סימן רפ"ב – קריאת התורה והמפטיר בשבת, ובו ז' סעיפים

תיקנו חכמים שבכל שנה ישלים הציבור בשבתות את קריאתה של התורה כולה. בכל שבת מחלקים את הקריאה לשבעה עולים, שכל אחד מהם קורא חלק מהפרשה. כל עולה אומר לפני הקריאה "ברכו" ומברך ברכה ראשונה, ולאחר הקריאה מברך ברכה נוספת. והובא בשם הגאונים שעל ידי כך מי שלא התפלל במניין ולא ענה על "ברכו" כל השבוע, יוכל לענות שבע פעמים על "ברכו" בשבת.

בנוסף תיקנו לקרוא לאחר הקריאה בתורה קטע אחד מן הנביאים הקשור לפרשה. וביאר האבודרהם (סדר שחרית של שבת): "ולמה מפטירים בנביאים, לפי שגזרו על ישראל שלא יקראו בתורה. וכנגד שבעה שהיו עולים לקרוא בתורה ואין וקוראים פחות משלושה פסוקים עם כל אחד ואחד, תיקנו לקרוא כ"א פסוקים בנביאים". ואף שבטלה הגזרה, תקנה זו לא בטלה, כי סוף סוף זו תקנה טובה, ויש בה נתינת חשיבות ללימוד נביאים.

בסימן זה מתבארות הלכות הקשורות לחיוב קריאת התורה וההפטרה בשבתות ובימים טובים.

סעיף א

^אמוציאין ספר תורה וקורין בו שבעה (א); ואם רצה להוסיף – מוסיף (ב). הגה: הוא הדין ביום טוב מותר להוסיף על מנין הקרואים (ג) (רמב"ם פ' י"ב מהל' תפילה, ותשובת מהר"ם, וב"י); ויש אומרים דביום טוב אין להוסיף (ד) (ר"ן מגילה י"ב), וכן נהגו במדינות אלו (ה) מלבד בשמחת תורה שמוסיפין הרבה (ו); גם בכל יום טוב אין המפטירין ממנין הקרואים (ז), כדלקמן (סעיף ד').

^אמגילה כ״א ע"א.

שולחן ערוך כפשוטו

(א) שבעה – כמבואר בהקדמה, מחלקים את הפרשה לשבעה חלקים, וכל עולה מברך לפניה ולאחריה. את הקריאה קורא העולה, או ששליח הציבור קורא בשבילו[1].

(ב) מוסיף – בשבת יש להעלות לפחות שבעה, אולם מותר להוסיף על כך (ובסעיף הבא מבואר כיצד).

(ג) על מנין הקרואים – גם ביום טוב, שיש בו חמישה קרואים, מותר להוסיף. וטעם הדבר, כי ביום טוב, כמו בשבת, אין עובדים, ולכן מותר להאריך את התפילה. ובחול המועד אסרו להוסיף, מפני שמותרת בו מלאכת "דבר האבד".

(ד) אין להוסיף – וטעמם, כיוון שתיקנו חכמים ביום טוב חמישה קרואים, ביום כיפור שישה ובשבת שבעה, ואם יוסיפו ביום טוב או ביום כיפור לא יהיה ניכר ממספר העולים על מעלת היום.

(ה) במדינות אלו – שלא להוסיף ביום טוב וביום הכיפורים. ומנהג הספרדים לאפשר להוסיף.

(ו) שמוסיפין הרבה – משום המנהג להעלות את כולם לתורה (כמבואר בסימן תרס"ט).

(ז) ממנין הקרואים – אף על פי שהמנהג הוא שאין מוסיפים עולים ביום טוב, בכל זאת עולה בו המפטיר נוסף על חמשת הקרואים, משום שיש בו הפטרה (כמבואר בסעיף ד').

