סדרת בעקבות רש"י
פרשת וזאת הברכה
דברים פרשת וזאת הברכה פרק ל"ג חלק א'
רש"י
(א) וְזֹאת הַבְּרָכָה, לִפְנֵי מוֹתוֹ. סמוך למיתתו, שאם לא עכשיו אימתי (ספרי וזאת הברכה שמב).
ביאור
מה פשר ההדגשה שמשה בירך את ישראל "לִפְנֵי מוֹתוֹ"? וכי היה יכול לברכם לאחר מכן? רש"י מבאר שמשה המתין עם הברכות עד סמוך למיתתו. רק אז, רגע לפני הסתלקותו מן העולם, כשכבר לא היה אפשר לדחות עוד, בירך משה את ישראל – כי "אם לא עכשיו אימתי"?
עיון
מדוע דחה משה את הברכות לרגע האחרון? פרשני רש"י פירשו שעד אז, מתוקף היותו מנהיג הדור, עסק משה בהנחלת התורה לעם, בהכוונתם שלא לעבור על רצון ה' ובתוכחה על חטאיהם. רק לקראת הפרידה הרשה משה לעצמו להביע את אהבתו לעמו בשלמותה, בלי חשש שאהבתו תגרום לעם לרפיון בעבודת ה'. אדרבה, אהבתו הכנה תיכנס לליבם ותעזור להם לקבל תוכחות גם בעתיד, "כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה' יוֹכִיחַ וּכְאָב אֶת בֵּן יִרְצֶה" (משלי ג, יב).
רש"י
(ב) וַיֹּאמַר ה' מִסִּינַי בָּא. פתח תחלה בשבחו של מקום ואחר כך פתח בצרכיהם של ישראל. ובשבח שפתח בו יש בו הזכרת זכות לישראל וכל זה דרך ריצוי הוא, כלומר כדאי הם אלו שתחול עליהם ברכה (ספרי וזאת הברכה שמג).
ביאור
הפרשה פותחת בכותרת חגיגית: "וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה… אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", אך במקום ברכה לעם בוקעים מפי משה דברי שבח לה'. רש"י פותר תמיהה זו בשתי דרכים:
- דברי השבח הם הקדמה לברכות. לפני שמברכים את העם ראוי להלל את ה', מקור כל הברכות.
- דברי השבח למקום ברוך הוא כוללים בתוכם רמזים על זכויותיהם של ישראל, המעידים כי הם ראויים לברכה. ואכן, המשך הפסוק מלמד כי בני ישראל הם היחידים שהסכימו לקבל את התורה.
רש"י
מִסִּינַי בָּא. יצא לקראתם כשבאו להתייצב בתחתית ההר כחתן היוצא להקביל פני כלה, שנאמר "לקראת הא-להים" (שמות יט, יז), למדנו שיצא כנגדם (מכילתא יתרו, ג).
ביאור
שימוש במילת היחס מ (=מן) מתאר יציאה ממקום מסוים, ואילו מילת היחס ל (=אל) מתארת הגעה אל היעד.
הביטוי "ה' מִסִּינַי בָּא" אומר דרשני, שכן לכאורה כשביקש הקב"ה לתת תורה לישראל הוא הגיע לסיני והשכין את שכינתו על ההר, והיה ראוי אפוא לכתוב "ה' לסיני בא". רש"י מסביר בעקבות המדרש שהקב"ה לא נשאר דומם על ההר אלא יצא לקראת ישראל לקבל את פניהם. חכמינו למדו זאת מן הפסוק בפרשת יתרו "וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹהִים מִן הַמַּחֲנֶה וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר". לא נאמר שישראל הלכו אל הא-להים אלא לקראתו, ומשמע שה' וישראל יצאו זה לקראת זה.[1]
עיון
לצד הרובד הפשוט של יציאת אדם להקביל את פני רעהו, עומק הביטוי "לצאת לקראת" מבטא יציאה מדל"ת אמותיו של אדם לעבר זולתו מתוך רצון להתחשב בצרכיו ולספק את מבוקשו. הקב"ה יוצא לקראת ישראל, מזהה כביכול את צורכיהם ומעניק להם תורה מדויקת המתחשבת בחולשותיהם האנושיות.
רש"י
וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ. שפתח לבני עשו שיקבלו את התורה ולא רצו (עבודה זרה ב, ב).
ביאור
הר שעיר הוא מקום מושבו של עשו, כמובא בפרשת וישלח: "וַיֵּשֶׁב עֵשָׂו בְּהַר שֵׂעִיר עֵשָׂו הוּא אֱדוֹם" (בראשית לו, ח). מכאן שלפני שהציע הקדוש ברוך הוא את התורה לישראל הוא הציע אותה לבני עשו.
רש"י
הוֹפִיעַ. להם.
ביאור
"הוֹפִיעַ" פירושו נראה, התגלה, אך לא נאמר לפני מי הופיע ה'. רש"י מבהיר שה' התגלה "להם" – לישראל – בהמשך לביטוי הקודם: "ה' מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ [למו] מֵהַר פָּארָן".
רש"י
מֵהַר פָּארָן. שהלך שם ופתח לבני ישמעאל שיקבלוה, ולא רצו (עבודה זרה ב, ב).
ביאור
"הַר פָּארָן" רומז לישמעאל, אשר ישב במדבר פארן: "וַיֵּשֶׁב בְּמִדְבַּר פָּארָן וַתִּקַּח לוֹ אִמּוֹ אִשָּׁה מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (בראשית כא, כא).
עיון
ישמעאל בנו של אברהם אבינו ועשו בנו של יצחק אבינו הופיעו בהיסטוריה לפני הופעתם של בני יעקב. אילו היו ישמעאל ועשו הולכים בדרך אבותיהם ייתכן שהיו זוכים להקים את עם ה', אך הואיל והיו דרכיהם מקולקלות נדחתה הקמת עם ישראל לדור הבא – ויעקב אבינו זכה להיות אבי האומה.
רעיון זה טמון באגדה המובאת ברש"י, המתארת את בני ישמעאל ובני עשו הדוחים את הצעתו של ה' לקבל את התורה. האגדה משקפת את העולה מספר בראשית על התנהגותם של שני האישים הללו: ישמעאל המצחק ומבקש להרוג את יצחק,[2] ועשו הממתין למותו של אביו כדי להרוג את יעקב אחיו.[3]
רש"י
וְאָתָה. לישראל.
ביאור
"וְאָתָה" פירושו 'ובא', אך הואיל ולא נאמר בפירוש למי בא ה' הבהיר רש"י שהוא בא לישראל.
עיון
ומדוע לא נכתבו הדברים בפירוש? כי אף שה' בא לישראל תכלית ביאתו נועדה לעולם כולו.
רש"י
מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ. ועמו מקצת רבבות מלאכי קדש, ולא כולם ולא רובם, ולא כדרך בשר ודם שמראה כל כבוד עשרו ותפארתו ביום חופתו (ספרי וזאת הברכה שמג).
ביאור
"רִבְבֹת קֹדֶשׁ" איננו תיאור מקום כסיני, שעיר ופארן, אלא כינוי לפמליה של מעלה, ואם כך המ"ם בראש הביטוי אינה מתארת מקום מוצא (ממקום למקום) אלא חלקיות – הקב"ה לקח עימו רק חלק מפמלייתו.
עיון
אפילו ביום מתן תורה לא התגלה הקדוש ברוך הוא לישראל במלוא עוזו, אלא בדרך שתאפשר להם להרגיש את גדלותו ועוצמתו בלי להתערער בנפשם – "כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי" (שמות לג, כ). ההתגלות הייתה מצומצמת, בהתאם ליכולת ההכלה של העם, כדי שיוכלו לחזור ולחיות במציאות האנושית אחרי החוויה החד-פעמית שחוו באירוע הנשגב.
רש"י
אֵשׁ דָּת. שהיתה כתובה מאז לפניו באש שחורה על גב אש לבנה, נתן להם בלוחות כתב יד ימינו. (ירושלמי שקלים ו, א). דבר אחר אש דת כתרגומו, שנתנה להם מתוך האש.
ביאור
הביטוי "אֵשׁדָּת" מורכב מן המילים "אֵשׁ" ו"דָּת".[4] "דָּת" בפשטות היא התורה על חוקיה, אך מה פשר חיבורה אל ה"אֵשׁ"? רש"י מבאר את הביטוי בשתי דרכים:
- אֵשׁ דָּת היא התורה – הכתובה באש. כדי שיהיה אפשר לזהות את אותיותיה הייתה אש התורה מורכבת משני צבעים מנוגדים – אותיות אש שחורות נכתבו על רקע של אש לבנה, וכך נראו בבירור. תורת-אש זו "הייתה כתובה מאז" – עוד לפני שנברא העולם.
- התורה ניתנה מתוך האש בהר סיני, כפי שתרגם אונקלוס: "מִגּוֹ אִישָׁתָא אוֹרָיְתָא יְהַב לַנָא".
עיון
א. לפי הפירוש הראשון התורה עצמה היא אש. האש מתאפיינת בתכונות מנוגדות: היא מחממת ומאירה – אך גם שורפת. כמו האש גם התורה מקרינה בקיומה אור וחום, אך אם אין מקיימים אותה היא עלולה לשרוף. תכונותיה של התורה מומחשות בביטוי "אש שחורה על גבי אש לבנה" – האש השחורה מסמלת את כוח השריפה, והאש הלבנה מסמלת את כוח ההארה.
האדם איננו חיית פרא היכולה לעשות ככל העולה על רוחה, והתורה דורשת ממנו לכלכל את דרכיו בשום שכל ובטוב טעם ודעת. ישנה דת ברורה ומדויקת המתבטאת באש השחורה, אך היא מופיעה על גבי אש לבנה – בסיס של אור המאיר את הדרך ומבהיר שהדרישות כולן נוצרו לטובת האדם.
קדימותה של התורה לבריאת העולם ממחישה שני דברים חשובים: העולם נברא על פי הכללים של התורה, וקיום העולם תלוי בקיום התורה.
ב. לפי תרגום אונקלוס התורה עצמה אינה אש, אך היא ניתנה מתוך האש. האש יוצרת מסך עשן הגורם לערפול, אות כי אין באפשרותנו להבין את הכול. לימוד התורה דורש ענווה רבה: כשם שאי אפשר להתקרב לאש יותר מדיי, כך יש לשמור על מרחק מסוים בקרבה אל התורה. העמקה בתורה מתוך הבנת המרחק בינינו לבינה מאפשרת להתחמם מחומה וליהנות מאורה, אך מי שמתקרב יתר על המידה אל צפונותיה ואל סודותיה בלי הכנה מתאימה עלול להיכוות מגחלתה. בגמרא[5] מסופר על ארבעה שנכנסו לפרדס,[6] אך שלושה מהם לא הצליחו לשאת את הגודל שפגשו בו – ונפגעו: בן עזאי מת, בן זומא איבד את צלילות דעתו, אלישע בן אבויה כפר בעיקר, ורק רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום.
הקדמה לפירוש פסוק ג
רש"י מבאר את הפסוק בשתי דרכים. ההבדל בין הפירושים נובע משתי הבנות שונות ביחס ל"עַמִּים" המופיעים בפסוק. לפי הפירוש הראשון ה"עַמִּים" הם שבטי ישראל, ולפי הפירוש השני אלו אומות העולם.
פירוש ראשון – ה"עַמִּים" הם שבטי ישראל:
רש"י
(ג) אַף חֹבֵב עַמִּים. גם חבה יתירה חבב את השבטים. כל אחד ואחד קרוי עם, שהרי בנימין לבדו היה עתיד להוולד כשאמר הקדוש ברוך הוא ליעקב "גוי וקהל גוים יהיה ממך" (בראשית לה, יא).
ביאור
כל אחד משבטי ישראל שקול לעם שלם, כפי שמעידה ברכת ה' ליעקב לאחר שנולדו לו אחד עשר בנים: "פְּרֵה וּרְבֵה גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם יִהְיֶה מִמֶּךָּ וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ". הכינוי "גּוֹי" מתייחס לבנימין שטרם נולד, והביטוי "וּקְהַל גּוֹיִם" מתייחס לאפרים ומנשה, שיהפכו לשני שבטים שונים.[7]
עיון
הפסוק מבטא את חיבת ה' לבניו ("חֹבֵב עַמִּים"), כפי שאמר רבי עקיבא "חביב האדם שנברא בצלם… חביבין ישראל שנקראו בנים למקום" (אבות ג, יד). במה מתבטאת חביבותם של ישראל?
רגש של חיבה נובע מראיית החלק המיוחד באדם, הטמון בכוח הבחירה המאפשר לו להיטיב לעולם ולפעול על פי מצפונו. בעם ישראל ישנם שנים עשר שבטים שכל אחד מהם קרוי "גּוֹי", שכן כל אחד מהשבטים מכיל תכונות של עם שלם הנחוצות לבניין העולם. עם ישראל הוא אפוא פסיפס של עמים, שבו כל שבט נושא אחד מן הערכים של האנושות – וכל השבטים יחד הם עולם מלא בזעיר אנפין.
פסוק זה משמש הקדמה חשובה לברכות שיבואו בהמשך, ברכה מיוחדת לכל שבט המרכיב את המכלול, כי כל שבט חשוב וחיוני לתמונה השלמה.
רש"י
כָּל קְדֹשָׁיו בְּיָדֶךָ. נפשות הצדיקים הגנוזות אתו, כענין שנאמר "והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' א-להיך" (שמואל א כה, כט) (ספרי וזאת הברכה שמד).
