סימן רפ"ח – דין תענית ודין תענית חלום בשבת, ובו י' סעיפים

האכילה והשתייה הן חלק ממצוות עונג שבת, וממילא ישנו איסור להתענות בשבת. ואולם, לעתים רחוקות עשויה להתקיים מצוות עונג שבת דווקא בתענית, כגון אדם שחלם חלום שהוא כעין נבואה רעה, ועליו להתענות מיד כדי לבטל את הגזירה. סימן זה דן ביחס שבין חובות סותרות אלו.

סעיף א

^אאסור להתענות בשבת עד שש שעות (א). הגה: ואפילו לומד ומתפלל – אסור (ב) (מרדכי שבת רמז ר"ל).

^אירושלמי סוף פרק ג' דתענית, והרי״ף והרא״ש כתבוה בפרק קמא דשבת.

שולחן ערוך כפשוטו

(א) עד שש שעות – וצריך לסיים את התפילה כך שיהיה אפשר להתחיל את הסעודה לפני חצות היום. בחלק מבתי הכנסת התפילה מתאחרת, ולכן עושים "קידוש" לפני תפילת מוסף וטועמים בו מעט עוגות ושתייה, וכך אפשר לסיים את התפילה מאוחר.

(ב) אסור – בתלמוד הירושלמי מובאת דעה האומרת: "לא ניתנו אלא לעסוק בהם בדברי תורה"; ולשיטה זו אפשר לאחר את הארוחה גם לאחר חצות כדי להספיק להתפלל וללמוד. אך להלכה נפסק שחובה בשבת הן להתענג והן ללמוד, ואין לאחר את הסעודה של שבת עד אחרי חצות.

סעיף ב

^ביש אומרים שאדם שמזיק לו האכילה, דאז עונג הוא [לו] שלא לאכול – לא יאכל (ג). הגה: וכן מי שיש לו עונג אם יבכה, כדי שילך הצער מלבו, מותר לבכות בשבת (ד) (אגור בשם שבולי לקט).

^באגור בשם שבולי הלקט, על פי אגדה דר״ע שהיה בוכה.

שולחן ערוך כפשוטו

(ג) לא יאכל – כיוון שכל איסור התענית הוא משום עונג שבת, ועבורו העונג הוא דווקא להתענות. וכבר ראינו בעבר שדרך השולחן ערוך להביא בלשון "יש אומרים" ללא חולק דין שנמצא באחד מספרי הראשונים, והמחבר מביאו כדי לפסוק כמותו.

(ד) מותר לבכות בשבת – גם כאן, איסור הבכי הוא משום עונג שבת, ולכן מי שעבורו הבכי עצמו הוא סוג של רפואה, כגון מי שנפטר לו קרוב בשבת, מותר לו לבכות.

סעיף ג

^גאדם המתענה בכל יום ואכילה בשבת צער הוא לו מפני שינוי וסת (פירוש: דבר קבוע), יש אומרים שראו כמה חסידים ואנשי מעשה שהתענו בשבת מטעם זה, וכן אמרו שכך היה עושה ה"ר יהודה החסיד ז"ל (ה).

^גהגהות מיימוני בפ״א מהל׳ תענית.

שולחן ערוך כפשוטו

(ה) יהודה החסיד ז"ל – סעיף זה מחדש שהתענית בשבת מותרת לא רק למי שהאוכל מזיק לבריאותו, אלא לכל מי שאינו נהנה מאוכל, כגון הרגיל לאכול רק בלילות ולא בימים.

סעיף ד

^דמותר להתענות בו תענית חלום כדי שיקרע גזר דינו (ו). ^הוצריך להתענות ביום ראשון, כדי שיתכפר לו מה שביטל עונג שבת (ז); ^וואם תשש כחו ואינו יכול להתענות שני ימים רצופים – לא יתענה ביום ראשון, ויתענה אחר כך (ח). הגה: וכל שכן אם היה ביום א' חנוכה או ראש חודש או פורים או יום טוב, אפילו יום טוב שני של גליות – שאין להתענות עד אחר כך (ט) (ד"ע). יש אומרים מי שישן שינת צהרים וחלם לו חלום רע – יתענה מחצי היום עד חצי הלילה, ואז יבדיל (י), וביום הראשון יתענה כאילו התענה כל יום השבת (מצא כתוב בשם מהרי"ח).

^דברכות ל״א ע"ב.  

^השם.  

^והרשב״א.