סעיף ב

^במותר לקרות עולים הרבה, אף על פי שקרא זה מה שקרא זה וחוזר ומברך, אין בכך כלום (ח). הגה: ויש אוסרים (ט) (מרדכי סוף מגילה), וכן נהגו במדינות אלו (י), חוץ מבשמחת תורה, שנהגו להרבות בקרואים ונהגו כסברא הראשונה (יא).

^בהריב״ש בתשובה.

שולחן ערוך כפשוטו

(ח) אין בכך כלום – בשבתות, שבהן ההוספה מותרת. ולשיטה זו אין בכך איסור ברכה לבטלה, שהלא כל אחד מהמברכים קורא בתורה בציבור. ואין להגזים בהוספת עולים, משום טרחת הציבור, ויש להשתמש בהיתר זה במשורה, למשל כשישנן כמה משפחות שיש להן שמחה באותה שבת, ומצווה להעלות את בעלי השמחה. ויש לשקול היטב איך מחד גיסא נותנים עלייה לכל הצרכים המוצדקים, ומאידך גיסא לא מגזימים ולא מטריחים על הציבור, שלא יבוא להימנע מלבוא לתפילות ארוכות מדי.

(ט) ויש אוסרים – לחזור ולקרוא קטע שכבר קראו, מפני הפוסקים שרואים בכך ברכה שאינה צריכה.

(י) במדינות אלו – שאם מוסיפים אין חוזרים על אותו קטע מספר פעמים, אלא מחלקים את הפרשה לקריאות קצרות יותר. וכשעושים כך יש להקפיד שלא להפסיק לקראת סוף פרשייה (פתוחה או סתומה), אלא לשייר שלושה פסוקים לעולה הבא, וכן יש להקפיד שלא לסיים בדבר רע. וכתב כף החיים (אות י"ט) שגם לספרדים עדיף שלא לחזור ולקרוא אותם פסוקים, אלא לחלק את הפרשיה לחלקים קטנים יותר.

(יא) כסברא הראשונה – בשמחת תורה נוהגים כדעה המתירה, לקרוא בברכה פעמים רבות את אותו הקטע, מפני המנהג להעלות לתורה את כל המתפללים.

סעיף ג

^גהכל עולים למנין שבעה, אפילו אשה וקטן שיודע למי מברכין (יב), אבל אמרו חכמים: אשה לא תקרא בצבור מפני כבוד הצבור (יג). הגה: ואלו דוקא מצטרפים למנין הקרואים, אבל לא שיהיו כולם נשים או קטנים (יד) (ר"ן וריב"ש). ודין עבד כנעני כדין אשה (טו), אבל אם אמו מישראל מותר לעלות (טז) (הגהות מיימוני פי"ב מהל' תפלה). ואסור לקרות בראש מגולה (יז) (או"ז). ואין איסור לקרות עם הארץ נכבד, עשיר וגדול הדור לפני תלמיד חכם, כי אין זה בזיון לתלמיד חכם, רק כבוד לתורה שמתכבדת באנשים גדולים (יח) (תשבץ). וממזר מותר לעלות לספר תורה (יט) (מהר"א מפראג). ועיין לעיל סימן קל"ו מסדר הקרואים.

^גמגילה כ״א ע"א.

שולחן ערוך כפשוטו

(יב) שיודע למי מברכין – קטן אינו מחויב במצוות שהן חובת היחיד, ולכן אינו יכול להוציא גדול. אולם קריאת התורה אינה חובה אישית על כל אחד, אלא היא מצווה המוטלת על הציבור לקרוא את התורה ברבים, ולכך הכול כשרים. לשיטה זו קטן כשר לכל עלייה, אפילו כשקוראים בימות החול בשני ובחמישי. הלשון "עולים למניין שבעה" כוונתה ללמדנו שהם עולים לא רק למפטיר, אלא גם לעליות שהן חובה.