ביאור
לצד החיבה לכל שבט ושבט – "אַף חֹבֵב עַמִּים" – חיבה יתרה שמורה לצדיקים שנשמותיהם קרובות לה', וכביכול מצויות בידיו – "כָּל קְדֹשָׁיו בְּיָדֶךָ". רש"י ממחיש תובנה זו מדברי אביגיל אשת נבל הכרמלי לדוד המלך: "וַיָּקָם אָדָם לִרְדָפְךָ וּלְבַקֵּשׁ אֶת נַפְשֶׁךָ וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֵת ה' אֱ-לֹהֶיךָ". אביגיל מזהה את צדקותו של דוד ואת גודל קרבתו לה', ובברכתה שיזכה להינצל מן האויבים הקמים עליו מוסיפה שימשיך לחיות חיי קרבה לה' – חיים "אֵת ה' אֱ-לֹהֶיךָ".[8]
רש"י
וְהֵם תֻּכּוּ לְרַגְלֶךָ. והם ראוים לכך, שהרי תִּוְּכוּ עצמן לתוך תחתית ההר לרגלך בסיני. תכו לשון פועלו, הותווכו לתוך מרגלותיך.
ביאור
הפועל "תֻּכּוּ" נובע מהמילה תוך. בני ישראל ("וְהֵם") עמדו למרגלות הר סיני בקבלת התורה, וכאילו הכניסו עצמם לתוך רגלי ה' ("תֻּכּוּ לְרַגְלֶך"), עטופים בשכינתו.
עיון
במה מתבטאת גדלותם של ישראל בקבלת התורה? וכי יכלו לסרב לדבר ה' אחרי הניסים הגדולים שנעשו להם ביציאת מצרים ובקריעת ים סוף? אכן חכמינו ביטאו את חוסר הברירה של ישראל באומרם "שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם" (שבת פח, א).
ואולם פסוק חשוב זה מעיד שלצד ההכרח הטבעי, התייצבותם של ישראל בתחתית ההר נבעה מרצון פנימי ואמיתי לקבל את התורה. הם לא באו להר סיני בגלל הכפייה – אף שלא הייתה להם אפשרות לסרב, המניע המרכזי שהביא אותם להר סיני היה עומק רצונם. הם לא עמדו אדישים במקומם וחיכו שיובילו אותם, אלא בעצמם "תֻּכּוּ לְרַגְלֶךָ", מתוך רצונם לקבל את התורה – ואין כוח בעולם שיכול לכפות על האדם לרצות. מכוח רצונם הכן של ישראל בנקודת הראשית, חרף כל החטאים והבגידות שהופיעו במהלך ההיסטוריה, תורת ישראל חיה וקיימת – ועד היום, למעלה משלושת אלפים שנה אחרי שניתנה, ממשיכים ללמוד אותה ולקיים את מצוותיה.
רש"י
יִשָּׂא מִדַּבְּרֹתֶיךָ. נשאו עליהם עול תורתך (ספרי וזאת הברכה שמד). מִדַּבְּרֹתֶיךָ. המ"ם בו קרוב ליסוד, כמו "וישמע את הקול מדבר אליו" (במדבר ז, פט), "ואשמע את קול מדבר אלי" (יחזקאל ב, ב), כמו מתדבר אלי, אף זה מדברותיך מה שהיית מדבר להשמיעני לאמר להם. טיי"ש פורפרלידורי"ש בלע"ז [דיבורך]. ואונקלוס תרגם שהיו נוסעים על פי דבריך, והמ"ם בו שמוש משמשת לשון מן.
ביאור
הביטוי "יִשָּׂא מִדַּבְּרֹתֶיךָ" מבטא את שבחם של ישראל שקיבלו על עצמם את עול התורה, ורש"י מבארו בשתי דרכים:
א. הפועל "יִשָּׂא" מבטא נשיאה בעול. אף שהוא מתאר מציאות שקרתה בעבר נכתב הפועל בזמן עתיד, כי הוא מתאר את רצונם של ישראל בעומדם לרגלי הר סיני לפני קבלת התורה – שתלווה אותם לדורי דורות, עד עולם. הפועל מופיע בלשון יחיד משום שעם ישראל הוא יחידה אחת המורכבת מפרטים רבים. הדימוי של נשיאה בעול המופיע ברש"י ממחיש את ההקרבה הנדרשת לעיתים בקיום התורה.
המילה "מִדַּבְּרֹתֶיךָ" נגזרת משורש דב"ר, ומעידה על דברי ה'. היינו יכולים לחשוב בטעות שהמ"ם בראשה נועדה לצמצם – ושעם ישראל נושא חלילה רק חלק מתוך דבר ה' ולא את כולו,[9] אך רש"י מבהיר שהמ"ם איננה מילת יחס אלא "קרוב ליסוד", כלומר חלק מתבנית הבניין: המילה "מִדַּבְּרֹתֶיךָ" נובעת מהפועל מִדַּבֵּר (כמו מתדבר) – בבניין התפעל, המורה על פעולה שאדם עושה על עצמו. רש"י מביא שתי דוגמאות, ממשה רבנו ומיחזקאל הנביא, שבהן מוסב הפועל על הקב"ה המשמיע את קולו – ה' כביכול "מִדַּבֵּר" עם עצמו ומשה ויחזקאל שומעים את תוכן הדברים. "מִדַּבְּרֹתֶיךָ" הם אפוא הדברים שה' מדבר עם עצמו – כלומר התורה שניתנה בסיני, שהיא דברי אלוקים חיים.
ב. על פי תרגומו של אונקלוס הפועל "יִשָּׂא" כמוהו כ"יסע", המ"ם של "מִדַּבְּרֹתֶיךָ" היא מילת יחס, ולפיכך הביטוי "יִשָּׂא מִדַּבְּרֹתֶיךָ" מורה שישראל נסעו על פי ה': "נָטְלִין עַל מֵימְרָךְ" – נוסעים על פי דבריך.[10]
עיון
* דיבורו של אדם תָּחוּם ומוגדר – מתחילת דבריו ועד סופם, אולם דבר ה' קיים לעולם. הוא נישא בכל רגע ורגע מאז ומתמיד, הרבה לפני מעמד הר סיני והרבה אחריו. בעומדנו בסיני זכינו לשמוע באוזנינו את דבר ה' הנצחי המִדַּבֵּר בלי הפסק כלל – ולכן לא נאמר 'נשאו דבריך' אלא "יִשָּׂא מִדַּבְּרֹתֶיךָ".
* הביטוי "עול תורתך" המופיע במדרש מעורר תמיהה, הלוא התורה כולה נועדה לטובת האדם, והחיים על פיה הם שמחה עצומה?! אלא שבמציאות החיים ובנוכחות היצרים שיש באדם, דבר ה' נראה לעיתים רחוק מאיתנו, וקיומו מצטייר בנפשנו כעול. אף על פי כן קיבלו בני ישראל את התורה, ובעזרת העמל, הלימוד והחיים על פיה הם יגלו את מתיקותה, הרחוקה מכל תחושת עול.
* אונקלוס מתמקד בפירושו בנכונותם של ישראל ללכת אחרי ה' במדבר סיני – "עַל פִּי ה' וְעַל פִּי ה' יִסָּעוּ".[11] ההליכה הפסיבית לאורך זמן, בלי כל אפשרות ליוזמה אישית, היא ניסיון גדול לאדם. ברוך ה' בדורנו אנו זוכים להזדמנויות רבות מספור לנקיטת יוזמות חשובות, ועלינו לעשות כל מאמץ שהבחירות שלנו והמהלכים שאנו יוזמים יוסיפו כוח בנו ובעולם להתקדם על פי רצונו של ה'.
פירוש שני – ה"עַמִּים" הם אומות העולם:
רש"י
דבר אחר, אַף חֹבֵב עַמִּים. אף בשעת חבתם של אומות העולם, שהראית להם פנים שוחקות ומסרת את ישראל בידם. כָּל קְדֹשָׁיו בְּיָדֶךָ. כל צדיקיהם וטוביהם דבקו בך ולא משו מאחריך ואתה שומרם.
ביאור
חיבת ה' לעמים ("חֹבֵב עַמִּים") התבטאה בתקופות שהעמים שלטו בישראל, שבהן הראה להם ה' כביכול את חיבתו. ואולם גם בתקופות אלו הוסיפו צדיקי ישראל ("קְדֹשָׁיו) לדבוק בה' – וזכו להגנתו.[12]
רש"י
וְהֵם תֻּכּוּ לְרַגְלֶךָ. והם מתמצעים ומתכנסים לתחת צלך.
ביאור
לפי פירוש זה אין מדובר בישראל שקיבלו התורה בהר סיני אלא בצדיקים הקדושים שבוטחים בה' בכל מקום ובכל עת.
רש"י
יִשָּׂא מִדַּבְּרֹתֶיךָ. מקבלים גזרותיך ודתותיך בשמחה. ואלה דבריהם:
ביאור
"מִדַּבְּרֹתֶיךָ" אינם רק דברי ה' בהר סיני, אלא כל גזירותיו ומצוותיו. בשונה מאמירה, שהיא לשון רכה, שורש דב"ר מבטא לשון קשה,[13] ומכאן שלשון "מִדַּבְּרֹתֶיךָ" מתייחסת לגזירות הקשות ולקיום המצוות במצבי קיצון – שהצדיקים מקבלים בשמחה. סיום דברי רש"י – "ואלה דבריהם" – מוביל אל הפסוק הבא הנישא בפי הצדיקים: "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב".
עיון
לפי הפירוש הראשון פסוק ג וד מחוברים לפסוק ב: בפסוק ב משה רבנו מזכיר את מעמד מתן תורה בהר סיני, ובפסוקים ג-ד הוא מעלה על נס את זכותם של ישראל שקיבלו את התורה והצהירו בקבלתה כי התורה שציווה לנו משה היא מורשתו של עם ישראל.
לפי הפירוש השני פסוק ב עומד בפני עצמו, ופסוק ד מחובר לפסוק ג הדן בקדושי ישראל – המכריזים "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה".
רש"י
(ד) תּוֹרָה. אשר צוה לנו משה מורשה היא לקהלת יעקב, אחזנוה ולא נעזבנה.
ביאור
הצדיקים מבהירים שהתורה היא מורשת הנצח של עם ישראל – והם ידבקו בה לעד חרף כל הניסיונות.
עיון
הפירוש הראשון מדגיש את זכותם של ישראל, ואילו הפירוש השני מתמקד בזכותם של הצדיקים. שתי השקפות באות כאן לידי ביטוי, האחת רואה בעם ישראל את הייעוד של העולם, והאחרת רואה את הייעוד בצדיקים.
עם זאת גם הפירוש השני אינו רואה בצדיקים תכלית מנותקת אלא צינור להעברת התורה לישראל. מתוך הבנת גודל שליחותם אומרים הצדיקים כי התורה ניתנה להם ("תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה") – המוסרים עליה את נפשם ללומדה, כדי שיעבירו אותה לכלל ישראל, שכן היא מורשת העם כולו – "מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב".
רש"י
(ה) וַיְהִי. הקדוש ברוך הוא. בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ. תמיד עול מלכותו עליהם.
ביאור
הכתוב אינו מפרט מי הנושא של "וַיְהִי", והיה מקום לחשוב שמדובר במשה רבנו שמלך על ישראל 40 שנה. האור החיים הקדוש רואה בפסוק הדרכה הנוגעת למלכות ישראל העתידה, התובעת שכל מינוי של מלך בשר ודם ייעשה על ידי ראשי העם ("בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם") ובהסכמת העם כולו ("יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל"). רש"י אינו מפרש כך, ולדעתו נושא הפסוק הוא הקדוש ברוך הוא מלך ישראל. הפסוק ממשיך את דברי השבח של משה לעם ישראל ("יְשֻׁרוּן") – המקבלים עליהם תמיד את מלכות ה'. דברי שבח אלו הם הקדמה לברכות שמשה רבנו עומד לברך את ישראל.
רש"י
בְּהִתְאַסֵּף. בכל התאסף ראשי חשבון אסיפתם. רָאשֵׁי. כמו "כי תשא את ראש" (שמות ל, יב), ראויין אלו שאברכם. דבר אחר, בְּהִתְאַסֵּף – בהתאספם יחד באגודה אחת ושלום ביניהם הוא מלכם, ולא כשיש מחלוקת ביניהם (ספרי פיסקא שמו).
ביאור
בהבנה פשוטה "רָאשֵׁי עָם" הם מנהיגי העם.[14] ואולם רש"י מבאר כי אלו הם בני ישראל כולם, כמו שנאמר בציווי לספור את כל ישראל "כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". כאשר מתאספים יחד כל אנשי העם, "יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל", מתוך קבלת עול מלכות ה' ("וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ") – הם נעשים כלי מקבל ברכה.
בפירוש השני ("דבר אחר") רש"י מדגיש את אחדות ישראל – שהיא הכוח הממליך את ה' על ישראל. אימתי הקדוש ברוך הוא מלך על עמו ("בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ")? בשעה שהם מתאספים באחדות, "יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל". וכאשר הם מאוחדים סביב מלכם בשלום ואחווה הם ראויים לברכה.
עיון
הביטוי "ראשי חשבון אסיפתם" המופיע ברש"י קשה להבנה, ונראה כי המילה "חשבון" מורה על העוצמה הנובעת מאסיפה של פרטים רבים יחד, המגיעה לסכום משתתפים גדול ורב. התאספות כל קצווי העם יחד מעצימה את היותם עם אחד המאוחד סביב מלכות ה' אחד – שאליו ראוי לצקת את הברכה עד העולם.
הפירוש הראשון מדגיש את קבלת כללות העם את עול מלכות ה', והפירוש השני מדגיש את חשיבותם של אחדות העם והשלום בין איש לרעהו. שני הפירושים יחד מרכיבים את התמונה השלמה – של אחדות המכוונת לקבלת עול מצוות.
