סימן רפ"ד – דיני הפטרה וברכותיה, ובו ז' סעיפים

בסימן רפ"ב למדנו על חובת קריאת ההפטרה בנביא, ועל היחס שבינה לבין הקריאה בתורה. בסימן זה נדון בפרטי ההלכות של קריאת ההפטרה וברכותיה.

סעיף א

^אמפטירין בנביא מענינה של פרשה (א). ואין פוחתין מכ"א פסוקים (ב), אלא אם כן סליק ענינא בבציר מהכי (ג), כגון: 'עולותיכם ספו על זבחיכם' (ד). הגה: ודוקא בשבת בעינן כ"א פסוקים, שלושה פסוקים לכל אחד מן הקרואים; אבל ביום טוב, שקורין חמישה, סגי בט"ו פסוקים (ה) (מהר"ם פאדואה). ולא נתקנה ההפטרה רק בצבור, אחר שקראו בתורה (תשובת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סימן קצ"ט), אבל בלאו הכי אסור לקראה עם הברכות שלפניה ולאחריה (ו), אבל בלא ברכה שרי (ז) (ב"י).

^אמגילה כ״ג ע"א.

שולחן ערוך כפשוטו

(א) מענינה של פרשה – כלומר: קוראים קטע בנביא הקשור לנושא הפרשה.

(ב) מכ"א פסוקים – כיוון שתקנת הקריאה בנביא הייתה כנגד הקריאה בתורה, וכנגד כל אחד משבעת העולים תיקנו לקרוא שלושה פסוקים בנביא.

(ג) בבציר מהכי – תרגום: אלא אם כן הנושא נגמר בפחות מכך.

(ד) ספו על זבחיכם – פסוק בירמיהו ז' כא, הפותח את הפטרת פרשת צו, שיש בה 19 פסוקים. ויש הפטרות נוספות הקצרות מ-21 פסוקים, כגון הפטרת אחרי מות, שיש בה תשעה פסוקים. ונראה שטעם ההפטרה כנגד קריאת התורה מכוון בעיקר למקורה של תקנת ההפטרה, שהנביא נקרא במקור במקום קריאת התורה, אולם פחות הקפידו על הכלל של קריאת 21 פסוקים.

(ה) סגי בט"ו פסוקים – די ב-15 פסוקים, שלושה פסוקים לכל אחד מחמשת העולים.

(ו) שלפניה ולאחריה – אף על פי שביארנו שטעם התקנה המקורי היה לקרוא בנביא כשאי אפשר לקרוא בתורה, משבטלה הגזירה נעשתה הקריאה בנביא טפלה לקריאת התורה. ומטעמי הדבר, שהתורה עיקרה מצוות וחובות, ודברי הנביאים עיקרם דברי מוסר. ותיקנו חכמים לקרוא את דברי המוסר כחיזוק לקיום התורה, ולא שיבואו במקומם.

(ז) שרי – מותר. לכן במקום שאין בו ספר תורה יש לקרוא את ההפטרה בלי ברכותיה; וטוב לקרוא גם את הפרשה מחומש, בלא לברך על כך.

סעיף ב

^באם חל ראש חודש בשבת, אין המפטיר מזכיר של ראש חודש כלל (ח). ^גויש אומרים שאף על פי שאינו מזכיר בחתימה של ראש חודש, מזכירין אותו בתוך הברכה, שאומר 'את יום המנוח הזה ואת יום ראש חודש הזה', והמנהג כסברא הראשונה (ט).

^בשבת כ״ד ע"א וכרב גידל, תוספות.  

^גהרא״ש והר״ן בשם רבינו יונה.

שולחן ערוך כפשוטו

(ח) של ראש חודש כלל – כשחל ראש חודש בשבת, מזכירים ראש חודש בהוספת "יעלה ויבוא" בתפילות ערבית, שחרית ומנחה, ובברכת המזון. בתפילת מוסף, שנוסף גם כן בכל ראש חודש, הברכה האמצעית היא ברכה ייחודית לשבת ראש חודש, וחותמים בה "מקדש השבת וישראל וראשי חודשים". בברכות ההפטרה הברכה האחרונה היא מעין קדושת היום, וחתימתה "מקדש השבת"; ובראש חודש שחל בשבת חותמים ככל השבתות ב"מקדש השבת", ואין מזכירים ראש חודש. טעם הדבר, שהואיל ובראש חודש רגיל אין הפטרה, הרי שההפטרה נאמרת משום השבת ולא משום ראש החודש; לכן אין להזכיר את ראש החודש בחתימת הברכה.

