עיוני משה

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם: לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ – אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (י"ב א'). כביכול, כך אמר הקב"ה לאברהם: כאן, בארצך, לא תוכל להשפיע כפי יכולתך, וגם לא תוכל להעמיד דורות כפי רצונך וכוחך; על כן "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ … אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ". ובַמילים "אשר אראךָּ" ניתן להבין שידע הקב"ה, והבטיח, שדווקא בארץ הזאת – היעודה לאברהם ולזרעו – הוא יוכל להיות גם אב המון גויים, ולא אב רק לָאומה העתידה לצאת מאוהלו שלו.

*

אם נקשיב להדגשה החוזרת – "מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ" – נוכל להבין שלא רק אל ארץ אחרת שולח הקב"ה את אברהם, כי-אם גם אל דרך אחרת, חדשה. כביכול אומר לו הקב"ה כך: בארצך ובמולדתך, בבית אביך, בנויים כל החיים על כפירה, על ההנאה העצמית. עליך להיפרד מדרך-החיים הזאת ללא שיור – ולסלול לךָ את הדרך הראויה: 'לך לךָ אל הדרך אשר אראךָּ' – ואז "אעשךָ לגוי גדול", כי תוכל להפיץ את דרך החיים החדשה, "וַאֲבָרֶכְךָ, וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ, וֶהְיֵה בְּרָכָה" (י"ב ב').

*

רש"י מפרש את פסוק ב' – בעקבות חז"ל – כדלקמן: "'וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל', זהו שאומרים: אֱ-לֹהֵי אברהם; 'וַאֲבָרֶכְךָ', זהו שאומרים: אֱ-לֹהֵי יצחק; 'וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ', זהו שאומרים: אֱ-לֹהֵי יעקב. יכול יהיו חותמין [את הברכה] בכולן? – תלמוד לומר: 'וֶהְיֵה בְּרָכָה', בך חותמין ולא בהם".

ואמנם, בכך שחותמים אנו את הברכה ב"מגן אברהם" – ולא ביצחק, ולא ביעקב – מודגשת מעלתו היוצאת-מן-הכלל של אברהם. לא רק יחיד בדורו הוא היה, אלא גם במשפחתו – כי גם יצחק וגם יעקב לא זכו להיות בעלי השפעה כמותו, השפעה הניכרת בדברי בני חֵת האומרים לו: "אֲדוֹנִי, נְשִׂיא אֱ-לֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ" (כ"ג ו').

*

"וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה" (י"ב ג') – כך הבטיח הקב"ה לאברהם, ועֵינינו הרואות את ההשפעה היוצאת מן הכלל של אמונת אברהם על כל באי העולם: עד היום מאמינים כל הגויים באֵ-ל עליון כבורא העולם ומנהיגו; כולם קיבלו את האימרה כי בששת ימים ברא האֵ-ל את עולמו וביום השביעי שבת וַיינפש. לכן, בני כל הדתות קבעו כי ששת ימי השבוע נועדו לעבודה, ויום אחד למנוחה. וכאן מתגלה ההבדל שבינינו לבין הנוצרים: הם מתחילים את השבוע ביום המנוחה, יום ראשון, כי תופסים הם את העבודה כעיקר – ומטרת המנוחה הוא להתכונן ליום המחרת. אנו, לעומתם, מאמינים ויודעים שהשבת היא תכלית כל השבוע – וכל הימים מובילים אליה. שבת איננה רק יום מנוחה, אלא יום של דבֵקות בהשם יתברך, אשר קידש את השבת כשם שקידש אותנו – כמאמר המדרש שאמר הקב"ה ליום השבת כי "כנסת ישראל היא בן-זוגֵך" (בראשית רבה י"א).

*

"וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן – וַיָּבוֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן" (י"ב ה'). כאן שלוח רמז לכל דורות ישראל, שאין הדבר תלוי אלא בנו: כאשר יוצאים מן הגולה במחשבה ללכת ארצה כנען – להגיע אליה, לבנותה – אזי אמנם מתקיים בנו הכתוב: "וַיָּבוֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן", כמאמר חז"ל כי "הבא ליטָהֵר – מסייעין לו"!

