתפלל בדבֵקות ובהרגשה שזהו שער מיוחד לתחינתם. כאן, בעמק חברון, נשפכת תפילתנו לָאֵ-ל בַּשמים, מעומק נשמתנו – בקישור ישיר לנשמות אבותינו ואִמותֵינו – והוא יתברך שומע את תפילות הבנים, מביא גואל לבני בניהם.

*

"וַיַּעַן לָבָן וּבְתוּאֵל וַיֹּאמְרוּ: מֵה' יָצָא הַדָּבָר, לֹא נוּכַל דַּבֵּר אֵלֶיךָ רַע אוֹ טוֹב" (כ"ד נ').

אכן, בשלוש תיבות אלה – "מֵה' יָצָא הַדָּבָר" – ממצה התורה את כל פרשת מסעו של אליעזר, כשליח נאמן, להביא אשה לבן אדוניו.

כאשר נאמרים הדברים מפי לבן, ניתן לשער שהוא לא שמח במיוחד על השידוך הזה… הוא היה מעדיף מחותן וחתן גשמיים יותר, אנשי עסק, פחות 'שמיימים' ו'תורָניים' מאלה אשר אליעזר בא מכוחם – אלא שאפילו הוא הבין עתה שאין עצה ואין תבונה, כי "מֵה' יָצָא הַדָּבָר".

אך המעקב שלנו אחרי עניין זה יתחיל עוד לפני דברי לבן – ויסתיים אחר כך, כאשר תגיע רבקה אל אוהל יצחק:

הנה, כך מתאר אליעזר את עמידתו על עין המים: "אֲנִי טֶרֶם אֲכַלֶּה לְדַבֵּר אֶל לִבִּי, וְהִנֵּה רִבְקָה יוֹצֵאת וְכַדָּהּ עַל שִׁכְמָהּ" (כ"ד מ"ה). הצליל הנשמע בדבריו הוא ממש כַּכתוב בנבואת ישעיהו: "וְהָיָה טֶרֶם יִקְרָאוּ וַאֲנִי אֶעֱנֶה, עוֹד הֵם מְדַבְּרִים וַאֲנִי אֶשְׁמָע" (ס"ה כ"ד), פסוק אשר קבעוהו חז"ל בנוסחי תחנונים של תעניות. יכולים אנו לחוש את לחש תפילתו של האיש השופך שׂיחַ מעומק לבו: "ה' אֱ-לֹהֵי אֲדוֹנִי אַבְרָהָם, אִם יֶשְׁךָ נָּא מַצְלִיחַ דַּרְכִּי אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ עָלֶיהָ" (כ"ד מ"ב) – וגם זאת נטלו חז"ל וקבעו בַּתפילה הנשגבת "הנני העני ממעש" אשר מתחנן שליח הציבור בימים הנוראים: "היֶה נא מצליח דרכי אשר אנוכי הולך ועומד לבקש רחמים עלי ועל שולחַי". ותפילת אליעזר נענית בו במקום, שהרי – כאשר אמרנו – "מֵה' יָצָא הַדָּבָר", מלכתחילה ומראש.

וסופו של הגילוי נעשֶׂה כמובן על-ידי רבקה עצמה, ברוחב דעתה ובעומק הבנתה. היא המשיבה לבני משפחתה במילה אחת: "אֵלֵךְ", כי הבינה שבנו של אברהם הוא האיש הראוי לה ולהשקפתה; היא הנופלת מעל הגמל בראותה את יצחק, נוכחת שֶשכינה עִמו, ועתה כבר בטוחה היא כי "מֵה' יָצָא הַדָּבָר", והיא זו אשר התורה מעידה עליה: "וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ" (כ"ד ס"ז) – כאשר בנתה עם יצחק את ביתם באוהל שרה, על-מנת להמשיך ולהגשים את דרך הייעוד אשר העמיד אברהם אבינו.