(יג) מפני כבוד הציבור – מעיקר הדין כל מי שהוא חלק מהציבור יכול לעלות, ובכלל זה קטנים ונשים. אולם תיקנו חכמים שאישה לא תעלה "מפני כבוד הציבור". פירוש התקנה הוא, שבזמנם העולה גם קרא בתורה, והיה חיסרון כבוד לציבור בכך שהגברים אינם יודעים לקרוא את התורה, והם זקוקים לאישה שתקרא להם. כיום טעם זה פחות שייך, שהלא הנשים לוקחות חלק בכל התפקידים הציבוריים. אולם נראה שגם כיום יש בכך בעיית צניעות, והבאת אישה למרכז בית הכנסת עלולה לפגוע בהפרדה בין גברים ונשים, שהיא חובה בבית הכנסת.

(יד) או קטנים – לדעה זו אין לתת את כל העליות לקטנים. למעשה, מנהג אשכנז הוא להעלות את הקטן רק למפטיר[2], וגם חלק מפוסקי ספרד מורים להעלות למפטיר בלבד. אבל הקהילות הנוהגות להעלות את הקטן לכל עלייה עושות כדין, ואף יש בכך כדי לעודד את הילדים לקריאה בתורה ולמחויבות לתורה ולבית הכנסת.

(טו) כדין אישה – מעיקר הדין עבד כנעני יכול לעלות, אבל אין זה מכבוד הציבור שהעבד יקרא לפניו.

(טז) מותר לעלות – משום שאינו עבד כלל, אלא דינו כיהודי לכל עניין[3].

(יז) בראש מגולה – אף על פי שכיסוי הראש מעיקרו הוא מידת חסידות, הקורא בתורה חייב לכסות את ראשו[4].

(יח) באנשים גדולים – בסימן קל"ו למדנו שיש להקדים ולהעלות תלמיד חכם, כדי לכבד את נושאי התורה. ומשמיענו כאן הרמ"א שאפשר לכבד ולהקדים גם איש מכובד מהקהל שתורם מזמנו ומכספו לציבור. ומכאן למדנו על ההערכה המגיעה לכל העוסקים בצרכי ציבור ומסייעים להרבצת התורה.

(יט) לספר תורה – ואף אומרת המשנה (בסוף הוריות) שממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ. מכאן שמעשי האדם חשובים מן הייחוס שלו.

סעיף ד

^דנוהגים לקרות שבעה ולגמור עמהם הפרשה, ואומר קדיש, וחוזר וקורא עם המפטיר מה שקרא השביעי (כ). הגה: וכן נוהגים ביום טוב שאין מפטיר ממנין הקרואים (כא), אבל בחול שאסור להוסיף על מנין הקרואים, השלישי הוא מפטיר (כב) (טור). וביום שמוציאין שני ספרים או שלושה, המפטיר קורא באחרונה (כג) (ר"ן). וקטן יכול לקרות בפרשת המוספין (מרדכי מגילה רמז תת"ט) או בארבע פרשיות שמוסיפין באדר (כד) (ד"ע), וכן נוהגים (כה), אף על פי שיש חולקים (כו) (ריב"ש בשם ר"ת). ואומרים קדיש קודם שעולה המפטיר (כז), ואין חילוק בזה בין הוסיפו על מנין הקרואים או לא, ובין מוציאין ספר תורה אחד או שלושה (כח) (ב"י בשם הר"ר ישעיה והרא"ש ורבינו ירוחם).

^דטור, ואתיא שפיר בין למ״ד מפטיר עולה ובין למ״ד אינו עולה שם במגילה.

שולחן ערוך כפשוטו

(כ) מה שקרא השביעי – מעיקר הדין די בשבעה עולים, ואחריהם אפשר להפטיר בנביא. ולמעשה נוהגים שהקורא את ההפטרה קורא תחילה כמה פסוקים מסוף הפרשה, משום שכבוד התורה הוא שלא יקרא המפטיר רק בנביא, אלא גם בתורה. ומנהגנו שאין חוזרים על כל העלייה השביעית, אלא מסתפקים בפסוקים האחרונים של הפרשה. את קדיש הסיום אומרים לפני עליית המפטיר, כדי להבחין בין עליות החובה לבין קריאה זו שאינה מעיקר התקנה.