רש"י
(ו) יְחִי רְאוּבֵן. בעולם הזה. וְאַל יָמֹת. לעולם הבא, שלא יזכר לו מעשה בלהה (על פי סנהדרין צב, א).
ביאור
מה פשר הכפילות בפסוק – "יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹת"? הלוא אם יחיה ראובן ודאי שלא ימות?! רש"י מבאר שראובן התברך בברכת חיים כפולה – בעולם הזה ובעולם הבא. ומדוע היה ראובן זקוק לכפל ברכה? משום שהוא עבר עבירה גדולה בשוכבו עם בלהה פילגש אביו.[15]
עיון
מה משמעות ברכת החיים "יְחִי רְאוּבֵן – בעולם הזה"? הלוא עינינו רואות שהוא כבר מת כדרך כל הארץ. ואם נאמר שמדובר בשבט ראובן המתברך כולו בחיות והמשכיות בעולם, איך נבין את "וְאַל יָמֹת – לעולם הבא"? הלוא הזכות לחיי העולם הבא איננה זכות שבטית אלא זכות אישית הנמדדת בכל אדם על פי מעשיו?!
נראה שישנם רשעים, כנמרוד, אחאב והמלך אחז, ששמם נמחה מעולמנו. הם אינם נזכרים לשבח בעולם הזה, ואיש אינו קורא לבניו בשמותיהם. מה שאין כן ראובן, שלצד חטאו אי אפשר להתעלם מזכויותיו: הוא הציל את יוסף ממוות,[16] ו"פתח בתשובה תחילה",[17] ואף שחטא חטא חמור, נבע חטאו מרצונו לתבוע את כבודה של אימו.[18] על כן נשאר שמו של ראובן חקוק בתודעת ישראל, ורבים הם היהודים הקרויים בשמו. והואיל וראובן שב בתשובה שלמה הוא זכה לכפרה על חטאו, ויש לו חלק לעולם הבא – "ואל ימות לעולם הבא".[19]
רש"י
וִיהִי מְתָיו מִסְפָּר. נמנין במנין שאר אחיו, דוגמא היא זו כענין שנאמר "וישכב את בלהה ויהיו בני יעקב שנים עשר" (בראשית לה, כב), שלא יצא מן המנין.
ביאור
"מְתָיו" פירושו אנשיו.[20] בפרשת וישלח מסופר על חטאו של ראובן, אך מייד לאחר מכן, באותו הפסוק, מדגישה התורה: "וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר". גם לאחר חטאו נשאר ראובן בנו של יעקב אבינו – בניגוד לישמעאל בן אברהם ועשו בנו של יצחק שנדחו מהשושלת ואינם נחשבים חלק מעם ישראל.
עיון
התורה מעידה שחטאו של ראובן לא נבע מקלקול עמוק אלא מנפילה חד פעמית ברשת היצר, ולכן לא נדחה ראובן ממשפחת יעקב אבינו – והוסיף להיות חלק בלתי נפרד משבטי ישראל.
רש"י
(ז) וְזֹאת לִיהוּדָה. סמך יהודה לראובן מפני ששניהם הודו על קלקול שבידם, שנאמר "אשר חכמים יגידו וגו' להם לבדם וגו' ולא עבר זר בתוכם" (איוב טו, יח-יט). ועוד פירשו רבותינו, שכל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר היו עצמות יהודה מתגלגלים בארון מפני נדוי שקבל עליו, שנאמר "וחטאתי לאבי כל הימים" (בראשית מד, לב), אמר משה מי גרם לראובן שיודה יהודה וכו' (סוטה ז, ב).
ביאור
מדוע חרג משה מסדר השבטים והסמיך את ברכת יהודה לברכתו של ראובן, ואף הדגיש את הקשר בין הברכות בוי"ו החיבור – "וְזֹאת לִיהוּדָה"? רש"י מביא שני פירושים לפשר החריגה.
א. ראובן ויהודה חטאו שניהם בחטא חמור. ראובן שכב עם בלהה פילגש אביו, ויהודה שכב עם תמר כלתו כשחשבהּ לזונה – אך המאפיין החשוב יותר המשותף לשניהם הוא ששניהם זכו לחזור בתשובה:
- חכמינו זיכרונם לברכה למדו מן הפסוק "וַיָּשָׁב רְאוּבֵן אֶל הַבּוֹר" (בראשית לז, כט) שבשעה שמכרו השבטים את יוסף היה ראובן עסוק בשקו ובתעניתו – בחזרה בתשובה על חטאו[21] ("וַיָּשָׁב" – מלשון תשובה).
- כשגילה יהודה שתמר כלתו הרתה ממנו הוא הודה בחטאו ואמר: "צָדְקָה מִמֶּנִּי" (בראשית לח, כו).
ראובן ויהודה הורו לנו שניהם דרכי תשובה, ועל כן סמך משה את ברכותיהם זו לזו.
רש"י מחזק את פירושו מדברי אליפז התימני, המוכיח את איוב ומציע לו לחזור בתשובה כפי שעשו יהודה וראובן: "אֲשֶׁר חֲכָמִים יַגִּידוּ וְלֹא כִחֲדוּ מֵאֲבוֹתָם. לָהֶם לְבַדָּם נִתְּנָה הָאָרֶץ וְלֹא עָבַר זָר בְּתוֹכָם". וכך ביאר רש"י שם את הפסוק:
"חֲכָמִים" – יהודה וראובן, "יַגִּידוּ" – הודו על פשעם, "וְלֹא כִחֲדוּ מֵאֲבוֹתָם" – לא הסתירו את עוונם מאבותיהם, ועל כן "לָהֶם לְבַדָּם נִתְּנָה הָאָרֶץ" – הם קיבלו את מלוא חלקם בירושת הארץ, "וְלֹא עָבַר זָר בְּתוֹכָם" – ברכותיהם בברכות משה נסמכו זו לזו, ושום שבט אחר ("זָר") לא חצץ ביניהם.
ב. הברכות נסמכו זו לזו משום שתהליכי התשובה של ראובן ויהודה היו כרוכים זה בזה. לפי פירוש זה אף שראובן חזר בתשובה בעת מכירת יוסף, הוא לא גילה זאת לאיש. רק בשלב מאוחר יותר, לאחר ששמע את יהודה מודה ברבים על חטאו עם תמר, אזר אומץ והודה גם הוא על חטאו – כיהודה אחיו. זכות זו של יהודה – ששב בתשובה וגרם לאחיו לשוב בתשובה שלמה – הגנה על יהודה וזיכתה אותו בחיי העולם הבא. ומדוע נדרש יהודה לזכות מיוחדת?
כשירדו בני יעקב למצרים לקנות אוכל תבע מהם יוסף השליט להוריד עימם את בנימין, אך יעקב אביהם סירב בכל תוקף. כשקלו כל הקיצין (והאוכל) דרש יהודה מאביו "שִׁלְחָה הַנַּעַר אִתִּי וְנָקוּמָה וְנֵלֵכָה וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת גַּם אֲנַחְנוּ גַם אַתָּה גַּם טַפֵּנוּ. אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ אִם לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ וְחָטָאתִי לְךָ כָּל הַיָּמִים" (בראשית מג, ח-ט). יהודה הצהיר שהוא ערב לבנימין "כָּל הַיָּמִים", כלומר גם בעולם הבא,[22] ואף שבנימין שב בשלום אל אביו לא זכה יהודה להגיע לעולם הבא, משום ש"קללת חכם אפילו בחנם היא באה" (מכות יא, א), ובכל ימי המדבר היו עצמותיו של יהודה מתגלגלות בארון.
משה רבנו התפלל על יהודה לפני מותו ובירך אותו שבזכות התשובה שעשה ראובן בעקבותיו תימחה קללתו ויזכה גם הוא ככל אחיו לחיי העולם הבא.
עיון על הפירוש הראשון
ראובן ויהודה התוו שתי דרכי תשובה: ראובן "פתח בתשובה תחילה",[23] כלומר היה הראשון שחזר בתשובה מיוזמתו, בלי שום גורם חיצוני שעודד אותו לעשות זאת. יהודה היה במעמד של נשיא בארץ כנען, ולבעל שררה קשה להודות בטעותו ולחזור בתשובה יותר מלאדם מן השורה. ענוותנותו והחלטתו להודות ברבים על חטאו מעידות על אומץ רוחני מרשים. אם כן, ראובן מלמד אותנו על מעלת היחיד החוזר בתשובה בכוחות עצמו, ויהודה מלמדנו שגם בעלי שררה מסוגלים לחזור בתשובה.
עיון על הפירוש השני
כדי להתמודד עם דברי חכמים ש"קללת חכם אפילו בחנם היא באה" – ושעל אף שיהודה החזיר את בנימין לאביו נמנעה ממנו הכניסה לעולם הבא – יש להבין מהי משמעות ה"חינם".
אכן נראה שקללת חינם מוחלטת שאין לה אחיזה במציאות לא תחול, כפי שביארו חכמינו בגמרא[24] את הפסוק "כַּצִּפּוֹר לָנוּד כַּדְּרוֹר לָעוּף כֵּן קִלְלַת חִנָּם לא תָבֹא" (משלי כו, ב).[25] אולם קללת יהודה – "אִם לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ וְחָטָאתִי לְךָ כָּל הַיָּמִים" (בראשית מג, ט) – איננה לגמרי "בחינם", שכן לולא חלקו במכירת יוסף למצרים לא הייתה משפחת יעקב מתגלגלת למצבה העגום. יהודה נשא אפוא באחריות כבדה, ואף שקיים את הבטחתו והשיב את בנימין נותרה בשמיים תביעה כלפיו על מעשיו שהביאו אותו להצהיר את הצהרתו.
ובזכות מה הצליח משה רבנו להתפלל עליו ולהכניסו לחיי העולם הבא? בזכות הלימוד שלימד את העולם על האפשרות לשוב אל ה' לאחר נפילה – הא ראיה שאחיו חזר בתשובה שלמה בעקבותיו. אדם המזכה את הרבים ראוי הוא שייכנס במחיצתו של ה' יתברך, כי "גדולה תשובה, שמגעת עד כיסא הכבוד" (יומא פו, א).
רש"י
שְׁמַע ה' קוֹל יְהוּדָה. תפלת דוד ושלמה ואסא מפני הכושים, ויהושפט מפני העמונים, וחזקיה מפני סנחריב (ספרי וזאת הברכה שמח).
ביאור
"קוֹל יְהוּדָה" הוא תפילתו של יהודה, אך אין מדובר בתפילת יהודה עצמו או בתפילה כללית של שבטו, אלא בתפילתם המיוחדת של כמה מבני השבט – דוד ושלמה, אסא, יהושפט וחזקיהו:
- דוד המלך הרבה להתפלל, וספר התהלים מלא בתפילותיו. מדי יום בתפילת שחרית אנו פותחים את "פסוקי דזמרה" בתפילה ארוכה של דוד המלך – "הוֹדוּ לַה' קִרְאוּ בִשְׁמוֹ… וַיֹּאמְרוּ כָל הָעָם אָמֵן וְהַלֵּל לַה'" (דברי הימים א טז, ח-לו) – תפילת הודיה ששזורה בה גם תחינה לה' שיושיענו מאויביו.
- שלמה המלך התפלל תפילה ארוכה בעת חנוכת בית המקדש. נציין שני פסוקים מתפילתו הדומים לתפילות שאר המלכים: "בְּהִנָּגֵף עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי אוֹיֵב אֲשֶׁר יֶחֶטְאוּ לָךְ וְשָׁבוּ אֵלֶיךָ וְהוֹדוּ אֶת שְׁמֶךָ וְהִתְפַּלְלוּ וְהִתְחַנְּנוּ אֵלֶיךָ בַּבַּיִת הַזֶּה. וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם וְסָלַחְתָּ לְחַטַּאת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וַהֲשֵׁבֹתָם אֶל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּ לַאֲבוֹתָם" (מלכים א ח, לג-לד).
- אסא, נינו של שלמה המלך,[26] היה מלך צדיק, וכשיצא זרח הכושי למלחמה נגדו בצבא גדול התפלל אסא לה': "וַיִּקְרָא אָסָא אֶל ה' אֱ-לֹהָיו וַיֹּאמַר ה' אֵין עִמְּךָ לַעְזוֹר בֵּין רַב לְאֵין כֹּחַ עָזְרֵנוּ ה' אֱ-לֹהֵינוּ אַתָּה אַל יַעְצֹר עִמְּךָ אֱנוֹשׁ" (דברי הימים ב יד, י).
- יהושפט בנו של אסא הלך גם הוא בדרך ה'. בימיו באו עמונים ומואביים להילחם בישראל, ויהושפט התפלל לישועה: "וַיֹּאמַר ה' אֱ-לֹהֵי אֲבֹתֵינוּ הֲלֹא אַתָּה הוּא אֱ-לֹהִים בַּשָּׁמַיִם וְאַתָּה מוֹשֵׁל בְּכֹל מַמְלְכוֹת הַגּוֹיִם וּבְיָדְךָ כֹּחַ וּגְבוּרָה וְאֵין עִמְּךָ לְהִתְיַצֵּב… וְעַתָּה הִנֵּה בְנֵי עַמּוֹן וּמוֹאָב וְהַר שֵׂעִיר אֲשֶׁר לֹא נָתַתָּה לְיִשְׂרָאֵל לָבוֹא בָהֶם בְּבֹאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם כִּי סָרוּ מֵעֲלֵיהֶם וְלֹא הִשְׁמִידוּם. וְהִנֵּה הֵם גֹּמְלִים עָלֵינוּ לָבוֹא לְגָרְשֵׁנוּ מִיְּרֻשָּׁתְךָ אֲשֶׁר הוֹרַשְׁתָּנוּ. אֱ-לֹהֵינוּ הֲלֹא תִשְׁפָּט בָּם כִּי אֵין בָּנוּ כֹּחַ לִפְנֵי הֶהָמוֹן הָרָב הַזֶּה הַבָּא עָלֵינוּ וַאֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע מַה נַּעֲשֶׂה כִּי עָלֶיךָ עֵינֵינוּ" (דברי הימים ב כ, ו-יב).
