סימן רצ"ד – דיני הבדלה בתפילה, ובו ה' סעיפים

מן הכתוב "זכור את יום השבת לקדשו" למדנו שמצווה לקדש את יום השבת בכניסתו וביציאתו. לשיטת הרמב"ם, כפי שהקידוש בכניסת השבת חיובו מן התורה, כך חובת ההבדלה היא מן התורה. לשאר הראשונים חובת ההבדלה היא מדרבנן[1]. עיקר ההבדלה הוא באמירת המילים "ברוך המבדיל בין קודש לחול", וחכמים תיקנו להבדיל על הכוס וצירפו לכך ברכה על הבשמים ועל הנר, כפי שיבואר בסימנים הבאים. וכפי שבכניסת השבת מקדשים את השבת כבר בתפילה, כך תיקנו חכמים שגם בצאת השבת נזכיר את עיקר ההבדלה בין קודש לחול כבר בתפילה. בסימן זה מפורטות הלכות ההבדלה בתפילה, ובסימנים הבאים נלמד את דיני הבדלה על הכוס.

סעיף א

^אאומר הבדלה ב'חונן הדעת' (א), ואם טעה ולא הבדיל – משלים תפלתו ואינו חוזר, מפני שצריך להבדיל על הכוס (ב). ואם טעם קודם שהבדיל על הכוס – צריך לחזור ולהבדיל בתפלה (ג).

^אברכות ל״ג ע"א במשנה כת"ק (ופסחים קי״ב).

שולחן ערוך כפשוטו

(א) בחונן הדעת – חכמים תיקנו להבדיל במסגרת ברכה המודה לה' על כך שיש לאדם דעת, משום שעיקרו של נוסח ההבדלה הוא נתינת הדעת לאדם להבדיל בין קודש לחול. ועיקר הדעת בהבדלה הוא להבין שהשבת צריכה להשפיע על ימי החול.

(ב) להבדיל על הכוס – והשוכח להבדיל בתפילה יסתפק בהבדלה על הכוס. בסימן רס"ח סעיף ד' למדנו שאם לא הזכיר את השבת בתפילת ליל שבת חוזר על התפילה, משום שבליל שבת הזכרה זו היא עיקר התפילה; מה שאין כן במוצאי שבת, שזו עמידה רגילה של חול, אלא שלכתחילה יש להוסיף בה את ההבדלה.

(ג) לחזור ולהבדיל בתפילה – אף על פי שאם טעה ולא הבדיל בתפילה אינו חוזר, אומרת הגמרא שאם טעה גם בהבדלה על הכוס – חוזר על תפילתו. טעם הדבר, שעיקר אמירת ההבדלה הוא בהבדלה שבתפילה, אלא שאם שכח סומך על ההבדלה שעל הכוס; אולם אם גם ההבדלה על הכוס לא הייתה כתקנה, יחזור על ההבדלה שבתפילה שהיא העיקר[2].

סעיף ב

^בטעה ולא הבדיל בתפלה, ואין לו כוס הלילה, וסבור שאף למחר לא יהיה לו – צריך לחזור ולהתפלל (ד).

^בטור בשם ה״ר יונה.

שולחן ערוך כפשוטו

(ד) לחזור ולהתפלל – בסעיף הקודם למדנו שאם לא הבדיל בתפילה אינו חוזר, משום שהוא עתיד להבדיל על הכוס. לכן מי שאינו עומד להבדיל על הכוס חייב לצאת בהבדלה שבתפילה, ואם שכח – חוזר.

סעיף ג

^גתשעה באב שחל להיות באחד בשבת, טעה ולא הבדיל בתפלה – אין צריך לחזור ולהתפלל, כיון שמבדיל על הכוס במוצאי תשעה באב (ה).

^גטור.

שולחן ערוך כפשוטו

(ה) במוצאי תשעה באב – ודינו כמי שמבדיל על הכוס, ואינו חוזר; וכדי שיוכל לעשות מלאכה בינתיים אומר "ברוך המבדיל בין קודש לחול" בלא שם ומלכות.

סעיף ד

^דבמקום שאמרו שאינו חוזר להתפלל, מיד כשסיים הברכה אין לו לחזור, אף על פי שלא פתח בברכה שלאחריה (ו).

^דטור בשם אביו הרא״ש.

שולחן ערוך כפשוטו

(ו) בברכה שלאחריה – בניגוד לטעויות אחרות בתפילה, שבהן יכול להשלים מה שחיסר אם טרם התחיל את הברכה הבאה. וטעם הדבר, משום שאפשר לתקן את החיסרון בהבדלה על הכוס[3].

סעיף ה

^הבמקום שאמרו שאינו חוזר, אם רצה להחמיר על עצמו לחזור – ^ואם סיים תפלתו רשאי (ז), אבל אם עדיין לא סיים תפלתו, אינו רשאי לחזור (ח).

^הטור וכדעת ר״ת.  

^וטור וכדעת אביו הרא״ש.

שולחן ערוך כפשוטו

(ז) רשאי – ותפילתו נחשבת לתפילת נדבה; אלא שכיום מייעצים שלא להוסיף תפילות נדבה[4].

(ח) אינו רשאי לחזור – כדי שהברכות שכבר בירך לא תהיינה לבטלה, כיוון שתפילת עמידה חלקית אינה נחשבת לתפילה.

[1]. המפרשים ביארו שהמחלוקת תלויה בהבדלי גרסאות בגמרא. במדרש ההלכה המובא בפסחים קו ע"א נאמר: "זכור את יום השבת לקדשו – זכרהו על היין. אין לי אלא ביום, בלילה מנין – תלמוד לומר זכור את יום השבת לקדשו". ושם מדובר על קידוש הערב וקידוש הבוקר. אך קיימת גרסה נוספת, שמצאנו כבר בגאונים, ובה הנוסח: …"זכור את יום השבת – זכרהו על היין בכניסתו. אין לי אלא בכניסתו, ביציאתו מניין? ת"ל את יום …" והפסוק מוסב על ההבדלה. וכן גרס הפירוש המיוחס לרש"י בנזיר דף ד ע"א, ד"ה "והרי מושבע ועומד".

[2]. תמה הבית יוסף על הרמב"ם מדוע לא הביא דין זה, אף שמקורו בגמרא. וכמה אחרונים הקשו על הלכה זו, שנראית תמוהה. המשנה ברורה הביא את טעמם של תלמידי רבנו יונה להלכה זו, שכיוון שלא הבדיל בתפילתו ואף טעם קודם שהבדיל על הכוס, קנסו אותו שעבר על דברי חכמים. ועיין בערוך השולחן שהקשה על טעם זה שטעויותיו היו בשגגה. ועוד קשה לי, כיצד זה קנסו אותו שיחזור על תפילתו, וכי עונש להתפלל לה'? ההסבר שהבאנו בפנים הוא על פי הרשב"א (ברכות לג ע"א ד"ה "ומה", "טעה"), והדברים מתיישבים על הלב.

[3]. ישנם חסרונות בתפילה שהתירו להוסיפם בסוף אותה הברכה, כגון "יעלה ויבוא". אולם יש בכך מעין הפסק, ולא התירו זאת אלא כדי למנוע חזרה על כל תפילת העמידה.

[4]. ראה דברינו בסוף סימן ק"ז.