(כא) ממנין הקרואים – גם ביום טוב, שבו מעיקר הדין עולים חמישה, יש לקרוא חמישה עולים מספר ראשון, ורק לאחר מכן קורא המפטיר את פסוקי המוספים מן הספר השני. וזו גם דעת המחבר.

(כב) השלישי הוא מפטיר – הכוונה כאן לימים שיש בהם שלושה עולים וכן הפטרה, והם תשעה באב בשחרית, ולשיטת הרמ"א והאשכנזים גם תענית ציבור במנחה.

(כג) באחרונה – בחגים ובארבע פרשיות קוראים בשני ספרים; בשבת ראש-חודש ניסן שהוא גם פרשת "החודש", או בשבת חנוכה החלה בראש-חודש – קוראים בשלושה. והכלל הוא שהמפטיר בנביא עולה לספר האחרון.

(כד) שמוסיפין באדר – פרשיות שקלים, זכור, פרה והחודש. קריאתן מבוארת בסימן תרפ"ה.

(כה) וכן נוהגים – שאפילו בארבע פרשיות יכול קטן לעלות, שהרי מעיקר תקנת חכמים גם קטן יכול לקרוא בתורה. ולדעה זו כך הדין גם בפרשת "זכור", אף על פי שבקריאתה מקיימים את המצווה מהתורה לזכור את אשר עשה עמלק.

(כו) שיש חולקים – לשיטת החולקים קטן יכול לעלות למפטיר רק כשהמפטיר חוזר על פסוקי הפרשה האחרונים, ולא כשהוא קורא פסוקים שהם מחובת היום. בהרבה מקהילות אשכנז נוהגים כשיטה מחמירה זו, ואין מעלים קטן אלא למפטיר בשבתות רגילות. לעומתם, המנהג הנפוץ אצל הספרדים הוא לאפשר לקטן לעלות לתורה ואף לקרוא חלק מן הפרשה. ויש הנוהגים שיכול לקרוא אפילו את הפרשה כולה, כעיקר הדין. אמנם בפרשת "זכור" המנהג הנפוץ שדווקא גדול יקרא[5].

(כז) קודם שעולה המפטיר – כפי שראינו בתחילת הסעיף.

(כח) או שלושה – וכן נוהגים האשכנזים. בזמן הקדיש נוהגים להניח על הבימה את כל הספרים שקוראים בהם באותו יום, כדי להראות שהקדיש חל על כל הקריאה[6]. ומנהג הספרדים בקריאת שני ספרים לומר קדיש אחרי קריאת כל ספר; ובקריאת שלושה ספרים לומר קדיש אחר הספר השני (היינו אחרי שבעה עולים), ואחר השלישי שהוא המפטיר[7].

סעיף ה

^האם לא נמצא מי שיודע להפטיר אלא אחד מאותם שעלו לקרות בתורה, וכבר אמר שליח ציבור קדיש אחר קריאת הפרשה – זה שרוצה להפטיר צריך לחזור ולקרות, ויברך על קריאתו תחלה וסוף (כט). הגה: אבל אם לא אמר קדיש, יפטיר מי שעלה לשביעי אם יודע (ל); ואם יש אחרים שיודעים להפטיר לא יפטיר מי שעלה כבר (לא) (או"ז).

^ההריב״ש בתשובה.

שולחן ערוך כפשוטו

(כט) תחילה וסוף – היה מקום לומר שאם המפטיר קרא כבר בתורה, לא יצטרך לקרוא שנית כשיעלה להפטיר; אולם כיוון שהקדיש מפסיק, עליו לקרוא שנית. לכן לא ישנו מהסדר הרגיל, אף שהמפטיר יברך פעמיים על הקריאה.

(ל) אם יודע – כלומר שהמפטיר בנביא לא יעלה שוב לתורה, ולאחר השביעי יקרא מיד הפטרה וברכותיה. ואת הקדיש יאמרו לאחר ההפטרה.

