עיוני משה

על פי עיקר הפשט נראה לי, שמילת "בראשית" נסמכת למילה הנשמעת-מעצמה על-אף שאיננה כתובה בפירוש. הרי זה כאילו כתוב: בראשית הבריאה ברא ה' את השמים ואת הארץ, ביום השני ברא את מעשי היום הזה, וכן הלאה, עד: "וַיְכַל אֱ-לֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה … וַיְבָרֶךְ אֱ-לֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אוֹתוֹ" (ב' ג') – שאז נשלמה הבריאה כולה. מיד אחר-כך נֶאמר: "בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה' אֱ-לֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם" (ב' ד') – וכך מקושרים ראשית הבריאה וסופה.

נראה לומר אפוא, על פי הפשט, שאצל הקב"ה – מחשבה היא כבר מעשה, וסוף מעשה במחשבה תחילה: כבר בראשית הבריאה מקופלת היתה התוכנית של הבריאה כולה – ביום הראשון כמו כלולים כל שבעת הימים – עד תום הוצאת התוכנית אל הפועל, בגילוי המעשה לַנבראים.

*

"וַיַּבְדֵּל אֱ-לֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחוֹשֶׁךְ" (א' ד').

עלינו ללמוד ממעשה שמים – ולכן גם על האדם מוטל לדעת להבדיל בין האור ובין החושך, בין הטוב והרע, בין נכון לבין שאיננו-נכון. ההבדלה מהווה מרכיב עיקרי בַּבריאה, וניתנה בנו היכולת לשכלל את הבריאה – באמצעות כוח ההבדלה – מן ה"תוהו ובוהו" עד: "לעובדה ולשומרה". לכך נברא האדם.

ומעניין לציין שדווקא עץ-הדעת-טוב-ורע הוא שנתן לָאדם את הכוח הזה להבדיל בין טוב לרע, (כפי שעוד נראה בהמשך). דווקא כך הושגה מטרת הבריאה – עיקר תכליתו של האדם.

*

שם שבריאת גופו של אדם לא היתה יש מאַין אלא 'יֵש מיֵש' – "עפר מן האדמה" – כך גם נשמתו איננה מחודשת, אלא נפח בו הקב"ה "נשמת חיים" (ב' ז') שהיא חלק אֱ-לוהַ ממעל. בכך נבדל האדם מכל הברואים – בקִרבתו ליוצרו, בהיות בו נשמתו. לכן, דווקא מכוחה של נשמה אֱ-לֹהית זו, "וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" – נושא כוחות של עצמיות, יכול להחליט בעצמו על דרכו, בין לטוב בין לרע, שותף למעשה בראשית.

אולי לא-רחוק לומר שזהו פירוש הכתוב: "וַיִּבְרָא אֱ-לֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱ-לֹהִים בָּרָא אוֹתוֹ" (א' כ"ז) – היינו שהאדם נברא כבעל בחירה, שהוא יכול – וחייב – לתכנן ולנהל את אופן חייו ואת כל מעשיו. זו יכולתו הגדולה – וזו אחריותו, הגדולה עוד-יותר.

*

"וַיְבָרֶךְ אֱ-לֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אוֹתוֹ, כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ" וגו' (ב' ג').

את כל מעשה הבריאה כילה הקב"ה בששת הימים, ומעתה אין הוא יוצר עוד בריאה חדשה. ובקידושו של יום השבת משתף הקב"ה את עמו, את ישראל: הוא מקדש את היום, ככתוב כאן, ומצווה אף עלינו לקדשו באומרו: "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ" (שמות כ' ז'). והנימוק לכך כתוב שם, שגם עלינו מוטל לעבוד ששת ימים ולנוח בַּשביעי, משום שכך עשה הקב"ה בבוראו את עולמו.

העולה מכאן הוא שניתנה לנו גדוּלה בלתי-רגילה, כי נעשינו אנו – ישראל – ממש שותפים לְגבוה בתוכניתה של בריאת העולם, ועושים אנו כדוגמָתו מִדֵי שבוע: ששת ימי המעשה הם ימי ההכנה, ויום השבת הוא יום המנוחה והקדושה, תכליתה של הבריאה כולה. ביום הזה שובתים אנו מכל מלאכתנו, זכר למעשה בראשית, "כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ, אֲשֶׁר בָּרָא אֱ-לֹהִים לַעֲשׂוֹת" – היינו: שכך הורה הוא לנו לעשות.

*

"לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת. עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד" (ב' כ"ג-כ"ד).

איש ואשה נבראו בגוף אחד לפני שהופרדו, לפני שלוקחה זו מגופו של זה. על כן – בחיי האישות של הזוג – צריכים ויכולים הם לחיות בהרמוניה, כאיש אחד ממש. ישנה בחיי הצוותא האלה, בחיי המשפחה, מעין חזרה למצב המקורי של היותם גוף אחד, בגן עדן מִקֶדֶם, וזהו עומק הפשט של הכתוב: "וְדָבַק [איש] בְּאִשְׁתּוֹ, וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד".