שולחן ערוך כפשוטו

(ו) שיקרע גזר דינו – בסימן ר"כ סעיף ב למדנו שאדם שמוטרד מחלום רע יכול לבטל את הגזרה שראה בחלומו בכך שיתענה למחרת. וכיוון שהחלום הרע מטריד את האדם, עונג השבת עבורו הוא שיתענה. וכפי שביארנו שם, עיקר תענית החלום היא לעורר את האדם לשוב בתשובה, ובזכות תשובתו יתבטל החזון הרע.

(ז) מה שביטל עונג שבת – אף על פי שהתענה בהיתר, סוף סוף ביטל מצות עונג שבת. ולכן יאכל במוצאי שבת, ויתענה שוב ביום ראשון מעלות השחר עד צאת הכוכבים.

(ח) ויתענה אחר כך – כאשר יוכל לצום שנית, ועדיף מוקדם ככל האפשר.

(ט) עד אחר כך – כדי שלא יתענה ביום שאסור לעשות כן, ויגרום לצער ולתענית ביום של שמחה.

(י) ואז יבדיל – ונמצא שמתענה 12 שעות.

סעיף ה

^זיש אומרים שאין להתענות תענית חלום בשבת אלא על חלום שראהו תלת זימני (יא). ^חויש אומרים שבזמן הזה אין להתענות תענית חלום בשבת, שאין אנו בקיאים בפתרון חלומות לידע איזה טוב ואיזה רע (יב). ^טוהעולם אומרים שנמצא בספרים קדמונים שעל שלשה חלומות מתענים בשבת, ואלו הן: הרואה ספר תורה שנשרף, או יום הכיפור בשעת נעילה, או קורות ביתו או שיניו שנפלו; ויש אומרים הרואה יום הכיפורים אפילו שלא בשעת נעילה; ויש אומרים הרואה שקורא בתורה; ויש אומרים הרואה שנושא אשה. והא דרואה שיניו שנפלו – דוקא שיניו, אבל הרואה לחייו שנשרו חלום טוב הוא, דמתו היועצים עליו רעה. ונראה לי שהחלומות שאמרו בפרק 'הרואה' שהם רעים, גם עליהם מתענין בשבת (יג).

^זמרדכי שבת רמז רכ"ט בשם מהר״ם.  

^חטור בסימן תקס״ח בשם רב עמרם ורבינו קלונימוס ושכן כתב אבי העזרי.  

^טבית יוסף.

שולחן ערוך כפשוטו

(יא) תלת זימני – תרגום: שלוש פעמים. רק חלום שחוזר שלוש פעמים אפשר להחשיבו כנבואה קטנה המבשרת רע.

(יב) ואיזה רע – לדעה זו אין להתענות כלל בזמן הזה.

(יג) מתענין בשבת – ולהלכה הכלל הוא שמי שהיה מתענה בעקבות חלום כזה בחול, ואם לא יתענה נפשו תהיה עגומה עליו כל השבת בגלל החלום –  יתענה. ואם לאו לא יתענה בשבת[1].

סעיף ו

^יהמתענה בשבת אומר: 'עננו' אחר סיום תפלתו בלא חתימה, וכוללו ב'א־להי נצור' (יד). הגה: ויאמר אחר תפלתו 'רבון העולמים גלוי' וכו', כמו בחול (טו) (או"ז הלכות תענית).

^יטור בסימן ר״כ בשם בה״ג ואביו הרא״ש .

שולחן ערוך כפשוטו

(יד) בא־להי נצור – בימי חול אומר המתענה "עננו" בברכת "שומע תפילה"; בשבת אין אומרים ברכת "שומע תפילה", ולכן אומרה בסוף תפילת העמידה.

(טו) כמו בחול – תחינה זו נאמרת בחול במנחה לאחר תפילת העמידה (שו"ע תקס"ה, ד). ואף שאין מתחננים בשבת, המתענה יכול לומר תפילה זו אף בשבת.

סעיף ז

^כאם הקְדימה לאכול הוא עונג לו, כגון שנתעכלה סעודת הלילה – יקדים. ואם האיחור עונג לו, כגון שעדיין לא נתעכל – יאחר (טז). הגה: וכן מי שיש לו סעודות כל יום כמו בשבת, ישנה בשבת להקדים או לאחר (יז) (שבת קי"ט ע"א, וטור).

^כטור, ליישב הא דרב ושמואל בלהקדים או לאחר, שבת קי״ט ע"א, דלא פליגי.

שולחן ערוך כפשוטו

(טז) יאחר – כל הלכות האלו הן על פי העיקרון שסעודת שבת צריכה להיות לעונג.

