עיוני משה

כתבנו בפרשה הקודמת שהשנים בהן ישב יעקב עם לבן היו כעין 'זרע' לישיבת ישראל בַּגולה, בין גויים. כאן – בפרשתנו – ניתן לומר שהעימות בין יעקב לעֵשָׂו מהווה מעין הקדמה למאות השנים של הכנת הגאולה.

כידוע, לא ירדה הגאולה מן השמים בהארת פתאום, אלא היה צורך בעבודת הכנה רבה ועמוקה. סֵבֶל רב היה כרוך בתהליך גאולתנו – כי לא קל להוציא את עם ישראל מן הגלות ולהביאו למלא את תפקידו הנדרש לעת גאולה, ועוד יותר קשה – כידוע – לעקור את הגלות מעם ישראל.

על רקע זה נעיין בכמה פסוקים ומהלכים בַּפרשה, ונוכל לראות כיצד רומזים הם על עידן גאולתנו, בבחינות שונות.

*

"וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל עֵשָׂו אָחִיו … וַיְצַו אוֹתָם לֵאמֹר: כֹּה תֹאמְרוּן לַאדוֹנִי לְעֵשָׂו: כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב: עִם לָבָן גַּרְתִּי, וָאֵחַר עַד עָתָּה" (ל"ב ד'-ה').

רש"י מביא את הדרש המקופל מאחורי הפשט: "גרתי בגימטריא תרי"ג, כלומר: עם לבן הרשע גרתי, ותרי"ג מצות שמרתי". ואת הדרש הזה ניתן להסביר באופן ביקורתי, ולשים דבר בפי יעקב, כאילו אמר: ניחא, אמנם תרי"ג מצוות שמרתי – אבל, עדיין, עם לבן גרתי…

כי עובדה היא שגם אחרי ארבע-עשרה השנים שעבד יעקב כדי לזכות בשתי נשיו, הוא לא מיהר לשוב הביתה, לארצו. אמנם צדיק היה, אך צדיק המחזיק בַּגולה – והיא אוחזת בו. והן כך היו פני הדברים בארצות הגולה באירופה, ובעיקר בגרמניה – שהיו שם שלומֵי אמונֵי ישראל, ועיקר חייהם היה קיום המצוות, אך עניין שיבת ישראל ארצה נשכח מכול וכול. כל מהותה של אומה ישראלית – ושייכותה לארץ יהודית – נתעלמה, ולא נחשבה לכלום.

זו היתה גישתם של רבים מיהודי גרמניה – עד שבא היטלר, טפח על פניהם, והכריחם לנוס על נפשם ולמצוא מקלט בארצנו…

זוהי אפוא מעין קינה שיעקב מקונן, כביכול: גם אם תרי"ג מצוות שמרתי – בכל-זאת עם לבן גרתי; לא היתה בי כמיהה לחיות כעם בארצו. והרי בארצנו, מולדתנו, ארץ חמדה, לא רק שכדאי לחיות אלא כדאי גם למות, כעם גאה ביֵשותו ובמורשתו.

כי בַּגלות, הזכות הגדולה היא לשמור על היהדות, להתבצר בביתֵנו פנימה; אך עתה – בתקופת הגאולה – כבר עלֵינו לבנות את ארץ ישראל. כאן ישנו בירור קשה לא עם גויי הארצות, כְּלבן, אלא עם אחֵינו המעכבים את הגאולה, כעֵשָׂו, ובירור זה הריהו ממש מאבק-אמונה על תפקידו של משיח…

ועל-כן, בארץ ישראל – או בַּדרך אליה – עלינו לעמוד בניסיון קשה יותר מזה שבחיי הגלות, והדרישה מאִתנו הריהי מחייבת ותובענית עשרת מונים מזו שבַּגולה. עלינו להתכונן ולהיות ראויים לגאולה אמיתית ושלֵמה, להתקדש בקדושה עליונה להיות עם קדוש לה', על כל המשתמע מזה. הנה, חזוננו כאן הוא לחזות בַּכוהן הגדול הנכנס לפנַי ולִפנים, וכולנו עִמו, שומעים את השם הנכבד והנורא מפורש יוצא מפיו בקדושה ובטהרה, בדבֵקות עצומה בהשֵם-יתברך… זוהי אכן שאיפה אחרת – ברמה גבוהה לאין שיעור – מכל מה שיכולנו לשאוף אליו בַּגלות.

*

"וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדוֹנִי, לִמְצוֹא חֵן בְּעֵינֶיךָ" (ל"ב ו') – ופירוש רש"י: "שאני שלם עִמךָ ומבקש אהבתךָ".

