עיוני משה

פרשת תולדות

"וַיְהִי יִצְחָק בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה בְּקַחְתּוֹ אֶת רִבְקָה בַּת בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי מִפַּדַּן אֲרָם, אֲחוֹת לָבָן הָאֲרַמִּי, לוֹ לְאִשָּׁה" (כ"ה כ').

מתמיה הפירוט הנרחב – שרבקה היא בת בתואל הארמי, ואחות לבן הארמי, אשר מושב משפחתם בפדן ארם. ואולי ניתן לומר – על דרך הנסתר – שכל עקרותה של רבקה לא באה אלא כדי לעקור מבניה כל זיקה טבעית להוריה, לארצה ולמשפחתה – שלא יישארו בה 'עֲקָבות' של לבן ובתואל.

כי בדרך הטבע מורישה אֵם לבניה גם מִתכונות משפחת המוצָא שלה, אך כאן העניין שונה לחלוטין: כאן לא נדרש המשך אלא חידוש של אומה, אשר כל מהותה היא היפך המורשת של בני ארם ורִשעותם. על כן באה העקרות, שהיא מעין "ריקון" וביטול של הטבע הקודם, והריונה של רבקה ניתן כבר מעל-ומעֵבר לַטבע, כאשר נעתר הקב"ה לתפילתו של יצחק, והעמיד מזרעו את העם הנושא את ייעוד אברהם.

"וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה' לְנוֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִיא, וַיֵּעָתֶר לוֹ ה' וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ. וַיִּתְרוֹצְצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ, וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי, וַתֵּלֶךְ לִדְרוֹשׁ אֶת ה'". (כ"ה כ"א-כ"ב).

רש"י פירש כי יצחק ורבקה הפילו תפילתם יחדיו, "זה עומד בזווית זו ומתפלל, וזו עומדת בזווית זו ומתפללת". וקשה מאוד להבין את אופן ההיענות של הקב"ה לתפילתם. מצד אחד אמנם הרתה רבקה, אך מאידך גיסא – מעין 'שטר ושובָרו בצידו' – היא התבשרה כי "שְׁנֵי גוֹיִים בְּבִטְנֵךְ, וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ" (כ"ה כ"ג). האם לזאת התפללה רבקה? האם בכך חפצה, להיות אֵם לשני גויים, שני לאומים אשר שונאים האחד את חברו, ואשר פעורה ביניהם תהום של פירוד ומַשׂטֵמָה?

מה היתה כוונתו של הקב"ה בהציבו את שני האחים על במת ההיסטוריה, לאלפי שנים בהן ישאף עֵשָׂו להאביד מן העולם את יעקב אחיו?

אכן חידה היא, ונסתרה מבינָתנו הכוונה העליונה.

אולי יכולנו לומר שהכוונה היתה לגרום לכך שקורטוב של רחמים יהא בלִבו של הרשע בריבו עם הצדיק, שהלוא סוף-סוף בן-משפחה הוא; אפס, במהלך ההיסטוריה לא נוכחנו בכך…

אולי חזון-עתיד ניתן לנו בהמשך הפסוק – "וְרַב יַעֲבוֹד צָעִיר" – כי בסופו של דבר, בסוף נפתולי ההיסטוריה, ינצח יעקב את עֵשָׂו! רמז לכך גם באחיזתו המיוחדת של יעקב: "וְיָדוֹ אוֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו" (כ"ה כ"ו).

ואולי רק בצאתם מרֶחֶם מתפרדים הבנים זה מזה – "מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ" – אך לעתיד-לבוא, בסוף הזמנים, מובטחים אנו כי יתאחדו השניים, יכרתו ברית שלום ביניהם, ועֵשָׂו יכיר בעליונותו של יעקב?

"הַנִּסְתָּרוֹת לַה' אֱ-לֹהֵינוּ, וְהַנִּגְלוֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם, לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת" (דברים כ"ט כ"ח).

"וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה' לְנוֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִיא, וַיֵּעָתֶר לוֹ ה'" (כ"ה כ"א). פירש רש"י כי "לוֹ [נעתר הקב"ה] ולא לה, שאין דומָה תפילת צדיק בן צדיק לתפילת צדיק בן רשע".

ואולם, לכאורה, היה עלינו לומר את ההיפך: זכותו ומעלתו של צדיק בן רשע הריהן גדולות מאלה של צדיק בן צדיק, שכן הראשון התגבר בכוח עצמו, התעלה והגיע לַמקום שהגיע בעבודתו-הוא ולא בזכות אבות, בעוד אשר השני – בירושתו הרוחנית, בַּחינוך אשר זכה לו – כבר נסללה דרכו מראש.

עלינו לומר אפוא שמהות תפילתם של שני הצדיקים הללו השניים שונה זו מזו, וכאן מעולה היא תפילת בן הצדיק מתפילתו של בן-הרשע.

כי בנו של צדיק יתפלל שיהיה גם לו בן צדיק, כשם שהוא הולך בדרכי אביו; ואילו תפילתו של צדיק בן רשע היא בעיקר שלילית: מתפלל הוא שבנו לא יהיה רשע, שלא יירש מִסָבו, שלא ילמד מדרכו, ושלא ייסוג אחור ממעלת אביו. על כן מעולָה היא תפילת צדיק בן צדיק. על כן נעתר הקב"ה דווקא לתפילתו של יצחק.

"וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו" (כ"ה כ"ח). רש"י מפרש על-פי תרגום אונקלוס שיצחק אהב את עֵשָׂו משום שהאכיל אותו מצֵידו, ואחר-כך הוא מביא גם את הדרָש, שהציד הוא בפיו של עֵשָׂו עצמו, שהיה צד את אביו בנכָליו ומרמה אותו בדברי חלָקות.

וייתכן שניתן לפרש את פשט הכתוב על-פי הפירוש השני, שהציד הוא בפי עֵשָׂו, גם מבלי לקטרג עליו.

אם כן, יהא הפירוש שיצחק אהב את עֵשָׂו דווקא משום שהיה בנו זה מתפרנס וניזון מצֵידו, ולא נזקק לתמיכת אמו (או לצדקה ממוסדות כאלה ואחרים)… עֵשָׂו קיים, באורח חייו, את דבר ה' לָאדם כי "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם"; זהו הדבר שמצא חן בעיני יצחק, ובשל כך היה הוא אוהב את עֵשָׂו.

יעקב, לעומתו, יושב היה באוהלה של תורה, ולא ידע איך לעבוד כדי להתפרנס. ואולם, זוהי דרך רק ליחידים. אומה שלֵמה איננה יכולה להתקיים באופן כזה – ללא בסיס חומרי מוצק של עבודה ופרנסה. על כן בחר יצחק בבנו בכורו כדי להעמיד ממנו את העם אשר ינחל את הארץ, לעובדה ולשמרה.

וַיֵּרָא אֵלָיו ה' – [אל יצחק] – וַיֹּאמֶר: אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה, שְׁכוֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אוֹמַר אֵלֶיךָ. גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ … וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ" (כ"ו ב'-ד').

ומדוע מצוּוֶה יצחק שלא לירד מצריימה? – זאת מפרש רש"י בעקבות חז"ל, שאמר הקב"ה ליצחק: "שאתה עולָה תמימה, ואין חוצה-לארץ כדאי לך".

הנה, במילים ספורות, כל מעלתה של ארץ ישראל לעם ישראל: רק אם יקיים העם "גּוּר בָּאָרֶץ", יגמול לו הקב"ה ויקיים בו: "וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ". כי רק כאן, בארץ, מקומו הראוי של העם; כאן עליו להציב סולם ולעלות בו – "סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה" (כ"ח י"ב).