*

"וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ – מוֹת תָּמוּת" (ב' י"ז).

זהו הציווי לאדם שלא יחפש לדעת, להבין ולהתבונן במה שלמעלה ממנו, במה שמעֵבר לאפשרותו. וזוהי האזהרה, שאם על-אף הציווי ירצה האדם להתעמק ב"מה למעלה מה למטה" – לא יוכל להתקיים בעולם הזה, ויארע לו מה שאירע לנדב ואביהו (או לאלישע בן אבויה).

ומעניין שדווקא אכילה אסורה זו, היא שהביאה את האדם ואשתו לאותה הבנה: "וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם" (ג' ז'). עתה הבינו שאי אפשר להם לאכול מפרי עץ הדעת – לחקור "מה למעלה מה למטה" – כי עירומים הם, וחקירה כזו בַּמופלא מהם איננה כפי כוחם. עתה הם הבינו שרק הנחש – הוא היצר הרע – הוא המשיא אותם לפרוץ אל מחוץ לגדרם, ומכאן בא הפחד: "וָאִירָא כִּי עֵירוֹם אָנֹכִי" (ג' י'), שאם ידרוש האדם בַּמופלא – יאבד את דעתו.

*

"וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם" (ג' ז').

מהי אותה פקיחת-עיניים אשר באה באכילת פרי עץ הדעת? כנראה שבבריאה ראשונה לא ניתן יצר באדם, והוא חי על פי טבעו – שיתנהג לפי התורה – כשם שכל בעלי החיים נוהגים על-פי טבעם. ואולם, אחרי שאכלו האדם ואשתו מעץ הדעת טוב ורע – אחרי שניתן בהם כוח הבחירה בטוב וברע – נתחדש בהם גם היצר הרע הדוחף ליהנות גם מדברים שיהיו להם לאסון.

מעתה נגזר על אדם ואשתו עיצָבון, ונֶאמר לו: "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם" (ג' י"ט) – שמעשה רֵחַים לא יהיו פשוטים… יהיה עליךָ לבחור, אומר לו הקב"ה – בזֵעת אפיךָ – את הדרך הישרה, וגדול הוא הסיכון להיכשל. על כן גורש האדם אל מחוץ לגן העדן, אל המקום בו גדולה התאווה והניסיון קשה, אל המרחב בו צריך לעמול קשה כדי למצוא את דרך החיים.

*

"וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה – וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד וַיִּפְּלוּ פָּנָיו" (ד' ה').

נראה לי שאפשר להתייחס לקין גם בחיוב, שהרי חרה לו על שכך שלא קיבל ה' את מנחתו, וזהו דבר חיובי בוודאי. אנו רואים שגם הקב"ה מתייחס אליו באהבה, כאומר לו: בני, "לָמָּה חָרָה לָךְ וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ?" (ד' ו').

קין ביקש וחיפש את אהבתו של הבל, את אחוותו: "וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו" (ד' ח'), אך לבקשת האחווה הזאת לא באה כל תגובה מצִדו של הבל. אין קול ואין עונה… ורק אז – כשנִכזבה תקוותו של קין לקיים עם אחיו יחסי אהבה – מגיע סופו של פסוק: "וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ"

ניתן לומר אפוא שהבל חטא בכך שלא התייחס למבוכת אחיו, ואז – רק אז – קם עליו קין וַיהרגהו. אלמלא יחס שלילי זה של הבל אל קין – לא היה קין מגיע להריגה זו, בתסכולו על כי אין תשובה לחשק אהבתו… נמצאנו אומרים כי פעמים רבות גם הנרצח אשם – במעט – במעשה הרציחה: "כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים, כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם" (משלי כ"ז י"ט).

אולי זאת הסיבה לכך שאחרי הרצח טיפל הקב"ה בקין ברחמים: "וַיֹּאמֶר לוֹ ה': לָכֵן כָּל הוֹרֵג קַיִן שִׁבְעָתַיִם יֻקָּם, וַיָּשֶׂם ה' לְקַיִן אוֹת לְבִלְתִּי הַכּוֹת אוֹתוֹ כָּל מוֹצְאוֹ" (ד' ט"ו) – ואת עונשו, להיות נע ונד, ניתן לדמות לעונשו של רוצח בשגגה הנידון לגלות. מסתבר אפוא שיש לו, לקין, מעין 'עיר מקלט' בארץ נוד – כי נתקבלה חזרתו בתשובה באומרו לקב"ה: "גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשֹׂא" (ד' י"ג). הרי לנו כאן לימוד גדול עד היכן מגיע כוחה של תשובה, והיאך מקבל הקב"ה את השב בתשובה, כקין אשר זכה לשוב לחיים ולהעמיד בנים ובני בנים, דור ישרים יבורך.