(לא) מי שעלה כבר – כיוון שלכתחילה עדיף שלא יברך אדם פעמיים על הקריאה באותה פרשה.

סעיף ו

^ואם טעה שליח ציבור וסיים הפרשה עם הששי ואמר קדיש (לב) – אין צריך לקרות עוד אחר, אלא יקרא עם המפטיר מה שקרא עם הששי (לג), דקיימא לן מפטיר עולה למנין שבעה (לד).

^וטור בשם הר״מ מרוטנבורג, ושאר פוסקים, והשבלי לקט בשם מסכת סופרים.

שולחן ערוך כפשוט

(לב) ואמר קדיש – כלומר שבטעות עלו רק שישה עולים לקרוא את הפרשה.

(לג) עם השישי – היינו שיקראו את הפסוקים האחרונים של הפרשה על ידי העולה למפטיר.

(לד) למנין שבעה – בדרך כלל עולים בשבת שבעה עולים מלבד המפטיר, אבל מעיקר הדין די בשבעה עולים כולל המפטיר. ובדיעבד סומכים על עיקר הדין, ומסתפקים בכך שהמפטיר ישלים את מניין העולים לשבעה.

סעיף ז

^זקרא הפרשה בתפלת שחרית בשבת ודילג פסוק אחד (לה) – חוזר (לו) וקורא הוא ושנים עמו (לז), ואפילו הפטיר והתפלל מוסף חוזר וקורא (לח).

^זהגהות מיימוני פרק י״ב מהל׳ תפילה אות מ׳ מהא דמסכת סופרים פי״א.

שולחן ערוך כפשוטו

(לה) פסוק אחד – והוא הדין אם דילג על מילה אחת, או טעה טעות המשנה את המשמעות.

(לו) חוזר – כיוון שחכמים תיקנו לקרוא את כל הפרשה, ואם דילג לא קיים את התקנה. דין זה נאמר דווקא בשבת, כהדגשת המחבר כאן, אבל בשני ובחמישי ובשבת במנחה, התקנה היא לקרוא עשרה פסוקים, ואף אם טעו או דילגו די בכך שקראו עשרה פסוקים כהווייתם, ואין צורך לחזור.

(לז) הוא ושניים עמו – כלומר: בכל עלייה יש צורך בשלושה פסוקים לפחות, ולכן קורא את הפסוק שדילג עליו, ומוסיף לו שני פסוקים הסמוכים לו. ומברך לפני ואחרי קריאתו.

(לח) חוזר וקורא – אף שצריך לשם כך להוציא במיוחד את ספר התורה מארון הקודש.

[1]. כמבואר בתחילת סימן קל"ט.

[2]. אמנם בהרבה מקומות לא נהגו לקרוא לקטן כלל, אפילו למפטיר. וקהילה הרוצה לנהוג כפי המנהג המובא במשנה ברורה (ס"ק כד) ודאי עושה כדין, ומעיקר הדין דעת הרמ"א שמותר להעלות קטנים גם בעליות אחרות בשבת, ובלבד שלא יהיו הרוב.

[3]. כמבואר באבן העזר ד', יט.

[4]. ועיין בסימן צא, סעיף ג, שם יש אומרים שאין להזכיר את שם ה' בראש מגולה, ויש אומרים שאין להיכנס לבית הכנסת בגילוי הראש. והעולה לתורה חייב לכסות ראשו לכל הדעות.

[5]. טעם חומרה זו, משום שתקנת חכמים היא שקטן הוא חלק מהציבור המצווה על הקריאה בתורה, ולכן יכול להשתתף בקריאה. אבל קריאת פרשת "זכור" היא ככל מצווה המוטלת על כל יחיד, ולכן לדעה זו קטן שאינו מחויב במצוות לא יכול להוציא אחרים.

[6]. מג"א סימן קמ"ז ס"ק י"ב.

[7]. כף החיים סימן קמ"ז ס"ק מ"ד.