- המלך חזקיהו התפלל לה' כשבא סנחריב מלך אשור להחריב את ירושלים: "וַיִּתְפַּלֵּל חִזְקִיָּהוּ לִפְנֵי ה' וַיֹּאמֶר ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים אַתָּה הוּא הָאֱ-לֹהִים לְבַדְּךָ לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ… וְעַתָּה ה' אֱ-לֹהֵינוּ הוֹשִׁיעֵנוּ נָא מִיָּדוֹ וְיֵדְעוּ כָּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ כִּי אַתָּה ה' אֱ-לֹהִים לְבַדֶּךָ" (מלכים ב יט, טו-יט).
רש"י
וְאֶל עַמּוֹ תְּבִיאֶנּוּ. לשלום מפני המלחמה (ספרי וזאת הברכה שמח).
ביאור
בתחילת הפסוק (דיבור המתחיל "וְזֹאת לִיהוּדָה") הזכיר רש"י את נידויו של יהודה בגלל מעשה יוסף, והיה מקום לפרש שבברכת "וְאֶל עַמּוֹ תְּבִיאֶנּוּ" מתברך יהודה שישוב בשלום לעמו בעולם הבא. רש"י אינו מפרש כך אלא ממשיך את רצף פירושו הקודם: לאחר שבירך משה שה' ישמע לתפילות מלכי יהודה לדורותיהם ויצילם מאויביהם ("שְׁמַע ה' קוֹל יְהוּדָה"), הוא מוסיף שינצחו במלחמותיהם וישובו מהן בשלום למקומם – "וְאֶל עַמּוֹ תְּבִיאֶנּוּ".
רש"י
יָדָיו רָב לוֹ. יריבו ריבו וינקמו נקמתו.
ביאור
רש"י מפרש את הביטוי התמוה והקצר "יָדָיו רָב לוֹ" מלשון מריבה – שידיהם של מלכי יהודה לדורותיהם יהיו על העליונה בכל המלחמות עם אויביהם.[27] לשון היחיד בביטוי, המכוונת ליהודה, כוללת בתוכה את כל מלכי יהודה לדורותיהם, וריבו ונקמתו של יהודה הם המלחמות שיילחמו מלכי יהודה למען עם ישראל – ויזכו לנצח בכולן.
רש"י
וְעֵזֶר מִצָּרָיו תִּהְיֶה. על יהושפט התפלל על מלחמת רמות גלעד, "ויזעק יהושפט וה' עזרו" (דברי הימים ב יח, לא). דבר אחר, שְׁמַע ה' קוֹל יְהוּדָה – כאן רמז ברכה לשמעון מתוך ברכותיו של יהודה, ואף כשחלקו ארץ ישראל נטל שמעון מתוך גורלו של יהודה, שנאמר "מחבל בני יהודה נחלת בני שמעון" (יהושע יט, ט). ומפני מה לא ייחד לו ברכה בפני עצמו, שהיה בלבו עליו על מה שעשה בשטים, כן כתוב באגדת תהלים (ספרי וזאת הברכה שמח).
ביאור
דברי רש"י מתחלקים לשניים:
א. בירור למי מתייחסת התפילה "וְעֵזֶר מִצָּרָיו תִּהְיֶה".
ב. התייחסות נוספת לתפילת "שְׁמַע ה' קוֹל יְהוּדָה".
ביאור החלק הראשון
יהושפט, שהיה ממלכי יהודה הצדיקים, התחבר לאחאב מלך ישראל בקשרי נישואים והתפתה לצאת עימו למלחמה ברמות גלעד – בניגוד לנבואתו של נביא ה' מיכיהו בן ימלא. המלך אחאב מת במלחמה זו, אך יהושפט ניצל בזכות מעשיו הטובים:[28] "וַיְהִי כִּרְאוֹת שָׂרֵי הָרֶכֶב אֶת יְהוֹשָׁפָט וְהֵמָּה אָמְרוּ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל הוּא וַיָּסֹבּוּ עָלָיו לְהִלָּחֵם וַיִּזְעַק יְהוֹשָׁפָט וה' עֲזָרוֹ וַיְסִיתֵם אֱלֹהִים מִמֶּנּוּ" (דברי הימים ב יח, לא). תפילת משה בברכת יהודה "וְעֵזֶר מִצָּרָיו תִּהְיֶה" מכוונת ליהושפט, שבהצלתו נאמר "וה' עֲזָרוֹ".
ביאור החלק השני
בברכות משה מוזכרים רק אחד עשר שבטים, ונראה לכאורה ששבט שמעון לא זכה לברכה. רש"י מבהיר שברכתו של שמעון כלולה בברכת יהודה, ורמוזה בפועל "שְׁמַע". לפי פירוש זה בברכת "שְׁמַע ה' קוֹל יְהוּדָה" מברך משה את שני השבטים, שמעון ויהודה, שיצליחו במלחמותיהם, ואינו רומז רק למלחמות מלכי יהודה. ואין לתמוה שברכת שמעון כלולה בברכת יהודה, שכן בחלוקת הארץ נחל שבט שמעון את נחלתו בתוך נחלת שבט יהודה, כמפורש בספר יהושע: "מֵחֶבֶל בְּנֵי יְהוּדָה נַחֲלַת בְּנֵי שִׁמְעוֹן כִּי הָיָה חֵלֶק בְּנֵי יְהוּדָה רַב מֵהֶם וַיִּנְחֲלוּ בְנֵי שִׁמְעוֹן בְּתוֹךְ נַחֲלָתָם". ומדוע לא זכה שמעון בברכה מפורשת? משום ששבטו חטא בזנות עם בנות מואב והביא מגפה קשה על ישראל.
עיון
תפילת יהושפט להצלה ממואב כלולה במילים "שְׁמַע ה' קוֹל יְהוּדָה", לצד תפילותיהם של שלמה, אסא וחזקיהו, ואילו המלחמה ברמות גלעד רמוזה במילים "וְעֵזֶר מִצָּרָיו תִּהְיֶה". מדוע חילקה התורה את התפילה על מלחמות יהושפט לשני ביטויים שונים? נראה שיש שני הבדלים מהותיים בין שתי התפילות:
א. מלחמת יהושפט בעמונים ובמואבים הייתה מלחמה בברכת ה', ותפילתו נענתה במלואה: "לֹא לָכֶם לְהִלָּחֵם בָּזֹאת הִתְיַצְּבוּ עִמְדוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה' עִמָּכֶם יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם אַל תִּירְאוּ וְאַל תֵּחַתּוּ מָחָר צְאוּ לִפְנֵיהֶם וַה' עִמָּכֶם" (שם כ, יז). לעומת זאת המלחמה ברמות גלעד נעשתה בניגוד לדבר ה' בפי נביאו. יהושפט סיכן את עצמו ואת לוחמיו ללא הצדקה – ורק כשנקלע לסכנה ממשית התפלל לה' שיעזרהו ויצילהו.
ב. תפילת יהושפט במלחמה הייתה תפילה פרטית לה' שיסיט את רודפיו מעליו, בשונה משאר כל התפילות שהיו למען הכלל. ואף שתפילתו נענתה, אין מקומה עם התפילות על הכלל.
רש"י
(ח) וּלְלֵוִי אָמַר. ועל לוי אמר.
ביאור
בדרך כלל מילת היחס "לְ" משמשת במובן "אל", אך כאן פירושה "על".[29] דברי משה נאמרים על שבט לוי, כפי שמפרט רש"י בהמשך הפסוק, ולא בפנייה ישירה אליו.
עיון
דיוק זה נכון גם לגבי שאר השבטים, והואיל ולוי הוא הראשון שברכתו פותחת בדרך זו הבהיר זאת רש"י כעת.[30] ומדוע בחרה התורה בביטוי מטעה המשתמע לשני פנים? משום שכל שבט צריך להרגיש שהברכה נאמרת ישירות אליו – ולא רק עליו.
רש"י
תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ. כלפי שכינה הוא מדבר.
ביאור
ברכתו של לוי פותחת במילים "וּלְלֵוִי אָמַר תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ", ונראה לכאורה שתוכן הדברים מופנה לשבט לוי. רש"י מבהיר כי באומרו "תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ" פונה משה לשכינת ה' ואומר כי התומים והאורים ראויים הם לשבט לוי, שהם חסידיו של ה'.
האורים והתומים מופיעים בציווי על בגדי הכוהן הגדול בפרשת תצווה: "וְנָתַתָּ אֶל חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים" (שמות כח, ל), וביאר רש"י שם: "הוא כְּתב שם המפורש שהיה נותנו בתוך כפלי החשן שעל ידו הוא מאיר דבריו ומתמם את דבריו". שם ה' היה חרוט על החושן, וכשביקש הכוהן הגדול לדעת מה לעשות במקרים מסוימים הוא היה שואל את ה' ומקבל תשובה דרך הארת האותיות באבני החושן. "הָאוּרִים" מבטאים בשמם את דרך קבלת התשובה – בהארת האותיות, ו"הַתֻּמִּים" מבטאים את שלמות המענה, המאפשרת לכוהן לכלכל את צעדיו בדרך השלמה והתמימה.
עיון
בפרשת תצווה הוקדמו האורים לתומים – "אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים", ואילו כאן הוקדמו התומים לאורים – "תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ". מדוע?
הארת האותיות באמצעות האורים הייתה האמצעי להבנת התכלית – הדרך התמימה שבה יש לנהוג על פי ה'. בשעת העשייה קדם האמצעי לתכלית, אך בברכת שבט לוי, הממונה על הנהגתו הרוחנית של העם, יש להקדים את המהות לאמצעי. את הוראות ה' התמימות יזכה שבט לוי להורות לישראל באמצעות "תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ".
רש"י
אֲשֶׁר נִסִּיתוֹ בְּמַסָּה. שלא נתלוננו עם שאר המלינים.
ביאור
כשנסעו בני ישראל ממדבר סין והגיעו לרפידים הם נתקלו בניסיון קשה: "וְאֵין מַיִם לִשְׁתֹּת הָעָם" (שמות יז, א). בני ישראל התלוננו, ורבו עם משה, וה' ציווה את משה להכות בצור – ומן הצור יצאו מים להשקות את העדה. בעקבות האירוע נקרא המקום "מַסָּה וּמְרִיבָה" – "עַל רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת ה' לֵאמֹר הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן" (שם פסוק ז). ברכת משה מגלה כי שבט לוי, בניגוד לשאר השבטים, עמד בניסיון במסה ומריבה ולא השתתף במרד העם ובתלונותיו.
עיון
רש"י אינו מפרט מאין לומדים שבני לוי לא השתתפו במרד. ייתכן שפסוקנו זה הוא המקור, וייתכן שיש רמז בפרשייה עצמה שלא כולם השתתפו במרד: בתחילת הפרשייה נאמר "וַיִּסְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּדְבַּר סִין" (פסוק א) – כולם כולל כולם, ואילו בהמשך נאמר "וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה" (פסוק ב) – "הָעָם" ולא כל העם. פסוקנו מגלה כי השבט שלא היה שותף למרי ושמר אמונים למשה הוא שבט לוי.
רש"י
תְּרִיבֵהוּ וגו'. כתרגומו. דבר אחר תריבהו על מי מריבה נסתקפת לו לבוא בעלילה, אם משה אמר "שמעו נא המורים" (במדבר כ, י), אהרן ומרים מה עשו (ספרי וזאת הברכה שמט).
ביאור
כשהגיעו ישראל למדבר צין מתה מרים, כמסופר בפרשת חוקת, ושוב – "וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה" (במדבר כ, ב).[31] בני ישראל הצמאים למים רבו עם משה ואהרן וטענו כלפיהם טענות קשות, ובתגובה ציווה ה' את משה ואהרן להקהיל את העם ולדבר אל הסלע – ומן הסלע יֵצאו מים. משה ואהרן הקהילו את העדה, אך במקום לדבר אל הסלע פנה משה רבנו אל העם ואמר: "שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם" (פסוק י), ולאחר מכן היכה את הסלע במטהו: "וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם" (פסוק יא). תגובת ה' לא איחרה לבוא: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם" (יב).
כעת, בברכת לוי, אומר משה לה' "תְּרִיבֵהוּ עַל מֵי מְרִיבָה", ולכאורה משתמע מדבריו שה' רב עם שבט לוי במי מריבה. הבנה זו איננה הגיונית, שכן במי מריבה העם הוא שרב עם משה. מהו אפוא פשר הביטוי "תְּרִיבֵהוּ עַל מֵי מְרִיבָה"? רש"י מביא שני פירושים:
א. לפי פירושו של אונקלוס, "תְּרִיבֵהוּ עַל מֵי מְרִיבָה" רומז שבני לוי לא השתתפו במרד של מי מריבה: "בְּחַנְתָּהִי עַל מֵי מַצּוּתָא וְאִשְׁתְּכַח מְהֵימָן" – בחנתָּם על מי מריבה ונמצאו נאמנים.
