סימן רפ"ה – לקרוא הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום, ובו ז' סעיפים

למדנו שקריאת התורה היא מצווה מדברי חכמים המוטלת על הציבור, כעין מתן תורה, ואינה מצווה של היחיד. מצווה אחרת שהיא מן התורה היא החובה המוטלת על כל יחיד ללמוד תורה, ובמסגרת מצווה זו צריך כל יהודי לעבור במשך השנה על כל התורה כולה. לצורך זה תיקנו חכמים שכל אחד יקרא פעמיים את פרשת השבוע ופעם אחת את תרגומו לארמית של אונקלוס, ויש לעשות זאת בשבוע שקוראים בו באותה הפרשה. פרטי הלכה זו מבוארים בסימן זה.

סעיף א

^אאף על פי שאדם שומע כל התורה כולה כל שבת בצבור, חייב לקרות לעצמו בכל שבוע פרשת אותו השבוע שנים מקרא ואחד תרגום (א), אפילו 'עטרות ודיבן' (ב).

^אברכות ח׳.

שולחן ערוך כפשוטו

(א) ואחד תרגום – תרגומו של אונקלוס הוא על פי רוב תרגום מילולי לארמית. לעתים הוא אינו רק מתרגם מילולית, אלא גם מוסיף פרשנות קצרה, ובין מעלותיו הרבות שהוא מרחיק מאוד מהאנשה. נזכיר שבתקופת חז"ל נהגו להוסיף גם לקריאת התורה בציבור את תרגומה לארמית, ויש קהילות תימניות שנוהגות בכך גם כיום.

אפשר לקרוא כל פסוק פעמיים ואחר כך את התרגום, ואפשר לקרוא ברצף פרשייה שלמה פעמיים ואת תרגומה, כל אחד כפי שמתאים לו.

(ב) עטרות ודיבון – פסוק המפרט את הערים בארץ סיחון ועוג (במדבר ל"ב, ג), ובו תרגום אונקלוס זהה לדברי התורה.

סעיף ב

^באם למד הפרשה בפירוש רש"י – חשוב כמו תרגום (ג). ^גוירא שמים יקרא תרגום וגם פירוש רש"י (ד).

^בהרא״ש שם וסמ״ג ומרדכי שם.  

^גבית יוסף.

שולחן ערוך כפשוטו

(ג) כמו תרגום – משום שהעיקר הוא שיבין הקורא את הדברים. ובפסוקים שאין רש"י יקרא את הפסוק במקור פעם שלישית. הטור פסק שיש לקרוא אונקלוס או רש"י בלבד, אבל לא תרגום לשפה נוספת; ונראה שבכוונה לא הביא המחבר דבריו, כיוון שפסק לפי הדעה החולקת שהביא בבית יוסף, שמי שמבין שפה זרה – יכול לקרוא תרגום לשפתו. לפיכך מי שאינו מבין עברית, עדיף שיקרא תרגום של הפרשה לשפתו, שהלא עיקר המצווה הוא שיבין את הדברים.

(ד) וגם פירוש רש"י – כיוון שיש יתרון בפירושו של רש"י, שמרחיב הרבה ומביא גם דברי חז"ל; ויש יתרון בתרגום אונקלוס, שהוא מתרגם כל מילה, ומקובל שתרגומו הוא תרגום נכון ומדויק.

סעיף ג

^דמיום ראשון ואילך חשוב עם הצבור (ה).

^דתוספות והרא״ש בברכות שם.

שולחן ערוך כפשוטו

(ה) עם הציבור – אמרו חז"ל: "לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור". ומבאר המחבר ש"עם הציבור" היינו בימי השבוע שלפני קריאת אותה פרשה בציבור. ויש הקןראים בכל יום עלייה אחת מהפרשה, וכך מחוברים לפרשה כל השבוע.

סעיף ד

^המצוה מן המובחר שישלים אותה קודם שיאכל בשבת (ו), ואם לא השלים קודם אכילה – ^וישלים אחר אכילה עד המנחה; ^זויש אומרים עד רביעי בשבת (ז); ^חויש אומרים עד שמיני עצרת* (ח). הגה: דהיינו בשמחת תורה (ט), שאז משלימים הצבור.

^התוספות והרא״ש שם ע״פ מדרש.  

^וכל בו בשם רבינו פרץ.  

^זהגהות מיימוניות בפרק י״ג מהל׳ תפילה בשם מהר״מ מרוטנבורג.  

^חהגהות שם בשם רבינו שמחה.