(ט) כסברא הראשונה – יש שנהגו להוסיף ולהזכיר ראש חודש בגוף הברכה, כפי שעושים בשאר התפילות ובברכת המזון; אולם המחבר פוסק שאין להזכיר בה ראש חודש כלל, וכן המנהג למעשה.

סעיף ג

^דצריך לכוין לברכות הקוראים בתורה ולברכות המפטיר, ויענה אחריהם אמן, ויעלו לו להשלים מנין מאה ברכות שחיסר מנינם בשבת (י).

^דהרא״ש בסוף ברכות.

שולחן ערוך כפשוטו

(י) שחיסר מניינם בשבת – בסימן מ"ו סעיף ג ראינו שחייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום. בברכות אלו נמנות כל הברכות שאדם מברך במשך היום: ביום חול יש 19 ברכות בתפילת העמידה, ובנוסף לברכות השחר, ברכות קריאת שמע וברכות הנהנין מגיעים בקלות למאה ברכות. לעומת זאת בשבת בעמידה יש רק שבע ברכות, וקשה יותר להגיע למאה ברכות. להשלמת מניין הברכות מציע השולחן ערוך להיעזר באמן שעונים על ברכות התורה וההפטרה (בשבת ישנם שמונה עולים לתורה המברכים לפני עלייתם ואחריה, ובהפטרה מברכים עוד אחת לפניה וארבע לאחריה, בסך הכול 21 ברכות), שכן אמירת אמן נחשבת לעניינים שונים כאמירת הברכה עצמה.

סעיף ד

^הקטן יכול להפטיר (יא). הגה: ואם קראו למפטיר מי שאינו יודע לומר ההפטרה – יכול אחר לאומרה (יב), אבל לכתחלה אסור לעשות כן.

^המגילה כ״ד ע"א.

שולחן ערוך כפשוטו

(יא) קטן יכול להפטיר – ודין זה מוסכם גם על הרמ"א[1].

(יב) יכול אחר לאומרה – במקרה כזה העולה מברך על קריאת המפטיר בתורה, והקורא בהפטרה יקרא את ההפטרה ואת ברכותיה. עוד אפשר שהעולה יברך אף את ברכות ההפטרה, ואחר יקרא את ההפטרה, כפי שבקריאת התורה העולה מברך ואחר קורא.

סעיף ה

^ואם נשתתק המפטיר באמצע ההפטרה, הבא לסיימה לא יתחיל ממקום שפסק הראשון, אלא צריך לחזור להתחיל ממקום שהתחיל הראשון (יג), כמו בספר תורה (יד). הגה: ושנים לא יאמרו ההפטרה בפעם אחת, דתרי קלי לא משתמעי (טו) (ריב"ש סימן ל"ו).

^ותשובת הריב״ש.

שולחן ערוך כפשוטו

(יג) ממקום שהתחיל הראשון – כלומר מתחילת ההפטרה. ויחזור גם על הברכות שלפני ההפטרה.

(יד) כמו בספר תורה – דין הקורא בתורה והשתתק התבאר בתחילת סימן ק"מ[2].

(טו) דתרי קלי לא משתמעי – תרגום: ששני קולות אינם נשמעים [יחד]. מכאן למדנו גם שאין זה טוב שחלק מהציבור אומרים בקול את ההפטרה, ומפריעים בכך לחבריהם.

סעיף ו

^זאין המפטיר מפטיר עד שיגמור הגולל לגלול הספר תורה (טז).

^זסוטה ל״ט ע"ב.

שולחן ערוך כפשוטו

(טז) לגלול הספר תורה – כדי שהגולל לא יפסיד את ההפטרה בעת שהוא עסוק בצורך הציבור.

סעיף ז

^חבשבת שהפרשיות מחוברות, מפטירין בהפטרת פרשה שנייה (יז). הגה: ועיין לקמן סימן תכ"ח (יח). ונהגו להזכיר אחר קריאת התורה נשמת המתים (יט), ולברך העוסקים בצרכי צבור, כל מקום לפי מנהגו (כ) (שבולי הלקט). ונוהגין לומר 'יקום פורקן' (כא), ואין בזה משום איסור תחינה בשבת (כב) (הגהות מרדכי שבת רמז תנ"א). וגם כן נוהגין לומר 'אב הרחמים' (כג); ובכל יום שאין אומרים בו 'צדקתך צדק' (כד) אין אומרים אותו, וכן כשיש חתונה או מילה (כה); ויש מקומות שאין אומרים אותו כשמברכין החדש (כו), *מלבד בימי הספירה (כז), והולכים בכל זה אחר המנהג.