אף שאפשר אולי ללמוד על נאמנות הלוויים מהביטוי "לְאִישׁ חֲסִידֶךָ", שכשם שלא התלוננו "בְּמַסָּה" כך לא התלוננו "עַל מֵי מְרִיבָה", הרי שהדברים לא נכתבו במפורש, ו"וְאִשְׁתְּכַח מְהֵימָן" היא תוספת שלא נאמרה בפסוק. לאור זאת מביא רש"י פירוש נוסף:
ב. לפי הפירוש השני הפועל "תְּרִיבֵהוּ" מבטא האשמה חסרת בסיס כלפי אהרן הכוהן (ולא כלפי שבט לוי כולו). משה רבנו פונה כביכול לה' בטענה שהעליל עלילה על אהרן והעניש אותו על לא עוול בכפו, שכן אף שמשה רבנו חטא לבדו בהכאת הסלע נענש אהרן עימו. "נסתפקת" פירושו העללת, כפי שתרגם אונקלוס על המוציא של רע על אשתו "וְשָׂם לָהּ עֲלִילֹת דְּבָרִים" (דברים כב, יד) – "וִישַׁוֵּי לַהּ תַּסְקֻפֵּי מִלִּין".[32]
עיון
פירושו של אונקלוס לבדו אינו מספק, הן משום שהדברים לא נכתבו במפורש[33] הן משום ש"תְּרִיבֵהוּ" מורה על מריבה ולא על ניסיון, אך שני הפירושים יחד משלימים זה את זה:
הביקורת בפסוק מופנית רק לשבט לוי ולא לכלל ישראל ("וּלְלֵוִי אָמַר"), ומשמע שמדובר בחטא שהוא חטא לבדו – חטא ההכאה בסלע ביד משה ואהרן, המייצגים את שבט לוי. מכאן ששבט לוי לא התלונן עם כלל ישראל, ואף על פי כן נמתחה עליו ביקורת משום שמנהיגיו לא צייתו לה' יתברך.
ועדיין הביטוי "תְּרִיבֵהוּ" משונה, שכן לכאורה ה' לא רב עם משה אלא משה "רב" עם ה' בחוסר הציות לציוויו. על כן נראה שבעומק הדברים התורה רומזת שחטאו של משה רבנו היה חטא זעיר. הוא עמד לפני המוני אנשים מתוסכלים וממורמרים, ובצוק העיתים טעה והיכה במקום לדבר. היטפלות לדבר פעוט שכזה גורמת לתחושה של עלילה שנועדה לייצר ריב – "תְּרִיבֵהוּ" על קטנות. אכן זהו חלקם של הצדיקים הקרובים לה', שהקדוש ברוך הוא מדקדק עימם כחוט השערה,[34] ועל אף חומרת הדין הם מקבלים את הגזירות בהכנעה גמורה ומוכיחים את נאמנותם המוחלטת לה' יתברך.
אומנם יש לציין כי דברי האגדה המובאים ברש"י מבדילים בין משה רבנו לאהרן הכוהן. משה רבנו, אף שבן לוי הוא, איננו מייצג את שבט לוי – מפאת היותו נציג ה' בישראל ובעולם, ולפיכך "תְּרִיבֵהוּ עַל מֵי מְרִיבָה" מורה על עונשו של אהרן הכוהן לבדו. אהרן הכוהן שימש במשך כל חייו גשר בין עם ישראל למשה רבנו. מצד אחד הוא היה אחיו של משה ושותפו למנהיגות ולהנהגת הניסים, ומתוך כך נשא עימו באחריות לטעותו היחידה במי מריבה, ומצד שני הוא ייצג את עם ישראל דרך שבטו, שבט לוי. גם דברי ה' שנאמרו למשה עברו אל העם מפיו של אהרן – "וְדִבֶּר הוּא לְךָ אֶל הָעָם וְהָיָה הוּא יִהְיֶה לְּךָ לְפֶה וְאַתָּה תִּהְיֶה לּוֹ לֵאלֹהִים" (שמות ד, טז). לא בכדי נמנה אהרן הכוהן עם שבעת הרועים שקמו לישראל, כי בלעדיו לא הייתה תורתו של משה יכולה להגיע לישראל.
רש"י
(ט) הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו. כשחטאו בעגל ואמרתי "מי לה' אלי" (שמות לב, כו), נאספו אלי כל בני לוי וצויתים להרוג את אבי אמו והוא מישראל, או את אחיו מאמו, או את בן בתו, וכן עשו. ואי אפשר לפרש אביו ממש ואחיו מאביו וכן בניו ממש, שהרי לוים הם ומשבט לוי לא חטא אחד מהם שנאמר כל בני לוי (יומא סו, ב).
ביאור
רש"י מייחס פסוק זה להימנעותם של בני לוי מלחטוא בחטא העגל בניגוד לשאר אחיהם בית ישראל, כפי שלמדו חכמינו זיכרונם לברכה ממאמר הפסוק "וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי".
בפרשת כי תשא מסופר שאחרי חטא העגל ביקש משה רבנו מתנדבים להרוג את החוטאים בחטא העגל, ושבט לוי התגייס כולו לביצוע המלאכה הקשה:
"וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר מִי לַה' אֵלָי וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי. וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ. וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי לֵוִי כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּפֹּל מִן הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מִלְאוּ יֶדְכֶם הַיּוֹם לַה' כִּי אִישׁ בִּבְנוֹ וּבְאָחִיו וְלָתֵת עֲלֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה" (שמות לב, כו-כט).
משה רבנו משבח את בני לוי שמילאו את צו ה' ועל אף הקושי הנורא שבדבר הרגו את כל החוטאים, כולל בני משפחותיהם: "הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו וְאֶת אֶחָיו לֹא הִכִּיר וְאֶת בָּנָיו לֹא יָדָע". הפסוק מעורר שתי קושיות מהותיות:
א. מקובלנו שהנשים לא עבדו בחטא העגל,[35] ואכן הציווי להרוג את החוטאים כלל רק את הזכרים: "וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ". למי אפוא התכוון משה באומרו "הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו"?
ב. אם אכן כל בני לוי לא חטאו, כיצד ייתכן שנצטוו להרוג את בני משפחותיהם? כיצד נאמר בשבחם "הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו וְאֶת אֶחָיו לֹא הִכִּיר וְאֶת בָּנָיו לֹא יָדָע"? האומנם כל הללו אינם בני שבטם?!
חכמינו זיכרונם לברכה נדרשו לשאלות אלו, והשיבו על שתיהן:
- הביטוי "לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ" אינו כולל את אביו ואת אימו ממש, אלא את אבי-אימו, כלומר סבו – שלא היה משבט לוי.
- "אֶחָיו" הם אחים למחצה, שאימו ילדה כשהייתה נשואה לאיש אחר שאינו משבט לוי, ו"בָּנָיו" הם בני בתו שנישאה לישראל – והריהם ישראלים.
עיון
התגייסות כל שבט לוי המפורשת בתורה מחזקת את הנחת היסוד ששבט לוי לא השתתף במרידות השונות – ועל כך משבח אותו משה רבנו בברכתו.
רש"י
כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ. "לא יהיה לך אלהים אחרים" (שמות כ, ב).
ביאור
מהי "אִמְרָתֶךָ" שבני לוי שמרו? באיזו אמרה מדובר? אין מדובר בציווי הפרטי שניתן לבני לוי להרוג את החוטאים בעגל, שעליו דובר כבר בצלע הקודמת, אלא בציווי שניתן לכל עם ישראל בסיני שלא לעבוד אלוהים אחרים. בחטא העגל הוכיח שבט לוי את נאמנותו לה', ולא התפתה כשאר אחיו בית ישראל לעבוד לאל שיצרו במו ידיהם.
רש"י
וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ. ברית מילה, שאותם שנולדו במדבר – של ישראל לא מלו את בניהם, והם היו מולין ומלין את בניהם (ספרי בהעלותך סז).
ביאור
לאחר השבח לבני לוי אשר שמרו את אמרת ה' ולא עבדו עבודה זרה מגלה משה רבנו זכות נוספת של שבט לוי – שקיימו מצוות ברית מילה בעודם במצרים.
עיון
כמה וכמה בריתות כרת הקדוש ברוך הוא עם עמו, אך בדרך כלל המילה "בְּרִית" כשלעצמה מתייחסת לברית המילה, שכן בפרשיית המילה (בראשית יז) היא מופיעה בהטיותיה השונות שלוש עשרה פעמים.
רש"י
(י) יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ. ראויין אלו לכך.
ביאור
לכאורה לשון העתיד בפסוק ("יוֹרוּ") מנבאת את העתיד ומבשרת שבני לוי יהיו מורים בישראל. רש"י מדייק שאין מדובר במצב עתידי נתון ומוחלט, אלא שבזכות מעלותיהם של הלוויים אשר נמנו בפסוק הקודם הם ראויים ללמד תורה לישראל. זכות זו איננה אוטומטית – וכדי לממשה יידרשו בני לוי ללמוד הרבה תורה.[36]
עיון
מלכתחילה לא נועד שבט לוי להיות מורה ההוראה בישראל, שכן עבודת המשכן וההנהגה הרוחנית בישראל יועדה לבכורות. ייעוד זה עבר לשבט לוי בזכות נאמנותם לה'.
רש"י
וְכָלִיל. עולה (יומא כו, א).
ביאור
המילה "כָּלִיל" בפסוק היא כינוי לקורבן עולה. העולה היא הקורבן היחיד המוקטר על המזבח בשלמותו – כליל –, ושום חלק בו אינו ניתן לכוהנים או למקריב הקורבן.
עיון
ייחודו של קורבן העולה המוקדש כל כולו לה' מאפיין גם את שבט לוי, שזכה בתפקידו בשל דבקותו המוחלטת בה'. נראה שמשום כך בחרה התורה לקרוא כאן לעולה "כָּלִיל".
רש"י
(יא) מְחַץ מָתְנַיִם קָמָיו. מחץ קמיו מכת מתנים, כענין שנאמר "ומתניהם תמיד המעד" (תהלים סט, כד), ועל המעוררין על הכהונה אמר כן. דבר אחר ראה שעתידין חשמונאי ובניו להלחם עם היונים והתפלל עליהם, לפי שהיו מועטים י"ב בני חשמונאי ואלעזר כנגד כמה רבבות, לכך נאמר ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה.
ביאור
רש"י מבאר תחילה את הביטוי "מְחַץ מָתְנַיִם קָמָיו", ולאחר מכן מביא שתי אפשרויות מי הם "קָמָיו" שאליהם מתייחס הפסוק.
חלק ראשון – פירוש הביטוי
מה פשר הביטוי? למי מתייחס הפועל "מְחַץ" – ל"מָתְנַיִם" או ל"קָמָיו"? רש"י מבאר כי משה מברך את שבט לוי שה' ימחץ את הקמים עליהם באמצעות מכת מותניים. חיזוק לדבריו מביא רש"י מתפילת דוד המלך לה' שיצילנו מצורריו – המעידה שמעידת המותניים היא הגורמת לנפילה: "תֶּחְשַׁכְנָה עֵינֵיהֶם מֵרְאוֹת וּמָתְנֵיהֶם תָּמִיד הַמְעַד".
חלק שני – מי הם "קָמָיו"
- הצעה ראשונה – "קָמָיו" הם קורח ועדתו שנקהלו על משה ואהרן וטענו כלפיהם: "רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'"? (במדבר טז, ג) – והקב"ה כילה אותם. לפי פירוש זה הפסוק עוסק באירוע שאירע בעבר, כאילו נכתב 'מָחַץ מָתְנַיִם קָמָיו', בקמץ תחת המ"ם.
- הצעה שנייה – "קָמָיו" הם היוונים שיקומו על ישראל. לפי פירוש זה הפסוק עוסק בעתיד, ובו נבואה על מלחמת השחרור שייזמו החשמונאים בני שבט לוי – מלחמה שתסתיים בניצחון המעטים על הרבים ותונצח לעד כנס חנוכה.
עיון
האפשרות הראשונה אינה מספקת לבדה, שכן קורח, מנהיג המערערים על הכהונה, היה בעצמו משבט לוי – ולא ערער על בחירת שבט לוי אלא בעיקר על בחירת אהרן ובניו לשמש בכהונה.
רש"י
וּמְשַׂנְאָיו מִן יְקוּמוּן. מחץ קמיו ומשנאיו מהיות להם תקומה.
ביאור
משה מתפלל כי הניצחון על השונאים הקמים על שבט לוי לא יהיה ניצחון חד פעמי אלא ניצחון מוחץ שלא יאפשר להם לקום מחדש ולהשתקם. "מְחַץ… מִן יְקוּמוּן" – מחיצה טוטאלית שאינה מאפשרת תקומה.
עיון
מרד קורח הוכרע, ומעמד הכהונה התבסס ללא סייג בעם ישראל. לאורך כל הדורות נושאים הכוהנים את כפיהם מדי שבת בשבתו ומברכים את ישראל, והכוהנים והלוויים זוכים תמיד לעלות ראשונים בקריאת התורה. אומנם היו במהלך ההיסטוריה ניסיונות מקומיים לערער על הכהונה, אך הם לא צלחו. לדוגמה, מסופר על המלך עוזיהו, מלך צדיק ולוחם עז למען ישראל, שבערוב ימיו גבה ליבו והוא ביקש להקטיר קטורת ככוהן גדול. ואולם שאיפתו לא התממשה ולא הצליחה לקעקע את הזכות המוקנית לכוהנים: "וַיַּעַמְדוּ עַל עֻזִּיָּהוּ הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֹא לְךָ עֻזִּיָּהוּ לְהַקְטִיר לַה' כִּי לַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן הַמְקֻדָּשִׁים לְהַקְטִיר צֵא מִן הַמִּקְדָּשׁ כִּי מָעַלְתָּ… וַיִּזְעַף עֻזִּיָּהוּ וּבְיָדוֹ מִקְטֶרֶת לְהַקְטִיר וּבְזַעְפּוֹ עִם הַכֹּהֲנִים וְהַצָּרַעַת זָרְחָה בְמִצְחוֹ לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים בְּבֵית ה' מֵעַל לְמִזְבַּח הַקְּטֹרֶת" (דברי הימים ב כו, יח-יט).
