עיוני משה

"וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר: הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" (מ"ט א'). ולבסוף – כאשר קוראים אנו את דברי יעקב – הוא לא הגיד להם את אשר יארע להם באחרית הימים. רש"י כותב: "ביקש [יעקב] לגלות את הקץ ונסתלקה שכינה ממנו, והתחיל אומר דברים אחרים" – אך אין רש"י מגלה לנו מדוע ומאיזה טעם נסתלקה הימנו השכינה.

אם אינני טועה, שמעתי בילדותי מאת זקני (אבי אמי, הרב חיים נפתלי שמואל שטרנבוך) הסבר לַדבר.

ידועה מחלוקת התַנָאים והאמוראים בדבר הגאולה וסוגיית הגמרא (ב'סנהדרין' דף צ"ז עמ' ב'), אשר ממנה עולה כי ישנם שני 'קִצים' אפשריים. האחד, אם יעשו תשובה אז ייגאלו מיד, והאחר – אם לא יעשו תשובה – אזי באחרית הימים יבוא משיח גם בלי תשובה. ובכן, בוודאי התכוון יעקב לגלות את הקץ האחרון – ומשום כך נסתלקה ממנו שכינה. כביכול, אמר לו הקב"ה: האמנם רוצה אתה לדבר בגנותן של ישראל, שלא ישובו מרצונם? – לא, זאת לא יוּתַן לך לגלות… על-כן, נסלקה ממנו השכינה.

ועוד אפשר להוסיף ולהסביר כי אמנם הקב"ה יודע כמובן את העתידות – וגלוי לפניו מתי יבוא משיח צדקנו – אבל בכל-זאת זהו דְבר סוד, כי על האדם מוטל לפעול בדעתו ובמעשיו על-מנת להביא את הקץ. מכיוון שאין הדבר תלוי אלא בדעתנו ובמעשינו הטובים – אל לנו להיגרר אחר תחזיות העתיד, ועלינו להתרכז במילוי חובתנו.

*

"וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת, וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ: אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת, אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם" (מ"ז כ"ט).

פירש רש"י שלושה טעמים בבקשתו זו של יעקב, וכולם מוסבים על שלילת הקבורה במצרים. והנה, לכאורה, הלוא הקבורה בארץ ישראל הריהי עניין חשוב ממדרגה ראשונה, ואין אפוא צורך בטעמים נוספים. אך אמנם ברור כי רש"י מבין שפסוק זה מקבל את השלמתו בפסוק הבא, בדבר יעקב: "וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבוֹתַי" במערת המכפלה אשר בחברון.

הווה אומר שישנן כאן שתי תביעות: לא להיקבר במצרים, ולהיקבר בארץ ישראל. משמע, אין יעקב מוכן להיקבר במצרים מפני שזוהי ארץ מטונפת, ושנית – אפילו היתה זו ארץ משובחת – דורש יעקב להיקבר דווקא בארץ ישראל, מפני קדושתה.

*

כאן הנני מספר סיפור משפחתי, השייך ישירות לענייננו – עניין מעלת הקבורה בארץ ישראל.

אבא מורי זצ"ל, הרב ירחמיאל אליהו, נפטר בשנת תשט"ו. הוא היה אז באנגליה, בדרכו לאמריקה – שם אמור היה להופיע בשיעורים ודרשות בפני הקהל – אלא שנפטר בַּדרך, וגוויתו הוחזרה לשוויץ. מיד עלתה השאלה, היכן לקבור אותו. אשתו (אִמי מורתי ע"ה) נפטרה שנים רבות קודם-לכן, ונקברה בציריך (בשוויץ); שם נטמנו גם הוריה, הרב הגדול חיים נפתלי שמואל שטרנבוך זצ"ל ואשתו, וגם אבינו זצ"ל ייחד מקום לגופו אחרי פטירתו ליד קבר אשתו. שאלנו בַּטלפון את הרב הראשי בישראל – היה זה הרה"ג הרצוג זצ"ל – ונפסק כי יש להעלות את גוויתו לישראל, ושם נטמן. היתה לוויה גדולה בירושלים, בהשתתפות רבנים גדולים והמון רב.

והנה, לאחר זמן רב ראיתי מאמר שנכתב בעטו של אבא זצ"ל לפני שנים רבות, לכבוד חתנו – הרב שאול וינגורט זצ"ל – בספר הזיכרון 'יד שאול'. כותרת המאמר: 'שיטת הרמב"ם במצוות יישוב ארץ-ישראל'. שם כתב – באמצע התשובה – שנכון להעלות גופו של הנפטר לארץ-ישראל גם אם לא ביקש זאת, אלא-אם-כן הוא ציווה בפירוש שאין הוא רוצה בזה. אבא זצ"ל מדבר שם באריכות על חשיבות הקבורה בארץ ישראל. על כל פנים נוכחנו בדיעבד שיפה עשינו – וכפי רצונו – להעלות את גוויתו לארץ.