(יז) להקדים או לאחר – דברים אלו נאמרו בעיקר בנוגע לאנשים שכל השבוע אוכלים מעדנים, שכדי לעשות היכר שסעודה זו נאכלת לכבוד השבת ישנו את שעת הסעודה. וכמובן שיאריכו בסעודה על ידי שירים לכבודה של השבת, ועל ידי דברי תורה שייאמרו על שולחן השבת.

סעיף ח

^לאין מתענין בו על שום צרה מהצרות כלל (יח).

^לטור, וכתב הב״י שאולי כן היה לפניו נוסחתו בהרמב״ם וישרה היא.

שולחן ערוך כפשוטו

(יח) כלל – כוונת המחבר כאן לתענית ציבור, שאין מתקנים אותה משום שהיא מבטלת את מצוות עונג שבת; והדבר אינו דומה לתענית חלום של היחיד, שזקוק לתעניתו כדי לענג את השבת.

סעיף ט

^מאין צועקים ולא מתריעין בו על שום צרה (יט), ^נחוץ מצרת המזונות, שצועקים עליה בפה בשבת, ולא בשופר (כ). ^סוכן עיר שהקיפוה גוים או נהר, וספינה המטורפת בים, ^עואפילו על יחיד הנרדף מפני גוים או לסטים או רוח רעה – ^פזועקין ומתחננין בתפלות בשבת (כא), אבל אין תוקעין, ^צאלא אם כן תוקעין לקבץ העם לעזור אחיהם ולהצילם (כב) (ועיין לקמן סימן תקע"ו סע' י"ג).

^מב"י סימן תקע"ו בשם רמב"ם תענית פ"ב ה"ב.  

^נבבא בתרא צ״א ע"א, הביאו הטור בסימן תקע״ו.  

^סתענית י״ט ע"א.  

^עתענית כ״ב ע"ב.  

^פתענית י״ד ע"א.

^צשם כרבי יוסי, דתנא קמא נמי לא פליג בהא, בית יוסף בסימן תקע״ו.  

שולחן ערוך כפשוטו

(יט) על שום צרה – מלבד האיסור להתענות, גם אין עושים עצרות תפילה וצעקה בשבת. "מתריעין" היינו מלשון תרועה.

(כ) ולא בשופר – בשעת רעב מותר לצעוק על הצרה בתפילה בבית הכנסת, משום סכנת הנפשות שבדבר, ופיקוח נפש דוחה עונג שבת. אולם תקיעה בשופר אסורה בשבת, כחלק מהגזרה על נגינה בכלי שיר.

(כא) בתפילות שבת – כל אלו הם בכלל "פיקוח נפש", וכיוון שהתפילה עשויה לעזור בהם ולהציל חיים, נדחה עונג שבת מפני הסכנה.

(כב) ולהצילם – משום פיקוח נפש די בתפילה בפה; אבל מותר לתקוע בשופר כדי לכנס את המתנדבים לצאת ולהציל בשבת את הנתונים בצרה.

סעיף י

^קנרדף מפני רוח רעה שאמרו – לאו דוקא, דהוא הדין לכל חולה שיש בו סכנת היום (כג) זועקים ומתחננין. וכן נהגו לומר 'מצלאים' (כד) בשבת על חולים המסוכנים סכנת היום. הגה: וכן מותר לברך החולה  המסוכן בו ביום (כה) (ליקוטי מהר"י ברין, וב"י בשם הר"ן תענית ח' ע"ב).

^קהר״ן אהא דתענית דף י"ט ע"א.

שולחן ערוך כפשוטו

(כג) סכנת היום – סכנה מיידית בשבת עצמה, ואי אפשר לדחות את התפילות לאחר השבת.

(כד) מצלאים – נוסח תחינה בארמית על החולה, המובא בכמה ראשונים. תחינה זו פותחת במילים "מצלאין אנחנא ותבעין רחמי מן קדם מרי שמיא"; ובעברית: מתפללים אנחנו ותובעים רחמים לפני הקב"ה.

(כה) בו ביום – וכן המנהג[2], להוסיף תפילה לרפואת החולים בנוסח "מי שבירך" או בנוסח אחר, ולאמרה בפתיחת ההיכל או במהלך העליות לתורה, או במקום אחר לפי מנהג המקום. ונוהגים להוסיף בתפילה זו "שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא", כפי שראינו בסימן הקודם.

[1]. בדברי המחבר על "פרק הרואה" כוונתו לפרק האחרון במסכת ברכות, ושם מצויה סוגיה ארוכה הדנה בחלומות ובפתרונם.

[2]. ואף אם החולה אינו בסכנה בו ביום נוהגים להתיר, אלא שמסתפקים בתפילת "מי שברך".