אך בכך לא מסתיים העניין. לא זו בלבד שרק בארץ מתברך העם, אלא – יתר על כן – רק מן הארץ יוכל העם להשפיע את טובו על כל באי עולם. התורה מחדשת כאן חידוש עצום, שכל העמים מתברכים בזכותו של עם ישראל – בהיותו שוכן בארץ ישראל. מכאן, מן הארץ, מנביע ומשפיע העם את תורת ה' לעמי תבל. מכאן, מן הארץ, הננו שלוחיו של הקב"ה להנחיל לַגויים צדקה ומשפט, להורות להם דרך של חיי טוהר ללא טומאה. בתורתנו, בהתנהגותנו בארץ, עלינו להיות דוגמה ומופת לכל העמים. "וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ".

"וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל אָבִיו: אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכוֹרֶךָ" (כ"ז י"ט). רש"י פירש את האמירה הזאת על דרך 'חלוקת הדיבור': "אנכי המביא לך, ועֵשָׂו הוא בכורך", כדי שלא יצא שיעקב אמר דבר שקר.

ואולם, נראה לי ברור שאין כוונת רש"י לומר שיעקב באמת לא שיקר לאביו. אין ספק שיצחק הבין את דברי יעקב כפשוטם – שהדובר אליו הוא אמנם עֵשָׂו – ואין ספק שגם יעקב ידע שכך מבין אותו אבא.

ואף-על-פי-כן, מכיוון שיעקב שיקר על-פי ציווּיָה של רבקה – נזקק רש"י לפירוש הזה, כדי לתרץ היאך יכול צדיק כיעקב להוציא מפיו דבר שקר. הוראתה של רבקה באה משום 'פיקוח נפש' של אומה שלֵמה, של הדורות הבאים, והיא פסקה שמסיבה זאת – אפשר ומותר לשקר. עתה, נותר ליעקב להסדיר את הדברים כלפי עצמו שלא לומר דבר שקר מוחלט. על כן חישב לעצמו את הדיוק הזה בדבריו – 'אנכי המביא לך ציד, ועֵשָׂו הוא בכורך' – דיוק היכול להסביר את כוונתו שלו, גם אם נותר הדיבור בבחינת שקר כלפי מקבל הדברים, כלפי יצחק.

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל רִבְקָה אִמּוֹ: הֵן עֵשָׂו אָחִי אִישׁ שָׂעִיר, וְאָנֹכִי אִישׁ חָלָק" (כ"ז י"א) / "וַיֹּאמֶר [יצחק]: הַקּוֹל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו" (כ"ז כ"ב).

ייתכן שניתן לומר כי בפסוקים אלה – מעֵבר לפשט הכתוב – רומזת התורה על אישיותם של יעקב ועֵשָׂו:

הנה, עֵשָׂו איש שָׂעיר, חיצוניותו איננה מגלה דבר על פנימיותו, אין לסמוך על אמירותיו, כי שערו מהווה מעין מסך מבדיל בין הפְּנים והחוץ, בין הנסתר לַגלוי. מה שאין כן יעקב, המעיד על עצמו: "וְאָנֹכִי אִישׁ חָלָק" – תוכו כְּברו, אמיתו הפנימית קורנת גם בחוץ – וכדי לשקר נזקק הוא לבגדי עֵשָׂו ולעורות גדָיֵי העיזים על ידיו…

על דרך זו ניתן לדרוש גם את דברי יצחק כי "הַקּוֹל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו": יעקב, באופיו הפנימי, כל-כולו הוא "קול". זוהי מהותו העצמית, זה כוחו וסוד אישיותו, וכך – בפיו – הוא פועל ומשפיע. לעומתו, עֵשָׂו, הוא איש הידיים, איש כוח הזרוע, אשר כל פעולתו בידיו, כפי שיודעים גם שכֵניו…

לימים, יעמוד זכריה בן בֶּרֶכְיָה ויביע את רצון ה' ואת ההכרעה בין השניים – (אמנם, בהקשר אחר) – בנבואתו: "לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי, אָמַר ה' צְבָאוֹת" (ד' ו').

"וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְּדוֹלָה עַד מְאֹד" (כ"ז ל"ג). ניתן לפרש שעיקר חרדתו של יצחק לא היתה בשל כך שבירך בשוגג את יעקב, אלא בגלל שהבין, ברגע זה, שמן השמים הוליכוהו בכפיה לברך דווקא את יעקב – ולא את עֵשָׂו, בנו אשר אהב.

עתה הוברר לו לפתע שכל התנהלותו, מחשבתו, וארגון חייו – בהם העדיף את עֵשָׂו ודחה את יעקב – בטעות יסודם. רק עכשיו הבין שעֵשָׂו טמן לו פח, צד אותו בפיו בדברי נכָלים (כגון בשאלת-התם-כביכול: כיצד מעַשׂרין את המלח?) – וכך הכשילו בבחירה מוטעית של הבן הראוי להמשיך לשאת את מורשת המשפחה. על זה היה דווה לִבו של האב הזקן; על כך הוא חרד חרדה גדולה עד-מאוד.

"וַתֹּאמֶר [רבקה] אֵלָיו [= אל יעקב]: הִנֵּה עֵשָׂו אָחִיךָ מִתְנַחֵם לְךָ לְהָרְגֶךָ. וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקוֹלִי וְקוּם בְּרַח לְךָ אֶל לָבָן אָחִי חָרָנָה. וְיָשַׁבְתָּ עִמּוֹ יָמִים אֲחָדִים עַד אֲשֶׁר תָּשׁוּב חֲמַת אָחִיךָ. … לָמָה אֶשְׁכַּל גַּם שְׁנֵיכֶם יוֹם אֶחָד" (כ"ז מ"ב-מ"ה).

מילותיה האחרונות של רבקה אינן מובנות לכאורה, והשאלה עולה כאן מאליה: הרי גם אם חלילה יהרוג עֵשָׂו את יעקב, עדיין ייוותר לרבקה בן אחד מן השניים…

רש"י פירש את דברי רבקה על-ידי שהוסיף בהם, כאילו אמרה: "אם יקום עליך [עֵשָׂו] ואתה תהרגנו, יעמדו בניו ויהרגוךָ". ואולם, ניתן לפרש גם אחרת: כוונת רבקה היתה לומר שאם יהרוג עֵשָׂו את יעקב, הרי יהא הוא רוצח. ועבורי – בין אם ימוצה עמו הדין, כרוצח, ובין אם לאו – הוא כבר לא ייחשב לי לבן כלל; מבחינתי הוא יהיה אבוד. זו הסיבה שאמרה רבקה שאם תבוא הרעה הזאת, הרי בו-ביום תשכל את שני בניה, את ההורג ואת הנהרג.

"וַיִּשְׁלַח יִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וַיֵּלֶךְ פַּדֶּנָה אֲרָם אֶל לָבָן בֶּן בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי, אֲחִי רִבְקָה, אֵם יַעֲקֹב וְעֵשָׂו" (כ"ח ה'). רש"י העיר על הסיפא – על ההדגשה שרבקה היא אם יעקב ועֵשָׂו – שאין הוא יודע מה בא הכתוב ללמד.

יש לזכור שכלל נקוט ביד רש"י שהוא מסתייע בדברי חז"ל כדי להעמיד את פירוש הפסוק, ובדרך כלל אין הוא מציע פירוש עצמאי במקום שהכתוב הוא עמום.

וכאן, נראה לי שאפשר להסביר כי כוונת התורה במילים אלה היא להצביע על העיקרון של הבחירה העצמית והעצמאית הניתנת לכל אחד, לבחור את דרכו בחייו. שני הבנים – יעקב ועֵשָׂו – בניה של רבקה הם, אך איש מהם איננו יכול לסמוך על ייחוסו, על היותו בן להורים צדיקים. יכול שיהיה איש צדיק בן רשע, כשם שיכול גם להיות רשע בן צדיק. זוהי הוראה לדורות כי בחירת הדרך מוטלת עלינו – על כל איש ואיש – על כל האחריות הכרוכה בַּדבר.