גם ניצחון החשמונאים על יוון היה סופי, ואיום היוונים על ממלכת ישראל נעלם מן העולם. ואף שהיו לדאבוננו גלויות נוספות – ניסיונם של היוונים לעקור את התורה מישראל לא צלח. אימפריית יוון איננה קיימת עוד, ואילו ישראל ותורתו חיים וקיימים ומתעצמים. זוהי זכותם של החשמונאים שהפיחו בנשמת עם ישראל מסירות נפש למען קיום התורה.
רש"י
(יב) לְבִנְיָמִן אָמַר. לפי שברכת לוי בעבודת הקרבנות ושל בנימין בבנין בית המקדש בחלקו סמכן זה לזה, וסמך יוסף אחריו, שאף הוא משכן שילה היה בנוי בחלקו, שנאמר "וימאס באהל יוסף" וגו' (תהלים עח, סז). ולפי שבית עולמים חביב משילה לכך הקדים בנימין ליוסף (יומא יב, א).
ביאור
לאחר ברכתו של ראובן הבכור בירך משה את יהודה מנהיג ישראל, שכמו ראובן אחיו הורה דרכי תשובה לישראל. בברכתו של יהודה נכללה גם ברכת שמעון, הבן השני, ואחריו הגיע תורו של לוי, הבן השלישי. לכאורה היה מן הראוי, לאחר ברכת לוי, להמשיך לפי הסדר ולברך את דן, הבן החמישי. מדוע אפוא דילגה התורה לברכתו של בנימין, צעיר הבנים?
רש"י מבאר כי ברכת בנימין נסמכה לברכת לוי בשל בית המקדש המחבר ביניהם: בית המקדש עתיד לשכון בחלקו של בנימין, ושבט לוי הוא האחראי על עבודת המקדש. מסיבה זו נסמכה גם ברכת יוסף לברכת לוי ובנימין – שכן יוסף זכה שהמשכן ישכון בשילה הנמצאת בנחלתו במשך תקופה ארוכה.
ומדוע קדמה ברכת בנימין לברכת יוסף? משכן שילה היה המרכז הרוחני של עם ישראל בארץ ישראל במשך 369 שנה, החל מ-14 שנה לאחר כיבוש הארץ, אך קדושתו הייתה זמנית. משנבנה בית המקדש בירושלים בימי שלמה המלך הפכה ירושלים לעיר הנצח, והקדושה לא סרה ממנה לעולם. מאחר שקדושת המשכן פחותה מקדושת המקדש, כדברי המשורר "וַיִּמְאַס בְּאֹהֶל יוֹסֵף וּבְשֵׁבֶט אֶפְרַיִם לֹא בָחָר. וַיִּבְחַר אֶת שֵׁבֶט יְהוּדָה אֶת הַר צִיּוֹן אֲשֶׁר אָהֵב" (תהלים עח, סז-סח), קדמה ברכת בנימין לברכת יוסף – שלא כסדר לידתם.
עיון
ברכות השבטים פותחות בהדגשת חשיבותו של כלל ישראל – בברכת ראובן הממחישה שאיש מהבנים לא נדחק מעם ישראל גם אם חטא. רק לאחר הבהרה זו מתברך יהודה – המלך – כי המלכות תלויה בשלמות האומה. והואיל ואין אומה בלי הנהגה רוחנית באים לאחר מכן בזה אחר זה לוי – המנהיג הרוחני, ובנימין ויוסף – שבחלקם שכנו המקדש והמשכן. בית המקדש, משכן השכינה, ניצב במרכז אחרי ייסוד כלל ישראל והקמת מלכות ישראל.
רש"י
חֹפֵף עָלָיו. מכסה אותו ומגין עליו.
ביאור
פירושו המילולי של הפועל "חֹפֵף" הוא מכסה ומגן, ומשמעותו בברכה שה' מגן על ירושלים.
רש"י
כָּל הַיּוֹם. לעולם משנבחרה ירושלים לא שרתה שכינה במקום אחר (מכילתא בא מסכתא דפסחא א).
ביאור
הביטוי "כָּל הַיּוֹם" איננו מורה על יממה שלמה של 24 שעות אלא על כל הימים כולם. אף שעם ישראל גלה מארצו שמרה השכינה אמונים לירושלים, ומרגע שקבעה את מקומה בירושלים היא לא עזבה אותה עוד לעולם.
רש"י
וּבֵין כְּתֵיפָיו שָׁכֵן. בגובה ארצו היה בית המקדש בנוי, אלא שנמוך עשרים ושלש אמה מעין עיטם, ושם היה דעתו של דוד לבנותו, כדאיתא בשחיטת קדשים[37] (זבחים נד, ב): אמרי נחתי ביה פורתא משום דכתיב ובין כתפיו שכן.[38] אין לך נאה בשור יותר מכתפיו (ספרי וזאת הברכה שנב).
ביאור
היכן נמצא בית המקדש?
שמואל הנביא ודוד המלך דנו בשאלה היכן לבנות את בית המקדש. בתחילה הם חשבו שמפאת כבודו יהיה הכי מתאים לבנותו בעין עיטם, שהוא המקום הגבוה ביותר בגבול יהודה ובנימין, אך הם הגיעו למסקנה שיש לבנותו במקום נמוך יותר: "אמרי ניתתי ביה פורתא" (אמרו: נוריד אותו מעט), משום שכתוב "וּבֵין כְּתֵיפָיו שָׁכֵן" – וגובה הכתפיים נמוך מעט מגובה הראש. לכן נבנה בית המקדש בהר הבית שבירושלים, הנמוך מעט מהמקום הכי גבוה. רש"י מוסיף על פי המדרש שכתפיו של השור הן האזור הנאה והמרשים ביותר בגופו – ומכאן שהר הבית הוא המקום הנאה ביותר והמתאים ביותר לבית המקדש.
עיון
מצד אחד היה לכאורה ראוי לבנות את בית המקדש במקום הגבוה ביותר כדי להדגיש את חשיבותו, אך מצד שני דברים שבקדושה דורשים צניעות. אלו הם דברים פנימיים, והפנימי איננו מוחצן.
רש"י
(יג) מְבֹרֶכֶת ה' אַרְצוֹ. שלא היתה בנחלת השבטים ארץ מלאה כל טוב כארצו של יוסף (ספרי וזאת הברכה שנג).
ביאור
מדוע מודגשת ברכת הארץ דווקא בברכתו של יוסף? הלוא כל ארץ ישראל מבורכת! רש"י מבאר שנחלת יוסף זכתה בתוספת ברכה, והייתה מבורכת בברכה יתרה.
רש"י
מִמֶּגֶד. לשון עדנים ומתק. וּמִתְּהוֹם. שהתהום עולה ומלחלח אותה מלמטה. אתה מוצא בכל השבטים ברכתו של משה מעין ברכתו של יעקב.
ביאור
מגדים הם דברי מתיקה.[39] השימוש בביטוי "מִמֶּגֶד שָׁמַיִם מִטָּל" מבטא את הברכה שמקורה בגשמי ברכה ("מִטָּל"), שאינם יורדים בשצף ובסערה אלא במתיקות ובעדינות ("מִמֶּגֶד"). אך לא רק ממי הגשמים העדינים הבאים ממעל ניזונה נחלת יוסף, אלא גם ממי התהום המרווים את הארץ מלמטה.
ברכה זו של יעקב ליוסף חוזרת בברכת משה כמעט מילה במילה: "בִּרְכֹת שָׁמַיִם מֵעָל בִּרְכֹת תְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת" (בראשית מט, כה). רש"י מציין שלמעשה כל השבטים נתברכו בברכות בעלות מאפיינים דומים מיעקב אבינו וממשה רבנו. בטבלה הבאה נציג את הברכות זו מול זו תוך התמקדות במאפייניהן המשותפים:
השבט | המאפיין | ביטויו בברכת משה – דברים לג | ביטויו בברכת יעקב – בראשית מט | הערות |
ראובן | תוכחה על מעשה בלהה | יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹת (ו) | "כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה" (ד) | בברכת יעקב התוכחה מפורשת, בברכת משה היא מופיעה ברמז. |
יהודה | ניצחון על האויבים | "יָדָיו רָב לוֹ וְעֵזֶר מִצָּרָיו תִּהְיֶה" (ז) | "יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ" (ח) | |
שמעון | ברכת שמעון טבועה בברכת שבט אחר | "שְׁמַע ה' קוֹל יְהוּדָה" (ז) | שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים" (ה) | |
לוי | הנחלת תורה לישראל | "יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל" (י) | "אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל" (ז) | ברכת יעקב רומזת למעשרות שיקבלו הלוויים חלף עבודתם הרוחנית למען ישראל.[40] |
בנימין | השכנת בית המקדש בנחלתו | "חֹפֵף עָלָיו כָּל הַיּוֹם וּבֵין כְּתֵיפָיו שָׁכֵן" (יב) | "בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף" (כז) –"בִּנְיָמִין בְּאַרְעֵיהּ תִּשְׁרֵי שְׁכִינְתָא וּבְאַחְסָנְתֵיהּ יִתְבְּנֵי מַקְדְּשָׁא" (אונקלוס). | ההשוואה מפורשת רק על פי התרגום. |
זבולון | הצלחה במסחר | "שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ" (יח) | "זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן" (יג) | |
יששכר | לימוד תורה | "וְיִשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶיךָ" (יח) | "יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם" (יד) – "שסובל עול תורה כחמור חזק" (רש"י) | |
גד | התנחלות בעבר הירדן | "וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ" (כא) – ירושת ממלכת עוג, ראשית הכיבוש | "גָּד גְּדוּד יְגוּדֶנּוּ וְהוּא יָגֻד עָקֵב" (יט) – גדודי גד יילחמו לצד אחיהם בכיבוש הארץ וישובו כולם לנחלתם בעבר הירדן (רש"י) | |
דן | גבורת המלחמה | "דָּן גּוּר אַרְיֵה" (כב) | "יְהִי דָן נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ שְׁפִיפֹן עֲלֵי אֹרַח" (יז) – רמז לשמשון הגיבור (רש"י) | |
נפתלי | נחלה על ים כינרת | "יָם וְדָרוֹם יְרָשָׁה" (כג) – "ים כנרת נפלה בחלקו" (רש"י) | "נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻחָה" (כא) – "זו בקעת גינוסר [הסמוכה לכינרת] שהיא קלה לבשל פירותיה כאילה" (רש"י) | |
אשר | ברכה בחקלאות | "וְטֹבֵל בַּשֶּׁמֶן רַגְלוֹ" (כד) | "מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ" (כ) |
עיון
הן יעקב אבינו הן משה רבנו מברכים את השבטים בברכות מדויקות על פי שורש נשמתו ותכונותיו הייחודיות של כל שבט ושבט. אשר על כן, אף שברכותיהן אינן זהות, ודאי שיש דמיון מה בין ברכותיהם של שני האישים.
רש"י
(יד) וּמִמֶּגֶד תְּבוּאֹת שָׁמֶשׁ. שהיתה ארצו פתוחה לחמה וממתקת הפירות (ספרי וזאת הברכה שנג).
ביאור
הביטוי "וּמִמֶּגֶד תְּבוּאֹת שָׁמֶשׁ" מתאר את היבול שצומח בזכות השמש ומתמתק מכוחה כמיני מגדים.
רש"י
גֶּרֶשׁ יְרָחִים. יש פירות שהלבנה מבשלתן ואלו הן קשואין ודלועין (ספרי וזאת הברכה שנג). דבר אחר, גֶּרֶשׁ יְרָחִים. שהארץ מגרשת ומוציאה מחֹדש לחֹדש.
ביאור
על פי הפירוש הראשון המילה "יְרָחִים" היא ריבוי של יָרֵחַ, והביטוי "וּמִמֶּגֶד גֶּרֶשׁ יְרָחִים" מתאר את הירקות המתוקים הצומחים בזכות הלבנה. המילה "גֶּרֶשׁ" מבטאת על פי ההקשר את הבשלת הירקות. לפי הפירוש השני "יְרָחִים" הם ריבוי של יֶרַח, שפירושו חודש, והביטוי "וּמִמֶּגֶד גֶּרֶשׁ יְרָחִים" משלים את תחילת הפסוק: בזכות הגשמים והשמש זוכה היבול לצמיחה מחודשת מדי חודש בחודשו, והאדמה כאילו מגרשת ("גֶּרֶשׁ") את הצמחים הישנים כדי לפנות מקום לצמחים חדשים.
עיון
לפי הפירוש הראשון הביטוי "וּמִמֶּגֶד גֶּרֶשׁ יְרָחִים" מקביל ל"וּמִמֶּגֶד תְּבוּאֹת שָׁמֶשׁ": ישנם יבולים הצומחים בזכות השמש ויבולים אחרים שצומחים בזכות הירח. הרעיון הטמון בפירוש זה הוא שכשם שהירח – הנראה קטן ופחוּת בחשיבותו – נותן את פריו, כך יוסף האח הצעיר זכה לפירות רבים.