*

"וַה' אָמַר אֶל אַבְרָם … שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה … כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רוֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם" (י"ג י"ד-ט"ו). אמנם קיימא לן – כדבר הגמרא במסכת בבא-מציעא דף ב' עמ' א' – שבראיה בעלמא לא קני, אבל כך הוא הדין רק בראיה בעלמא. ראייתו של אברהם כאן איננה כזו; כאן נושא אברהם את עיניו ורואה את הארץ במצוות השם – ובראיה זאת הוא אכן קונה אותה לו ולזרעו, "עַד עוֹלָם".

*

"וַיִּקְחוּ [ארבעת המלכים] אֶת לוֹט … וְהוּא יוֹשֵׁב בִּסְדוֹם. … וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו, וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו … וַיִּרְדּוֹף עַד דָּן" (י"ד י"ב-י"ד).

בכך שאמרה התורה על לוט "וְהוּא יוֹשֵׁב בִּסְדוֹם" – נרמזים אנו מהו הדבר שגרם ללוט ליפול בַּשבי. משמע אפוא שמשעה שחָבַר לוט אל רשעי סדום וישב בתוכם, כבר לא היתה לו שום זכות עצמית להינצל. מפני מה נחלץ אפוא אברהם להצילו? – זאת נרמזים אנו במילה: "אָחִיו". אברהם לא שם אל לִבו באותה שעה את ירידתו של לוט לסדום, אלא דווקא אל האחווה שעודנה שרירה וקיימת – עדיין האיש הוא אחיו – ומיד קם והזדרז להציל את קרובו. לימוד חשוב הוא זה, כיצד יש להתייחס לאחים חוטאים.

*

"אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה דְבַר ה' אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה לֵאמֹר: אַל תִּירָא אַבְרָם, אָנֹכִי מָגֵן לָךְ, שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד" (ט"ו א'). כך מפרש רש"י את הכתוב: "אחר שנעשה לו נס זה שהרג את המלכים, והיה דואג ואומר שמא קיבלתי שכר על כל צדקותי, לכך אמר לו המקום: 'אל תירא אברם, אנכי מגן לָך' מן העונש, שלא תֵיענש על כל אותן נפשות שהרגתָ, ומה שאתה דואג על קיבול שכרךָ – 'שכרךָ הרבה מאד'".

ביטויו של רש"י, כאילו היה אברהם דואג 'על קיבול שכרו', מוקשה בעינַי – כי היכן מצינו שעל שכרו היה אברהם דואג? ניתן להציע שהבטחת ה' באה בעקבות צערו של אברהם על שהרג את האויבים, ועל כך משיב לו הקב"ה: אדרבה! מצווה קיימתָ ושכרך הרבה מאוד! לא רק שלא היה במלחמתךָ שום צד של איסור – (כָּאמור גם בפירושו של רש"י) – אלא שכל מהלך המלחמה היה חיובי וראוי, ושכרך על זה הרבה מאוד.

*

"וַיֹּאמַר [אברהם]: אֲ-דֹנָי ה', בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה?" (ט"ו ח'). ופירושו של רש"י (המובא בפסוק ו'): "'במה אדע?' … אמר לפניו: הודיעני באיזה זכות יתקיימו בה [בָּנַי]?, אמר לו הקב"ה: בזכות הקרבנות".

ויש להבין כי בשאלתו של אברהם – "באיזו זכות?" – מכרסם החשש: אולי לא יהיו הבנים ראויים לגאולה? והשיב לו הקב"ה כי ייגאלו בניו בזכות הקורבנות של גופם, בזכות היותם מוסרים את עצמם על קידוש השם. וכך, לאורך כל ההיסטוריה, היו אלה הקורבנות הפנימיים והאמיתיים ביותר…

*

"וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדוֹלָה נוֹפֶלֶת עָלָיו … וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל" (ט"ו י"ב-י"ד).

יש לפרש כי האימה והחשיכה הן חשכת ימי הגלות, ודווקא החושך הזה הוא שיטהר את לִבם של ישראל. מן הגלות עתידים הם לצאת "ברכוש גדול", רכוש פנימי ונִשמָתי, כי על-ידי הגלות יזדככו נפשותיהם ותיטַהֵר הכָּרָתם עד שיבואו לידי שלֵמות האמונה. זהו הרכוש הגדול, שאין גדול ממנו.

