חמש קושיות במצוות צדקה

5. מדוע ממשכנין על הצדקה וכופין על הצדקה ?

עוד אומרת הגמרא בסוגיית צדקה (בבא בתרא ח, ב):

דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: לפי שממשכנין על הצדקה, ואפילו בערב שבת… כי הא דרבא אכפיה לרב נתן בר אמי ושקיל מיניה ארבע מאה זוזי לצדקה.

הרמב"ם (הלכות מתנות עניים ז, י) פסק כן להלכה:

מי שאינו רוצה ליתן צדקה או שיתן מעט ממה שראוי לו, בית דין כופין אותו ומכין אותו מכת מרדות עד שיתן מה שאמדוהו ליתן, ויורדין לנכסיו בפניו ולוקחין ממנו מה שראוי לו ליתן, וממשכנין על הצדקה ואפילו בערבי שבתות.

תוספות על אתר (ד"ה אכפיה) שואלים איך ייתכן שכופין על הצדקה, הרי קיימא לן שכל מצווה שמתן שכרה בצידה אין כופין עליה, והרי על צדקה נאמר "כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' א־לוקיך"! ומתרצים תוספות בשם רבנו תם שהכפייה עליה מדברת הגמרא כאן היא כפייה בדברים. עוד תירצו בשם ר"י שמלבד מצוַת העשה של צדקה יש בה גם איסור לאו של "לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון", ועל כן אפשר לכפות על כך.

הרדב"ז על דברי הרמב"ם שם כותב:

והקשו בתוספות, דהא קיימא לן כל מצות עשה שמתן שכרן בצדה אין בית דין של מטה מוזהרין עליה, והרבה דברים נאמרו בתירוץ קושיא זו. והנכון לפי לשון רבינו משום דמצוַת הצדקה יש בה לאו ועשה, דכתיב פתוח תפתח, וכתיב לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך. כלומר, יש ליישב את הקושיה בדעת הרמב"ם על פי תירוץ ר"י הנזכר לעיל.
ונראה לומר דשאני מצות עשה של צדקה שיש בה תקנה לעניים והרי הוא כחוב עליו וכופין אותו לפרוע חובו ויורדין לנכסיו כאשר עושין למי שמסרב לפרוע החוב אשר עליו. תדע, שהרי בכל המצוות כולם נאסר הניסיון ובמצות המעשר הותר, שנאמר "הביאו את כל המעשר וגו' ובחנוני נא בזאת" וגו'. ואני אומר שגם בצדקה הותר הניסיון.

הרדב"ז מוסיף ביאור ואומר שכיון שמצוות הצדקה היא לטובת העניים לכן היא מעין חוב שמוטל על האדם לפרוע, וכמו בכל חוב אף בחוב זה יש בו כפייה וירידה לנכסי מי שאינו רוצה לתת. ואז הוא מוסיף עוד טעם לכפייה, מאחר ובמעשר – ולדברי רדב"ז גם בצדקה – מותר לנסות את ה', כפי שאומר הנביא מלאכי, משום כך מותר לכפות על הצדקה.

ודבריו צריכים ביאור, מדוע העובדה שבצדקה הותר הניסיון נותנת סיבה להתיר כפייה?

כדי לענות על חמשת הקושיות ששאלנו, נקדים בתירוץ הקושיה האחרונה.

בהבנת דברי הרדב"ז הסביר לי אבי ומורי כך: האמירה שהקב"ה מוכן שינסו אותו במצוות הצדקה משמעותה היא שיש למצוות צדקה הגדרה מיוחדת. בניגוד לרוב מצוות התורה בהן יש חשיבות למעשה המצווה ולכוונות ולרצון של האדם העושה אותן, במצוות צדקה חשובה בעיקר התוצאה ולא מעשה המצווה עצמו. כל כך חשוב לנו שהכסף יגיע לעניים עד שכביכול הקב"ה אומר 'תנסו אותי – תנו צדקה ותראו שיהיה לכם טוב'. מה שחשוב לנו כאן זוהי רווחת העניים, ומשום כך אנו כופין על מצווה זו למרות שזוהי מצווה שמתן שכרה בצידה.

הגישה של התורה למצוות צדקה היא שזהו צדק, כלומר זהו מעשה מוכרח וכך צריך להיות. זוהי אינה מצווה רגילה שאם עשית קיבלת עליה שכר, וכל הכבוד לך שאתה כזה צדיק וחסיד. זוהי מצווה שונה, שנועדה לעשות צדק בעולם. הקב"ה העניק לך שפע על מנת שתחלוק אותו עם מי שאין ידו משגת, ואתה מעין בעל חוב על כך. מבחינה אמיתית זהו לא כסף שלך לבד, ואתה מחויב לתת ממנו צדקה. לכן הקב"ה כביכול מוכן שינסו אותו, והוא נותן ערבוּת – אתם תדאגו לעניים ואני אדאג לכם.

