עיוני משה

הכנסת האורחים של אברהם אבינו היתה במעלה יוצאת מן הכלל. לא רק בכך שהכין סעודה גדולה לשלושה נוכרים שאין לו שום היכרות או קירבה אליהם, אלא בכך – וזהו אולי העיקר כאן – שעשה הכול כדי שאורחיו לא יבינו שהוא משקיע כרגע את כל כוחו ומִרצו למענם, ולכן לא יצטרכו להודות לו במיוחד.

הנה, תחילה הוא אומר להם: "וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם" (י"ח ה') – רק דבר קל ומועט שיספיק לסעוד את לבכם. ומשום כך: "וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאוֹהֱלָה אֶל שָׂרָה וַיֹּאמֶר: מַהֲרִי שְׁלוֹשׁ סְאִים קֶמַח סוֹלֶת, לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת" (י"ח ו') – דבר המוכן במהירות – וכך הוא ממשיך: "וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר, וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אוֹתוֹ" (י"ח ז'). כל זאת, כשהיה אברהם בן תשעים ותשע שנים, ולאחר ניתוח ברית המילה…

בלשון ימינו ודאי אמר אברהם לאורחיו – בעדינות האופיינית לו – "ראו, לא טרחתי במיוחד עבורכם, הכול היה מוכן במקרר"… כך מכוונת אותנו התורה, בסיפור ענוותנותו של אברהם, אל אהבת האדם, אל עשיית הטוב – ודווקא בצִנעה וללא פִּרסום, אפילו שלא על מנת לקבל ברכת 'יישר כוח'…

*

"וַה' אָמָר: הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עוֹשֶׂה. וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ. כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו, וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט, … וַיֹּאמֶר ה': זַעֲקַת סְדוֹם וַעֲמוֹרָה כִּי רָבָּה, וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד. … וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר: הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע?" (י"ח י"ז-כ"ג).

יש להזכיר שעם ישראל טרם נולד, ועוד לא החל את דרכו. לפי שעה, אברהם הוא צדיק שבַּדור, אב לכל בני אנוש. כ'יחיד בדורו', היתה לאברהם אחריות מיוחדת – וההתרחשות מזכירה את פרשת נוח, צדיק בדורו אף-הוא, שעמד מול פורענות ממשמשת ובאה, אשר נגזרה על בני דורו.

אמנם עתה לא נגזר הדין על כל באי עולם, אך בכל-זאת מודיע הקב"ה לאברהם שעיר שלֵמה – היא ובנותיה – עלתה זעקתן השמיימה, ואין להן עוד זכות קיום.

ואברהם נזעק… הייתכן כי אמנם תיעשה כליה טוטלית בעם שלם? האם לא תימצא שם חבורה שאינה מקולקלת, ולו-גם חבורה קטנה, אשר בזכותה ניתן יהיה להציל?

היטב ידע אברהם שעל-פי יושר מידת הדין אין למיעוט קטן כוח להציל את הרוב המכריע, אך בעומדו לפני ה' בתפילה, אחז הוא במידת החסד – וביקש שיתחשב הקב"ה במיעוט הצדיקים, לפנים משורת הדין. וכאשר נענָה לו הקב"ה, המשיך וביקש למשוך את חוט החסד, וכשנאמר לו שאין גם מיעוט של חמישים ביקש על ארבעים-וחמישה, וכך הלאה, עד עשרה צדיקים…

על אף שסדום באמת לא יכולה היתה להינצל, כי לא היה לרחמי ה' במה להיאחז, רואים אנו מבקשת אברהם ומתשובותיו של הקב"ה, שתפילה יכולה ויכולה לפעול – גם כאשר מצד הדין כבר אין מקום להצלה. במצבים קשים באה שעתה של מידת הרחמים להתגלות, ובצירוף כוח תפילתו של צדיק וחסיד ייכנס הקב"ה לפנים משורת הדין, יָגולו רחמיו על מידותיו, ויכריע לכף זכות…

*

"קַח נָא אֶת בִּנְךָ, אֶת יְחִידְךָ, אֲשֶׁר אָהַבְתָּ, אֶת יִצְחָק" (כ"ב ב'). כל סיפור העקידה מתחיל בַּציווי הזה של הקב"ה לאברהם, ציווי תמוה – אחד הדברים הקשים ביותר להבנה.

זביחת בן אנוש לקרבן הריהי מנוגדת לגמרי לגמרי להשקפת התורה. תורתנו מצווה (בוַיקרא י"ח ה') "וָחַי בָּהֶם"  – בחוקי ה' ומשפטיו – וידועה דרשת חז"ל: "'וחי בהם' – לא שֶימות בהם" (סִפרָא 'אחרי-מות' ט', ומקבילות). לא זאת אף זאת: מותר, ומצווה היא, לחלל את השבת ואת יום הכיפורים כדי להציל את חייו של אדם – ואין לךָ בַּיהדות דבר יותר גדול מהצלת חיים, אפילו חיי שעה. איך נוכל אפוא להבין את צו ה', השולח את אברהם לשחוט את בנו??

ולאחר העיון, נראה לי כי היה זה תכסיס פסיכולוגי מחושב היטב. הקב"ה ידע, לבטח, שאברהם שואף – בכל נפשו – לקדש שם שמים, ולתת על כך את חייו (או את חיי בנו, היינו-הך). זקוק היה אפוא הקב"ה למעין 'ניסוי פסיכולוגי' כדי להוציא ולבער מן השורש את התשוקה הזאת מנפשו של אברהם.

פשיטא שאברהם קיבל את הצו, והלך לארץ המוריה בשמחה. ואז, ברגע האחרון, בשיא ההתרחשות האמוציונלית – "וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחוֹט אֶת בְּנוֹ" (כ"ב י') – אומר לו הקב"ה: הס! "אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה, כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱ-לֹהִים אַתָּה" (כ"ב י"ב). כביכול, כך מסביר הקב"ה לאברהם: נהיר לי טוהר כוונתך למות – או לתת את בנך-יחידך – על קידוש השם, אבל דע כי דרך היהדות היא ההיפך מזה. מצוות קידוש השם היא גדולה ונשגבת רק כאשר אין מנוס, (למשל בכפיה על-ידי נכרים), ואם בוחרים אז בַּחיים – לא אלה החיים אשר בהם חפץ ה'. ואולם, חלילה לנו מלהקריב את חיינו מרצון כדי לקדש שם שמים! על כגון זה ראוי שייאמר: 'לא דרכיהם דרָכַי', שהרי "וָחַי בָּהֶם"  אמרה תורה.

הדבר הגדול ביותר אשר יכול יהודי לעשות, הריהו לחיות בקדושה ובטהרה: "קְדוֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם" (ויקרא י"ט ב') – ובחיים על פי תורתנו, בדבֵקות בא-לֹהֵינו, מתקדש השם בכל רגע ורגע. זהו אידאל החיים היהודי!