הפירוש השני מדייק יותר בלשון הכתוב: הוא מבהיר את לשון הרבים במילה "יְרָחִים", שפחות מתאימה ליָרֵחַ האחד, ומתייחס לשורש המילה "גֶּרֶשׁ" – מלשון גירוש. ייתכן שהפירוש רומז להיותה של מלכות יוסף מלכות מעבר. ביאת משיח בן יוסף היא תחילתה של הגאולה, אך מלכות הנצח תהיה מבית יהודה.
רש"י
(טו) וּמֵרֹאשׁ הַרְרֵי קֶדֶם. ומבורכת מראשית בשול הפירות שהרריה מקדימין לבכר בשול פירותיהם. דבר אחר מגיד שקדמה בריאתן לשאר הרים (ספרי וזאת הברכה שנג).
ביאור
הביטוי "וּמֵרֹאשׁ הַרְרֵי קֶדֶם" קשה להבנה, ורש"י מבארו בשתי דרכים:
- הפסוק ממשיך לפרט את שבחי ארצו של יוסף, שהחלו בפסוק הקודם תחת הכותרת "וּלְיוֹסֵף אָמַר מְבֹרֶכֶת ה' אַרְצוֹ". לצד כל הברכות שנמנו עד כה, נחלת יוסף מבורכת גם בפירותיה המבשילים ראשונים ("מֵרֹאשׁ") – משום שהיא יושבת בהר, ואזורים הרריים מקדימים בהבשלת פירותיהם (הַרְרֵי קֶדֶם). הקושי בפירוש זה טמון בכפילות שבביטוי – שהרי "מֵרֹאשׁ" ו"קֶדֶם" מבטאות את אותו העניין, ודי היה באחת מהן. לכן נדרש רש"י לפירוש נוסף:
- הרי אפרים בנחלת יוסף נבראו ראשונים ("מֵרֹאשׁ"), וקדמו להופעתם כל שאר ההרים שנבראו בבריאת העולם ("הַרְרֵי קֶדֶם").
עיון
ברכת יוסף שונה מכל הברכות שקדמו לה, שכן ברכותיהם של כל השבטים שנתברכו עד כה לא כללו ברכת שפע בעולם הזה. ראובן בורך שיזכה לעלם הבא, יהודה בורך שישמע ה' את תפילותיו, לוי – שיעבוד בבית ה' ויקריב קורבנות ובנימין – שבית המקדש ישכון בחלקו. ברכת יוסף לעומת זאת היא ברכה של שפע כלכלי.
מה פשר הדבר, וכיצד הוא בא לי די ביטוי באגדה שהרי יוסף נבראו לפני כל שאר ההרים?
מקורם של דברי רש"י בספרי: "מלמד שהררי יוסף קודמים להררי מקדש, והררי מקדש להררי ארץ ישראל, והררי ישראל קודמין להררי כל הארצות". בעומק המדרש מונחת ההבנה שכשם שאי אפשר להדליק אש יש מאין – בלי שמן ופתילה, מקור חום או אבק שרפה – כך אי אפשר לבנות את בית המקדש, מרכז הרוח, בלי הבסיס החומרי המעוגן במהותו של יוסף. המדרש מלמד שכל שלב בהתפתחות העולם נשען על השורש שקדם לו: בית המקדש ("הררי מקדש"), המרכז הרוחני והערכי בארץ ישראל, בנוי על יסודות השפע של יוסף ("הררי יוסף"). ממנו שואב עם ישראל את עוצמתו ("הררי ארץ ישראל"), ומתוך הפלא העוצמתי של עם ישראל מתברך כל העולם כולו ("הררי כל הארצות").
רש"י
גִּבְעוֹת עוֹלָם. גבעות העושות פירות לְעולם ואינן פוסקות מעוצר הגשמים.
ביאור
מה פשר הצירוף "גִּבְעוֹת עוֹלָם" הנקשר בחלקו של יוסף?
רש"י מבאר שנחלת יוסף בורכה באקלים מיוחד, וגם כאשר יש מיעוט גשמים באזורים אחרים היא ממשיכה ליהנות מגשמי ברכה – ופירותיה ממשיכים ללבלב.
עיון
האומנם נחלתו של יוסף אינה מושפעת מעצירת גשמים? והלוא חווינו בהיסטוריה תקופות של רעב גם בנחלת יוסף, כגון בימי אחאב?! למה אפוא מתכוון משה באומרו "וּמִמֶּגֶד גִּבְעוֹת עוֹלָם"?
נראה שמצד השפע הכלכלי אכן התברכה נחלת יוסף בשפע של גשמי ברכה, בשל היותה שוכנת בצפונה של הארץ המבורך בגשמים. ואולם בתקופה של בצורת ששורשה רוחני, בבחינת "וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר" (דברים יא, יז), נידונה ארץ יוסף כשאר חלקי הארץ.
רש"י
(טז) וּרְצוֹן שֹׁכְנִי סְנֶה. כמו שוכן סנה, ותהא ארצו מבורכת מרצונו ונחת רוחו של הקדוש ברוך הוא הנגלה עלי תחלה בסנה.
ביאור
ההתגלות הראשונה שזכה לה משה רבנו הייתה בסנה, ועל כן הוא מכנה את הקדוש ברוך הוא "שֹׁכְנִי סְנֶה" – השוכן בסנה. לצד ברכת השפע הכלכלי המוחשי מברך משה רבנו את ארצו של יוסף שתהא מבורכת ברצון ה' – שנגלה אליו בסנה. היו"ד שנוספה למילה שוכן – "שֹׁכְנִי סְנֶה" – היא לתפארת המליצה, כלומר לשם יופיו החיצוני של הביטוי, בלי התייחסות לתוכנו.
עיון
מדוע נקרא כאן ה' "שֹׁכְנִי סְנֶה"?
נראה שיש קשר מהותי בין המראה שראה משה בסנה למסכת חייו של יוסף. חיי יוסף היו רוויי סבל. הוא הושלך לבור על ידי אחיו, נמכר לעבד והתגלגל למצרים, כפי שמזכיר רש"י בתחילת הפסוק הבא, אך לכל אורך הדרך היה ה' עימו בצרותיו: בבית פוטיפר הוא היה "אִישׁ מַצְלִיחַ… וְכֹל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ" (בראשית לט, ב-ג), ובזכותו זכה פוטיפר לברכת ה' "בְּכָל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ בַּבַּיִת וּבַשָּׂדֶה" (שם פסוק ה). גם כשהושלך לבית הסוהר המשיך ה' ללוותו, "וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף וַיֵּט אֵלָיו חָסֶד וַיִּתֵּן חִנּוֹ בְּעֵינֵי שַׂר בֵּית הַסֹּהַר" (כא), וגם שם – "וַאֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ" (כג). ולאחר שנתיים ימים נקרא יוסף אל פרעה, ובהשגחה עליונה מלאת פלא והוד מינה אותו המלך ליד ימינו, מתוך הבנת גודל ההשגחה האלוקית המלווה אותו: "אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים אוֹתְךָ אֶת כָּל זֹאת אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ. אַתָּה תִּהְיֶה עַל בֵּיתִי וְעַל פִּיךָ יִשַּׁק כָּל עַמִּי רַק הַכִּסֵּא אֶגְדַּל מִמֶּךָּ" (שם מא, לט-מ).
קורותיו של יוסף משקפים בזעיר אנפין את קורות עם ישראל, כפי שהשתקפו בסנה: "וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל" (שמות ג, ב).[41] כמו הסנה הבוער באש חווה עם ישראל על בשרו את אש הגלות על כל תבערותיה, ועם כל זאת היה ה' עימו בגלוי ובסתר – והצמיח אותו פעם אחר פעם מתוך המשברים
רש"י
רְצוֹן. נחת רוח ופיוס וכן כל רצון שבמקרא.
ביאור
המילה רצון נושאת שתי משמעויות מרכזיות: א. בקשה, משאלה, כמו בפסוק "רְצוֹן יְרֵאָיו יַעֲשֶׂה וְאֶת שַׁוְעָתָם יִשְׁמַע וְיוֹשִׁיעֵם" (תהלים קמה, יט); ב. היענות, התרצות, ובלשון רש"י – "נחת רוח ופיוס", כמשאלת דוד מלכנו הנישאת בפינו מדי יום ביומו: "יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ" (תהלים יט, טו).[42] הביטוי "וּרְצוֹן שֹׁכְנִי סְנֶה" מתאים למשמעות השנייה, כי אין בו בקשה כלשהי של ה' אלא ברכה להרעפת שפע מתוך אהבת ה'.
עיון
לאחר שפירש רש"י כי רצון הוא "נחת רוח ופיוס" הוא הוסיף "וכן כל רצון שבמקרא". האומנם?
פרשני רש"י ביארו שאכן זו המשמעות כאשר המילה רצון מופיעה בפני עצמה ולא בסמיכות, כמו בפסוק "כֹּל אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא תַקְרִיבוּ כִּי לֹא לְרָצוֹן יִהְיֶה לָכֶם" (ויקרא כב, כ), אבל כשהיא מופיעה בסמיכות פירושה בדרך כלל בקשה, כמשמעות הראשונה. רש"י מדייק שאף שכאן בא הרצון בסמיכות – "וּרְצוֹן שֹׁכְנִי סְנֶה" – פירושו ככל "רצון" במקרא המופיע לבדו.[43]
רש"י
תָּבוֹאתָה. ברכה זו לראש יוסף. נְזִיר אֶחָיו. שהופרש מאחיו במכירתו (ספרי וזאת הברכה שנג).
ביאור
"תָּבוֹאתָה" היא צורה מוארכת ומודגשת לפועל תבוא.[44] ברכה זו, שפורטה בפסוקים האחרונים, תבוא ליוסף הצדיק – המכונה בפסוק "נְזִיר אֶחָיו" משום שאחיו הבדילוהו והפרישוהו מהם כנזיר המופרש ומובדל מהנאות העולם.
עיון
המדרש רומז שבברכת השפע שניתנה ליוסף יש ממד של פיצוי על ניסיונם של אחיו לנתקו משושלת יעקב.
מכירתו של יוסף הייתה פגיעה עמוקה במהותו של יעקב אבינו, שהעמיד שנים עשר שבטים ולא דחה אף לא אחד מהם מעליו.[45] התיקון למעשה האחים טמון דווקא ביוסף עצמו, שכבר בלידתו אמרה אימו "יֹסֵף ה' לִי בֵּן אַחֵר" (בראשית ל, כד). יוסף הוא הבן המסוגל לקבל את האחר, ואף שנדחה בידי אחיו הוא נשאר נאמן למהותו של יעקב ופעל למען איחודה המחודש של משפחתו. יוסף לא נקם באחיו אלא אדרבה, דאג לכלכל אותם והשפיע עליהם שפע רב – ומי שמשפיע על אחרים אך טבעי הוא שיזכה בברכת השפע.
רש"י
(יז) בְּכוֹר שׁוֹרוֹ. יש בכור שהוא לשון גדולה ומלכות, שנאמר "אף אני בכור אתנהו" (תהלים פט, כח), וכן "בני בכורי ישראל" (שמות ד, כה). בְּכוֹר. מלך היוצא ממנו והוא יהושע. שׁוֹרוֹ. שכחו קשה כשור לכבוש כמה מלכים. הָדָר לוֹ. נתון לו שנאמר "ונתתה מהודך עליו" (במדבר כז, כ).
ביאור
הביטוי "בְּכוֹר שׁוֹרוֹ" נראה כצירוף סמיכות שפירושו הבכור של שורו, אך אין לסמיכות זו כל משמעות כאן. רש"י מפרק את הסמיכות ומפרש כל מילה בפני עצמה:
"בְּכוֹר" מסמל גדולה ומנהיגות, כאח הבכור שהוא ראש האחים. כינוי זה רומז ליהושע – מבני יוסף – שינהיג את ישראל ויילחם את מלחמותיו.
"שׁוֹרוֹ" מבטא את כוחו וגבורתו של יהושע, שהתבטאו בניצחונות ישראל מול מלכי כנען במלחמת כיבוש הארץ.
הביטוי "הָדָר לוֹ" רומז כי כוחו של יהושע ניתן לו ממשה רבנו, אשר נצטווה מפי ה' להאציל עליו מרוחו – "וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ עָלָיו". התכונות "הוֹד וְהָדָר" מופיעות יחדיו בכמה מקומות בתנ"ך בזיקה למלך בשר ודם[46] ולמלך מלכי המלכים.[47]
לסיכום, הפסוק מבטא על פי רש"י את הגבורה שניתנה ליהושע: יהושע (="בְּכוֹר") – גבורה (="שׁוֹרוֹ") ניתנה לו (="הָדָר לוֹ").
את פירושו שהבכור איננו בהכרח הראשון אלא החשוב ביותר מחזק רש"י משני מקומות:
- "אַף אָנִי בְּכוֹר אֶתְּנֵהוּ עֶלְיוֹן לְמַלְכֵי אָרֶץ" – אף שהיה דוד המלך צְעיר האחים החשיבו ה' לבכור הראוי למלוכה.
- עם ישראל, שהופיע על במת ההיסטוריה אחרי עמים רבים אחרים, מכונה בפי ה' "בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל" בשל חשיבותו וייעודו בעולם.
עיון
יהושע זכה לתפקיד מרכזי מאוד בתולדות עם ישראל, והיה בבחינת המלך הראשון בארץ ישראל. הוא נלחם במלחמות כיבוש הארץ והנחיל את הארץ לעם ישראל – בהמשך לפועלו של אבי אבות אבותיו, יוסף הצדיק, אשר דאג לרווחתם של אחיו בני ישראל ברדתם למצרים.
רש"י
וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו. שור כחו קשה ואין קרניו נאות, אבל ראם קרניו נאות, ואין כחו קשה, נתן ליהושע כחו של שור ויופי קרני ראם (ספרי וזאת הברכה שנג).
