עיוני משה

פרשת בני יעקב נראית לי מחרידה ומעוררת השתוממות – אולי יותר מכל סיפורי התורה – כי איככה נוכל להבין עד היכן ירדו בניהם של אבות העולם, אברהם יצחק ויעקב, אשר לבטח קיבלו בבית אבא חינוך למופת, ואף-על-פי-כן…

חז"ל אמרו כי "הקנאה התאווה והכבוד, מוציאין את האדם מן העולם" (אבות, ד' כ"א) – והנה מציגה התורה לעינינו דוגמה, עד היכן מגיע כוחה של קנאה. תחילת העניין בהעדפתו של יוסף על-ידי יעקב, ההמשך בגילוי האהבה היתֵרה בלבוש כתונת הפסים, ומכאן החלה ההידרדרות בַּמדרון עד סף התהום – "וַיִּשְׂנְאוּ אוֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלוֹם" (ל"ז ד').

ועבירה גוררת עבירה, שנאה גוררת שנאה, וקנאה גוררת קנאה, ואז – כאשר מספר יוסף את חלומותיו – "וַיּוֹסִיפוּ עוֹד שְׂנוֹא אוֹתוֹ עַל חֲלוֹמוֹתָיו וְעַל דְּבָרָיו" (ל"ז ח'). אין זאת, אלא שהכירו האחים כי דְבר אמת רואה יוסף בחלומתיו – מעֵין גילוי נבואה – ופחדם רק הלך וגבר, פחד המלַבֶּה את השנאה עוד ועוד…

ושנאת האחים אשר בינינו, היא-היא ההסבר לַגלות הארוכה והמרה, כמאמר חז"ל במסכת יומא (דף ט' עמוד ב'). מפני שנאת החינם אין אנו רואים סוף לַגלות, ואין היא דומה לגלות שבעים השנים אחרי החורבן הראשון. כי אז – על אף שהיו עובדי עבודה זרה – בכל-זאת היה השלום שרוי, ועל-כן ניתן קץ לַגלות ההיא; ועתה, בעוונותינו, עדיין אין אנו רואים את עזיבת הפשע הגדול הזה – ושוב ניצב לנגדנו מאמרו של רבי אליעזר הקַפָּר במסכת אבות: "הקנאה התאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם".

*

בוא וראה את ההבדל אשר בין יהודה ליוסף:

יהודה – שמלך גדול הוא היה – ראה אישה זונה על אם הדרך, ולא עמד לו הכוח והאומץ להתגבר על תאוותו. כה חזק היה הדחף בנפשו, עד שמסר לאותה אשה את אשר תבעה: "חוֹתָמְךָ וּפְתִילֶךָ וּמַטְּךָ אֲשֶׁר בְּיָדֶךָ" (ל"ח י"ח) – דברים חשובים ביותר, שאין המלך רשאי להעבירם לאחר בשום אופן.

ולעומתו, שרוי יוסף לבד בַּבית עם אשת אדונו, ועומד איתן בכל הצקותיה. היא נושאת אליו את עיניה, "וַתֹּאמֶר: שִׁכְבָה עִמִּי!" (ל"ט ז') – בתביעה מפורשת – והוא: "וַיְמָאֵן", ורבותינו מטעימי התורה עִטרוהו ב'שלשלת' גדולה… מיאון זה עלה לו ליוסף ביוקר, כי בשל כך נתגלגלו הדברים שאיבד את מקומו ונשלח לבית האסורים, אך בוודאי לא עבר בו הרהור עבירה ובצִדקו הוא עומד – זהו יוסף הצדיק!

*

"וְלֹא זָכַר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת יוֹסֵף, וַיִּשְׁכָּחֵהוּ" (מ' כ"ג), ופירוש רש"י: "'וַישכחהו' – לאחר מכן. מפני שתלה בו יוסף ביטחונו לזוכרו, הוזקק להיות אסור עוד שתי שנים [עד שנזכר בו שר המשקים לצורך פתרון חלום פרעה], שנֶאמר: 'אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר שָׂם ה' מִבְטַחוֹ וְלֹא פָנָה אֶל רְהָבִים' (תהלים מ' ה'), [היינו]: ולא בטח על מצרַים הקרויים רַהַב"; כדבר ישעיהו (ל' ז'): "וּמִצְרַיִם הֶבֶל וָרִיק יַעְזוֹרוּ, לָכֵן קָרָאתִי לָזֹאת רַהַב הֵם שָׁבֶת".

והקושיה ידועה, מה פשע יוסף בזה, הלוא גם התורה דורשת שיעשה אדם כל מאמץ למען שלומו, ולא יבטח על הנס!

ובילדותי שמעתי הסבר לַדבר מאבא מורי, הרב הגאון ירחמיאל אליהו זצ"ל. הוא לימד עיקרון שכאשר רואה אדם כי ה' בעזרו ושומר אותו בשמירה מיוחדת, אזי אל לו לחפש אמצעים אנושיים לעוזרו.

הנה, ראינו איך יד ה' הִנחתה את יוסף מן הבור בעמק דותן עד מצרים, ולא פגעו בו אותם סוחרים שהורידוהו מצריימה, והיה לְאיש מצליח במִשׂרה רמה בבית אחד השרים, עד-כדי-כך שנֶאמר: "וַיְבָרֶךְ ה' אֶת בֵּית הַמִּצְרִי בִּגְלַל יוֹסֵף, וַיְהִי בִּרְכַּת ה' בְּכָל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ בַּבַּיִת וּבַשָּׂדֶה" (ל"ט ה'). ומאחר שכל זה נעשה לו, ליוסף, באופן על-טבעי וממש בידי שמים – שהיתה לו שמירה מיוחדת "וְכֹל אֲשֶׁר הוּא עוֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ" (ל"ט ג) – לא היה ראוי שיתערב יוסף בַּדבר על-פי שכלו, כדי "לעזור" כביכול לקב"ה.

וכך ראוי שננהג גם אנחנו. כאשר רואים בְּחוש את ההנהגה הנִסית של הקב"ה, אזי אין אנו אמורים להתערב 'אישית' כדי לסייע לה' יתברך. עלינו לגלות ביטחון מלא – 'להשאיר לו את העבודה', כביכול – כי אין הוא זקוק לעצותינו ולעזרתנו, ויד ה' לא תקצר.