*

"וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה, כִּי לֹא שָׁלֵם עֲווֹן הָאֱמוֹרִי עַד הֵנָּה" (ט"ו ט"ז). וקצת קשָה היא השאלה המתבקשת: ומה יהיה אם בני האמורי יעשו תשובה? כמעט שנראה כאן מנוסח הפסוק כי רוצה הקב"ה שהללו יעמדו ברִשעותם, כי אחרת לא יוכל לגרשם… אין זאת אלא שעלינו לומר שאם היו הגויים חוזרים בתשובה – באמת ובתמים – היו זוכים להתחבר אל עם ישראל, והיו לוקחים עִמנו חלק בַּגאולה!

*

"וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה [הגר] … וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם חֲמָסִי עָלֶיךָ … יִשְׁפּוֹט ה' בֵּינִי וּבֵינֶיךָ" (ט"ז ד'-ה'). קשה מאוד, וכלל לא ברור על מה ולמה רגזה שרה על אברהם, והלוא רק על פי ציווי שלה הוא לקח לאשה את הגר שפחתה!

כנראה יש לומר כי טענתה זאת של שרה אמנם לא היתה הגיונית, אלא ביטאה התפרצות של צער על תוצאות המעשה, ואין אדם נידון על צערו. ותשובת אברהם – "הִנֵּה שִׁפְחָתֵךְ בְּיָדֵךְ, עֲשִׂי לָהּ הַטּוֹב בְּעֵינָיִךְ" (ט"ז ו') – מעידה שמלכתחילה לא רצה אברהם לקחת את הגר לאשה ושלא מאהבה עשה זאת אלא רק בשל דברי שרה, (אשר על-פי פירוש רש"י נאמרו ברוח הקודש).

*

"וַתְּעַנֶּהָ שָׂרַי, וַתִּבְרַח [הגר] מִפָּנֶיהָ" (ט"ז ו'). אולי, אפשר ומותר לומר שבאמת שרה חטאה בָּעינוי הזה, ומהתפרצות הרגש הזאת נולד העם הערבי – השונא ורודף את עם ישראל.

הנִסתרות לה' אֱ-לֹהֵינו – ומי יודע, אולי חשוב הדבר לעם ישראל, שיהיה לו כנגדו עם עויין, ועל ידי כך יהרהר בתשובה וביראת שמים!

ייתכן שהמלחמה התמידית אשר נולדה כאן – והנמשכת לכל אורך ההיסטוריה –יש בה משום אזהרה לישראל לבל יעבור על המידה, שהרי איש ישראל המשעבד את עבדו הנכרי ומקשה את ידו עליו עד מותו, חייב מיתה ונדון כרוצח (רמב"ם בהלכות רוצח פרק ב' הלכה י'). ומצד שני, בוודאי הוזהר גם ישמעאל שלא יעבור על המידה בשנאת ישראל ובמלחמתו עִמנו – וכך נגזר על שני העמים המריבים זה עם זה להתמיד במאבקם, "עַד כִּי יָבוֹא שִילֹה", הוא משיח צדקנו, במהרה בימינו אמן.

*

"וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל הָאֱ-לֹהִים: לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ" (י"ז י"ח). כך עותר אברהם לפני הקב"ה, וה' נענה לו – "וּלְיִשְׁמָעֵאל שְׁמַעְתִּיךָ" (י"ז כ').

ואולם, אין ספק מי מן הבנים עדיף על משנהו – ישמעאל החי, או יצחק אשר טרם נולד. הנה זה דבר ה' אל אברהם, בכפליים: "אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ יוֹלֶדֶת לְךָ בֵּן וְקָרָאתָ אֶת שְׁמוֹ יִצְחָק, וַהֲקִמוֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתּוֹ לִבְרִית עוֹלָם לְזַרְעוֹ אַחֲרָיו" (י"ז י"ט); ושוב: "וְאֶת בְּרִיתִי אָקִים אֶת יִצְחָק אֲשֶׁר תֵּלֵד לְךָ שָׂרָה, לַמּוֹעֵד הַזֶּה בַּשָּׁנָה הָאַחֶרֶת" (י"ז כ"א).

כך נפתחת כאן היסטוריה בת אלפי שנה! מעתה ממשיכה התורה בתולדות אברהם ויצחק, בנה של שרה, ואף כאשר מגרש אברהם מאוהלו את הגר וישמעאל בנה, אומר לו הקב"ה: אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל הַנַּעַר וְעַל אֲמָתֶךָ … כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע" (כ"א י"ב) – לדורות עולם.