^חרמב״ם בסוף סדר התפילה, והמרדכי מגילה רמז תתל"א, והגהות מיימוני פרק י״ג מהל׳ תפילה, ושבלי הלקט.

*ואפי׳ בר״ח אב, שאינו דומה לר״ח סיון, שאז אומרים 'אב הרחמים' על הגזירות שהזכיר ביוצר. בשם מהרש״ל.

שולחן ערוך כפשוטו

(יז) פרשה שניה – וכך ההפטרה קשורה תמיד לפרשה שסיימו זה עתה לקרוא.

(יח) סימן תכ"ח – בסעיף ח', שם כתב הרמ"א: "וכשקורין ב' פרשיות מפטירים באחרונה, בלבד באחרי-מות וקדושים, דמפטירין 'הלא כבני כושיים', שהיא הפטרת אחרי מות". ומנהג הספרדים לקרוא הפטרת קדושים.

(יט) נשמות המתים – מנהג חלק מהקהילות, הן אצל האשכנזים והן אצל הספרדים, שבשבת קודם הכנסת ספר התורה, אומר מי שיש לו באותו שבוע אזכרה לאביו או לאמו תפילת אשכבה, (האשכנזים בנוסח "א־ל מלא רחמים"), ומזכיר את שם הנפטר. כתב שיבולי הלקט שנהגו לומר זאת בשבת, משום שכשם שאנו זוכים בשבת למנוחה ולברכה, כך ראוי להתפלל על נשמות המתים שיזכו למנוחה ולברכה. ועיקר משמעות דבריו, שנדע שמעשינו הם המשך למעשי הדורות שקדמו לנו.

(כ) לפי מנהגו – וכן נוהגים הספרדים.

(כא) יקום פורקן – ישנם שני נוסחי תפילה בארמית הפותחים במילים "יקום פורקן". הראשון הוא ברכה לתלמידי החכמים ולתלמידיהם, והשני ברכה לכל הקהל; והספרדים אינם נוהגים לומר תפילות אלו. כיום נוהגים בהרבה מקומות לברך בשלב זה של התפילה את חיילי צה"ל ואת מדינת ישראל, ויש המקדימים ברכות אלו לפתיחת ההיכל.

(כב) איסור תחינה בשבת – משום שאיסור התחינה הוא על דבר מסוים שצריכים לו, ואילו ברכות אלו הן כלליות לציבור.

(כג) אב הרחמים – היא תפילה שעיקרה בקשת נקמה על חורבן הקהילות על קידוש השם. והספרדים אינם נוהגים לאמרה.

(כד) צדקתך צדק – אלו פסוקים הנאמרים בשבת במנחה אחרי חזרת הש"ץ, כפי שיבואר בסימן רצ"ב. שבתות החלות בתאריכים שאין אומרים בהם תחנון (גם אם היו ימי חול), הן שבתות שיש בהן תוספת שמחה. לכן אין אומרים בהם את תפילת "אב הרחמים" שמזכירה את צרות הקהילות שחרבו, ואף אין אומרים בהם "צדקתך צדק".

(כה) חתונה או מילה – גם שמחות אלו מוסיפות על שמחת השבת, ואף בהן אין אומרים תחנון.

(כו) כשמברכים החודש – ברכת החודש היא ההכרזה על ראש החודש הקרוב, ונאמרת לפני מוסף בשבת שלפני ראש חודש, וגם היא נחשבת כשמחה נוספת. ואף שאומרים בשבת כזו "צדקתך", יש שאין אומרים בה "אב הרחמים", שהיא תחינה שמזכירה אסונות. גם הספרדים נוהגים בהכרזה זו, וכן נוהגים הספרדים להכריז על תעניות י"ז בתמוז וי' בטבת בשבת שלפני התענית; אבל אין מכריזים על שאר התעניות.

(כז) בימי הספירה – כלומר: בשבת שמכריזים על חודשי אייר וסיון אומרים "אב הרחמים", משום שעיקר חורבן הקהילות במסעי הצלב התרחש בימי ספירת העומר.

[1]. כמבואר בדברי הרמ"א סימן רפב, ד.

[2]. ראו דברינו בסימן ק"מ הערה 3. יש שפסקו שהקורא השני בהפטרה לא יחזור על הברכה, וכך כתב כף החיים (כאן אות כ"ה) שלא יחזור ויברך, כיוון שהציבור קוראים בשקט עם שליח הציבור. וכמדומני שאצלנו ברוב המקומות הציבור רק מקשיב, ולכן גם לשיטתו יש לחזור ולברך.