על פי זה מובנת גם השאלה הרביעית לגבי "די מחסורו" – יש כאן חובה לדאוג לעניים שירגישו טוב. זוהי החובה ממש ולא מעשה חסידות. חלק ממה שהתייחדו ישראל הוא בדאגה לעני שיחיה בכבוד.

לפי העיקרון הזה נבאר עתה את הקושיה הראשונה של 'גדול המְעַשֶּׂה יותר מהעושה' (בבא בתרא שם). הסיבה היא פשוטה – המטרה של מצוות צדקה היא לגרום לכך שיהיה לעניים מספיק, ובעצם לא מעניינת אותנו התחושה האישית של הנותן. מאחר ובזכות המְעַשֶּׂה קיבלו העניים יותר ובלעדיו הם היו מקבלים פחות – אם כן הרי הוא 'גדול', כי מה שמעניין אותנו במצוות צדקה היא התוצאה של רווחת העניים. ולכן מובן מדוע פסק השולחן ערוך את הגמרא כפשוטה[2].

גם הקושיה השניה על כך שגבאי צדקה אינם מחויבים לתת דין וחשבון על פעולותיהם מוסברת על ידי עיקרון זה. שאלנו אליבא דרש"י, בשלמא גזברי הקדש טרודים בפועלים ואינם יכולים לתת דין וחשבון, אך גבאי צדקה שאינם עסוקים כל כך, מה הקושי לרשום כמה קיבלת מאדם מסוים וכמה נתת לעני מסוים?

אך באמת גם לגבי גזברי הקדש עדיין קשה, שהרי רישום הכנסות והוצאות הוא עניין של הרגל, ואם תהיה חובת דיווח ושקיפות מלאה אזי לא ייצא שקל אחד מן הקופה בלי רישום מדויק, וגם אם יש הרבה פועלים ניתן לעשות זאת באופן מסודר, ומדוע מוותרים על הדבר המתבקש הזה?

אלא נראה לעניות דעתי לומר שבוודאי אם היתה חובת דיווח אזי הגזברים היו מדווחים והכל היה מסודר ומדויק, אך אם אנחנו נדרוש זאת מהם כל התהליך יהפוך להיות איטי ומסורבל יותר, וממילא העבודה החשובה של בדק הבית ושיפוץ בית המקדש תתעכב מאוד. על כן החליטו האחראים על העבודה שלא לדרוש זאת מן הגזברים ולסמוך על אמונתם, ובלבד שעבודת בדק הבית תתקדם במהירות ולא תתעכב. העדיפות היא על המהירות ולא על הדיווח המפורט שיגרום לסרבול התהליך.

ממילא אותו הדבר נכון גם בעניין גבאי הצדקה. מה שעומד לנגד עינינו זוהי רווחת העניים. אנו רוצים שמערכת הגבייה והנתינה תהיה יעילה ומהירה ותדע לדאוג לרווחת העניים. זהו הדמיון בין גבאי צדקה לגזברי הקדש, ומשום כך הגמרא משווה ביניהם. בשני המקרים האלה אנו מעדיפים תוצאה מהירה ומיידית על פני דיווח מדויק שיביא לעיכוב וסירבול התהליך. משום כך אנו סומכים על גבאי הצדקה ולא מבקשים מהם פירוט, וגם הם מצידם יפעלו במהירות ללא חשש שנבדוק אחריהם.

על פי זה נבאר גם את שיטת התוספות בעניין הסעודות שמחלקים לעניים. תוספות הסבירו שהטעם העיקרי הוא לדאוג שתהיה לעני פת בסלו, וכן שצריך לדאוג לתת לו סעודה שלישית בשבת.

יש כאן בדברי תוספות אמירה משמעותית הגורסת שאנו דואגים לרווחתו של העני, אם זה מבחינה פסיכולוגית שירגיש שיש לו פת בסלו והוא אינו מופקר, ואם זה בדאגה ל'עונג שבת' שלו.

אנו דואגים שתהיה תמיד לעני צידה לדרך לא בגלל החשש שמא יגיע למקום שאין בו יהודים וייתקע ללא אוכל, אלא כדי שיהיה רגוע מבחינה נפשית, וממילא מתוך כך ירגיש פחות רעב. כמו כן הכלל החשוב של 'עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות' זוהי הוראה לאדם להיזהר שלא ליפול למצב שהוא נזקק לבריות, וזוהי המלצה של עובדים סוציאלים המדריכים אנשים במצוקה כלכלית כיצד לא לרדת מנכסיהם לגמרי. אבל אחרי שאדם הגיע למצב זה שהוא אוכל מן הצדקה – גבאי הצדקה מחוייבים לדאוג לו בצורה מכובדת, ואם הוא צריך אוכל לשבת אנו ניתן לו באופן כזה שיוכל לקיים גם את מצוות 'עונג שבת'.

ונסיים בתפילת כהן גדול ביום הכיפורים "שלא יצטרכו עמך ישראל לפרנסה זה לזה".