*וסיים שם שהעושים כן צריכים לחזור שנים מקרא ואחד תרגום. וכתב הבית יוסף שפשוט הוא.

שולחן ערוך כפשוטו

(ו) קודם שיאכל בשבת – עד לסעודת יום השבת.

(ז) עד רביעי בשבת – כיוון שהימים עד יום שלישי יש להם שייכות לשבת הקודמת.

(ח) עד שמיני עצרת – לדעה זו, מי שהפסיד פרשה או חלק מפרשה יכול להשלימה עד שיסיימו הציבור את קריאת הסבב של התורה, כלומר בשמיני עצרת, שמסיימים בו את התורה בקריאת "וזאת הברכה".

(ט) בשמחת תורה – בחוץ לארץ ישנם שני ימים טובים, והשלמת התורה אינה ביום השמיני של סוכות, אלא למחרתו, ובו מסיימים את התורה.

סעיף ה

^טיכול לקרות הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום בשעת קריאת התורה (י). הגה: ועיין לעיל סימן קמ"ו  (יא)  (סוף סעיף ב').

^טמרדכי בברכות שם בשם או״ז, שראה כן מרבותיו ר׳ יהודה החסיד ומהר״ר אברהם.

שולחן ערוך כפשוטו

(י) בשעת קריאת התורה – כלומר שבזמן ששליח הציבור קורא, יקרא היחיד בינתיים שניים מקרא ואחד תרגום. ונראה שזו עצה למי שלא הספיק, אבל לכתחילה טוב לקרוא זאת לפני קריאת התורה, ובקריאת התורה להקשיב לכל מילה עם הציבור. ואם רוצים להקל אפשר להחשיב את השמיעה לאחת הקריאות, ולהשלים עליה אחד מקרא ואחד תרגום.

(יא) סימן קמ"ו – סוף סעיף ב', שם כתב המחבר: "ולקרות שניים מקרא ואחד תרגום בשעת קריאת התורה, שרי. וכל זה אינו ענין לפרשת זכור ופרשת פרה, שהם בעשרה מדאורייתא, שצריך לכוין ולשומעם מפי הקורא. והנכון שבכל הפרשיות ראוי למדקדק בדבריו לכוון דעתו ולשומעם מפי הקורא".

סעיף ו

^ימלמדי תינוקות אין צריך לחזור ולקרות הפרשה בשבת (יב).

^ימרדכי שם, והגהות בפרק י״ג מהל׳ תפילה בשם או״ז.

שולחן ערוך כפשוטו

(יב) בשבת – כיוון שבמשך השבוע דרכם לקרוא את הפרשה כמה פעמים עם הילדים, ואף להסבירה היטב.

סעיף ז

^כאין צריך לקרות פרשת יום טוב (יג). הגה: וכן אין צריך לקרות ההפטרות (יד) (מרדכי הלכות קטנות), ומכל מקום נהגו לקרות ההפטרה (טו), ובשבת של חתונה יקרא ההפטרה של שבת ולא 'שוש אשיש' (טז) (תה"ד ח"ב סי' ק"א).

^כתרומת הדשן ח״ב סי׳ ק״ע, ות״ה ח״א סי׳ כ״ג.

שולחן ערוך כפשוטו

(יג) יום טוב – בימים טובים קוראים קריאה מיוחדת הקשורה לחג; ומלמדנו המחבר שבשבוע שלפני החג אין חובה ליחיד לקרוא שניים מקרא ואחד תרגום את פרשיית החג.

(יד) ההפטרות – שאין בהן חובה על היחיד לקראן שניים מקרא ואחד תרגום, אלא די בשמיעת ההפטרה בציבור.

(טו) לקרות ההפטרה – כל יחיד, ויש מחמירים אף לקרוא אותה שניים מקרא ואחד תרגום. לדעה זו, בשבתות שיש בהן הפטרה מיוחדת (כגון שבת ראש חודש) יקרא את ההפטרה המיוחדת של אותה השבת; ובימים טובים, כשם שאין חובה לקרוא את הפרשה כך אין חובה לקרוא ביחיד את ההפטרה.

(טז) שוש אשיש – אף לנוהגים לקרוא בבית הכנסת את הפטרת "שוש אשיש" כשיש שם חתן[1], הנוהג לקרוא ביחיד את ההפטרה ותרגומה יקרא באותו שבוע את ההפטרה הרגילה, ולא את הפטרת "שוש אשיש".

[1]. כמבואר בסימן קמ"ד סעיף ב.