בקשת האהבה מן הגויים, גם היא מסימני הגלות של עם ישראל – הוא מתפעל מן התרבות, מן "הקולטורה" של העמים שהוא יושב בקרבם, ומנסה להידמות אליהם… הנה, כבר מן המאה הי"ח התפעלו היהודים מן "הקולטור" של גרמניה – עד שהתברר עד כמה הועילה להם ההתפעלות הזאת, כאשר בא היטלר וסטר על פניהם על-מנת שיילמדו להיות גאים בתרבות היהדות. כי "לא קם בישראל כמשה עוד, נביא ומביט את תמונתו. תורת אמת נתן לעמו אֵ-ל, על יד נביאו נאמן ביתו"; (מפיוט י"ג העיקרים).

*

מהלך הדברים בפרקים ל"ב וְ-ל"ג מהווה אב-טיפוס של מעשה אבות, סימן למהלך גאולתנו, גאולת הבנים.

ראשית יש להדגיש כי בכל הגלויות, בכל המצבים, יהודים נשארו יהודים, בבחינת "עם לבן גרתי ותרי"ג מצוות שמרתי". אכן, לא כולם שרדו כך בשלֵמות אמונתם, היו קרבנות (תרתי משמע), ויעקב מהווה אב גם לשלומֵי-אמונֵי ישראל, וגם לאחרים: מכח רוחו הכביר החזיקו היהודים באמונת אבותיהם, אך בכל זאת ניזוק אבינו – "וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ" (ל"ב כ"ו) – וצליעתו מסמלת את הבנים אשר שברו שוק וירך, אלה שלא החזיקו מעמד ונפלו…

ואף-על-פי כן, נשואות עינינו לסופו של המהלך: "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר" (ל"ב כ"ה). רק כאשר אמנם נותר יעקב לבדו, מתגלה ייחודו – "הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכּוֹן וּבַגּוֹיִים לֹא יִתְחַשָּׁב" (במדבר כ"ג ט').

מכאן נפתחת הדרך להצלת הנפש – "כִּי רָאִיתִי אֱ-לֹהִים פָּנִים אֶל פָּנִים וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי" (ל"ב ל"א) – ואחר כך אל שלֵמות הגאולה, כאשר סוף-סוף זורחת השמש לאחר ליל הגלות: "וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת פְּנוּאֵל" (ל"ב ל"ב), "וַיָּבוֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם … וַיַּצֶּב שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לוֹ אֵ-ל אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל" (ל"ג י"ח-כ').

ואכן, בסופו של העידן יכירו כל העמים בעליונותו של יעקב, והם עצמם יקשרו לראשֵנו את כתר ישראל הנצחי: "וַיֹּאמֶר [יעקב אל האיש]: לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי. … וַיֹּאמֶר [האיש אל יעקב]: לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל, כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל. … וַיְבָרֶךְ אוֹתוֹ שָׁם"; (ל"ב כ"ז-ל').

*

"וַיַּצֶּב שָׁם מִזְבֵּחַ, וַיִּקְרָא לוֹ אֵ-ל אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל" (ל"ג י"ח-כ'). בהצבת המזבח ובַקריאה אל ה' נשמעת ההודיה אשר מודה יעקב לַקב"ה על שֶשמר אותו בכל דרכו הארוכה מבית אל עד בית אל… ונראה לי שזהו לימוד חשוב לדורות, לַכלל וגם לַפרט: בכל פעם שאדם מרגיש כי ה' הושיע אותו, הצילו או עזר לו בכל אופן שהוא – עליו לתת תודה לה', במעשה ובקריאה, בבחינת: "וַיַּצֶּב שָׁם מִזְבֵּחַ, וַיִּקְרָא…". כי חייב אדם להיות רגיש לישועת ה', ולתת רושם וכוח לתודתו העולה מן הארץ עד לב השמים, אל יושב בַּמרומים: " וַיִּקְרָא לוֹ אֵ-ל אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל"!

*

"וְאֵלֶּה שְׁמוֹת אַלּוּפֵי עֵשָׂו לְמִשְׁפְּחוֹתָם לִמְקוֹמוֹתָם בִּשְׁמוֹתָם … אֵלֶּה אַלּוּפֵי אֱדוֹם לְמוֹשְׁבוֹתָם בְּאֶרֶץ אֲחֻזָּתָם הוּא עֵשָׂו אֲבִי אֱדוֹם" (ל"ו מ'-מ"ג). כאן, בסוף הפרשה, נחתם באופן החלטי הפירוד בין יעקב ועֵשָׂו. זה הולך לדרכו, וזה הולך לדרכו, וכך נולדו – לדורות עולם – אֱדום וישראל, שני עמים נפרדים זה מזה. עתה באה לידי גילוי בחינתו של אברהם העִברי, סב יעקב, ש"כל העולם מעֵבר אחד והוא מעֵבר אחד" (בראשית רבה מ"א) – יהודים מצד זה, וכל השאר מצד שני!