ביאור
השור והראם הם בעלי חיים שונים במראם ובתכונותיהם. למי מהם משול יהושע, לשור – "בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ", או לראם – "וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו"? רש"י מתרץ שיהושע מגלם באישיותו תכונות של שניהם: את כוחו הרב של השור ואת יופיו של הראם בעל הקרניים המרשימות.
עיון
נראה שיופיו של הראם מסמל את ערכיו האציליים של יהושע, שלצד היותו לוחם דגול היה בעל רוח ענקית, איש של תורה אשר "לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל" (שמות לג, יא).
השילוב בין כוחו של השור ליופי הקורן מן הראם משקף את גדולתו של יהושע המורכבת משני העולמות גם יחד – הכוח הגשמי הנדרש לכינון העולם והכוח הרוחני המעניק את המשמעות לכל המציאות.
רש"י
אַפְסֵי אָרֶץ. שלושים ואחד מלכים, אפשר שכולם מארץ ישראל היו? אלא אין לך כל מלך ושלטון שלא קנה לו פלטרין ואחוזה בארץ ישראל, שחשובה לכולם היא, שנאמר "נחלת צבי צבאות גוים" (ירמיה ג, יט) (ספרי וזאת הברכה שנג).
ביאור
בספר יהושע נמנים מלחמותיו של יהושע והמלכים אשר הוריש בארץ ישראל – "כָּל מְלָכִים שְׁלֹשִׁים וְאֶחָד" (יהושע יב, כד). כיצד ייתכן שכל כך הרבה מלכים משלו בשטחה הקטן של ארץ ישראל? התשובה לתמיהה מופיעה כאן, בברכת יוסף:
לאחר שדימה משה רבנו את גבורת יהושע לשור ולקרני ראם הוא ממשיך בתיאור פועלו – "בָּהֶם עַמִּים יְנַגַּח יַחְדָּו אַפְסֵי אָרֶץ". "אַפְסֵי אָרֶץ" הם קצוות תבל,[48] ומכאן משתמע לכאורה שיהושע כבש ארצות רחוקות. מיזוג המידע העולה מכאן ומספר יהושע מוביל למסקנה ששלושים ואחד המלכים שהוריש יהושע היו בפועל מלכי ארצות אחרות, אך כל אחד מהם קנה לו אחוזה גם בארץ ישראל. מדוע? משום שארץ ישראל היא הארץ הנחשקת ביותר, כפי שכינה אותה ירמיהו הנביא: "אֶרֶץ חֶמְדָּה נַחֲלַת צְבִי צִבְאוֹת גּוֹיִם" – נחלה מפוארת שכל צבאות הגויים חושקים בה וחומדים אותה.[49]
עיון
משחר ההיסטוריה ועד ימינו הגויים חומדים את ארץ אבותינו, מתוך הבנה תת הכרתית שבארץ ישראל נמצאת השכינה וכי היא מקור הקיום של העולם בדרך של צדק ויושר. בדרכם-הם מבינים הגויים שכאשר יתיישבו ישראל על אדמתם תתגלה קדושתה של הארץ ויפוצו ערכיהם של ישראל חוצה, והם, הגויים, לא יוכלו להמשיך עוד בדרכם הרעה. על כן הם מנסים לנכס לעצמם את המקום – ובכך מבקשים למנוע את ישיבת עם ישראל בארצו.
רש"י
וְהֵם רִבְבוֹת אֶפְרַיִם. אותם המנוגחים הם הרבבות שהרג יהושע, שבא מאפרים. וְהֵם אַלְפֵי מְנַשֶּׁה. הם האלפים שהרג גדעון במדין, שנאמר "וזבח וצלמונע בקרקר" (שופטים ח, י) וגו' (ספרי וזאת הברכה שנג).
ביאור
היינו יכולים להבין ש"רִבְבוֹת אֶפְרַיִם" הם רבבות הצאצאים של אפרים ו"אַלְפֵי מְנַשֶּׁה" הם אלפי הצאצאים של מנשה, אך הסבר זה איננו מתקבל על הדעת, שכן שבט אפרים אינו מרובה באוכלוסין פי עשרה ממנשה. הרבבות והאלפים מבטאים את מספר האויבים הרב שהכריעו שבטי אפרים ומנשה. משבט אפרים יצא יהושע, מגדולי מנהיגי האומה, שנלחם מלחמות רבות וכבש את הארץ, ועל כן אפשר לדבר על ניצחונו על רבבות. מצאצאי מנשה יצא גדעון השופט, אשר הושיע את ישראל מיד מדיין. הניצחון על מדיין היה חשוב מאוד והפיל רבים מאויבי ישראל, אך לעומת מלחמות יהושע מדובר באלפים ולא ברבבות.
[1] וכמה יפות בהקשר זה מילותיו של רבי יהודה הלוי: "דרשתי קרבתך, בכל ליבי דרשתיך, ובצאתי לקראתך – לקראתי מצאתיך" (מתוך הפיוט "י-ה אנה אמצאך").
[2] "וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק" (בראשית כא, ט). על משמעות מעשיו של ישמעאל ראו רש"י שם, ובהרחבה – תוספתא סוטה ו, ג.
[3] "יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי" (בראשית כז, מא).
[4] במילה זו יש הבדל בין הכתיב לקרי: היא נכתבת בתורה במילה אחת – "אֵשׁדָּת", ונקראת כשתי מילים – "אֵשׁ דָּת".
[5] חגיגה יד, ב.
[6] כינוי לעולמות הנסתרים של התורה.
[7] ועיינו בפירושנו על פסוק זה בספר "בעקבות רש"י" על פרשת וישלח.
[8] היום הביטוי "תהי נשמתו צרורה בצרור החיים" משמש ברכה לנפטר שנשמתו תיהנה מזיו השכינה בעולם הבא.
[9] בדומה למ"ם בביטוי "מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ" לעיל.
[10] בהקשר זה מעניין לראות שאונקלוס השתמש בפועל "מִדַּבֵּר" בתרגום הצלע הקודמת (בהקבלה ל"תֻּכּוּ"): "וְהֵם תֻּכּוּ לְרַגְלֶךָ יִשָּׂא מִדַּבְּרֹתֶיךָ" – "וְאִנּוּן מִדַּבְּרִין תְּחוֹת עֲנָנָךְ נָטְלִין עַל מֵימְרָךְ".
[11] במדבר ט, כג.
[12] כמובן שבתקופות של הסתר פנים סבלו גם הצדיקים בעולם הזה, שכן "כיון שניתן רשות למשחית אינו מבחין בין צדיקים לרשעים" (בבא קמא ס, א), אך בראייה היסטורית ארוכת טווח המשיכו יראי ה' לדבוק בה' ובתורתו, וגחלת התורה לא כבתה. פירושו של רש"י אינו מתייחס לצדיקים כפרטים אלא למכלול הצדיקים.
[13] ראו רש"י על במדבר יב, א, דיבור המתחיל "ותדבר".
[14] וכך פירשו מפרשים רבים, אך רש"י נמנע מלפרש כך בגלל שביטוי זה מופיע בין "וַיְהִי בִישֻׁרוּן" בתחילת הפסוק לבין "שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל" בסופו, משמע שלא מדובר רק בראשים אלא בכולם.
[15] רש"י מביא בפרשת וישלח את דברי חז"ל שראובן לא שכב ממש עם בלהה אלא העביר את מיטתו של אביו מאוהל בלהה לאוהלה של לאה אמו. ועיינו שם בפירושנו מדוע היה מעשה זה חמור כל כך.
[16] "וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם וַיֹּאמֶר לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ. כב וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר וְיָד אַל תִּשְׁלְחוּ בוֹ לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו" (בראשית לז, כא-כב).
[17] בראשית רבה פד, יט.
[18] ראו רש"י על בראשית לה, כב, ד"ה "וַיִּשְׁכַּב".
[19] פירוש זה על דברי רש"י שמעתי מבני הרב יחזקאל אלישמע.
[20] לדוגמה, "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל שִׁמְעוֹן וְאֶל לֵוִי עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי… וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי…" (בראשית לד, ל) – "מתי מספר – אנשים מועטים" (רש"י שם); "וַנַּחֲרֵם אֶת כָּל עִיר מְתִם וְהַנָּשִׁים וְהַטָּף" (דברים ב, לד) – "מתים – אנשים" (רש"י).
[21] בראשית רבה פה. ועיינו בביאורנו על הפסוק בספר "בעקבות רש"י" על פרשת וישב.
[22] רש"י שם.
[23] "וישב ראובן אל הבור – אמר לו הקדוש ברוך הוא מעולם לא חטא אדם לפני ועשה תשובה – ואתה פתחת בתשובה תחילה. חייך שבן בנך עומד ופותח בתשובה תחילה! ואיזהו? זה הושע, שנאמר: שובה ישראל עד ה' אלוהיך" (בראשית רבה פד, יט).
[24] במכות יא, א.
[25] בפסוק זה ישנם קרי וכתיב. בגמרא נדרש הפסוק על פי הכתיב – "כַּצִּפּוֹר לָנוּד כַּדְּרוֹר לָעוּף כֵּן קִלְלַת חִנָּם לא תָבֹא", אך לפי הקרי נאמר בפסוק "כַּצִּפּוֹר לָנוּד כַּדְּרוֹר לָעוּף כֵּן קִלְלַת חִנָּם לוֹ תָבֹא". וכך פירשו המפרשים על אתר את הקרי והכתיב: כמו הציפור הנודדת ממקום למקום כדי להשיג אוכל אך בסופו של דבר חוזרת אל קִנָּהּ, כך קללת חינם תשוב אל המקלל עצמו – "קִלְלַת חִנָּם לוֹ תָבֹא". וכמו הדרור המתעופף בחופשיות ואינו מתיישב במקום קבוע – כך קללת חינם לא תבוא על המקולל – "קִלְלַת חִנָּם לא תָבֹא".
[26] בנו של אביה בן רחבעם בן שלמה.
[27] בלשון ימינו משמש הביטוי "יָדָיו רָב לוֹ" לתיאור אדם שמומחה בתחום מסוים.
[28] "וַיֵּצֵא אֶל פָּנָיו יֵהוּא בֶן חֲנָנִי הַחֹזֶה וַיֹּאמֶר אֶל הַמֶּלֶךְ יְהוֹשָׁפָט הֲלָרָשָׁע לַעְזֹר וּלְשֹׂנְאֵי ה' תֶּאֱהָב וּבָזֹאת עָלֶיךָ קֶּצֶף מִלִּפְנֵי ה'. אֲבָל דְּבָרִים טוֹבִים נִמְצְאוּ עִמָּךְ כִּי בִעַרְתָּ הָאֲשֵׁרוֹת מִן הָאָרֶץ וַהֲכִינוֹתָ לְבָבְךָ לִדְרֹשׁ הָאֱלֹהִים" (דברי הימים ב יט, ב-ג).
[29] כמו למשל בבקשת אברהם אבינו משרה בבואם לגרר: "אִמְרִי לִי אָחִי הוּא" (בראשית כ, יג) – שפירושו אמרי עליי שאני אחיך.
[30] אומנם גם בברכת יהודה נאמר "וְזֹאת לִיהוּדָה", אך שם ברור כי מדובר על יהודה. לעומת זאת הניסוח "וּלְלֵוִי אָמַר" (וכמוהו בשאר השבטים) נראה כפנייה ישירה, ולכן היה חשוב להבהיר כאן את משמעותו.
[31] וראו רש"י שם: "ולא היה מים לעדה – מכאן שכל מ' שנה היה להם הבאר בזכות מרים".
[32] וכן תרגם אונקלוס את דברי אחי יוסף "עַל דְּבַר הַכֶּסֶף הַשָּׁב בְּאַמְתְּחֹתֵינוּ בַּתְּחִלָּה אֲנַחְנוּ מוּבָאִים לְהִתְגֹּלֵל עָלֵינוּ וּלְהִתְנַפֵּל עָלֵינוּ" (בראשית מג, יח) – "לְאִתְרַבְרָבָא עֲלַנָא וּלְאִסְתַּקָּפָא עֲלַנָא".
[33] ונראה שרש"י רמז למסורת קיימת שעליה נשען אונקלוס בפירושו.
[34] "וּסְבִיבָיו נִשְׂעֲרָה מְאֹד (תהלים נ, ג) – מלמד שהקדוש ברוך הוא מדקדק עם סביביו אפילו כחוט השערה" (בבא קמא נ, א).
[35] ראו פרקי דרבי אליעזר מה; תנחומא כי תשא יט.
[36] לדעת המזרחי רש"י מדגיש ש"יוֹרוּ" מתייחס לעתיד – "ראויין אלו לכך" – כדי למנוע הבנה מוטעית שהפסוק ממשיך לפרט את זכויות העבר של הלוויים (שהורו את דבר ה' לישראל כבר במצרים, כמובא במדרשים). ונמנעתי מלפרש כך הואיל ו"יוֹרוּ" הוא פועל בעתיד, ואין סיבה לטעות ולפרשו כאילו דן במה שקרה בעבר. וה' יצילני משגיאות.
[37] זהו פרק "איזהו מקומן [של זבחים]" במסכת זבחים – העוסק בדיני שחיטת קודשים.
[38] הגרסה המופיעה בגמרא: "אמרי נִתְתֵי ביה פורתא דכתיב ובין כתפיו שכן".
[39] "וּמִגְדָּנֹת נָתַן לְאָחִיהָ וּלְאִמָּהּ" (בראשית כד נג); "הַדּוּדָאִים נָתְנוּ רֵיחַ וְעַל פְּתָחֵינוּ כָּל מְגָדִים" (שיר השירים ז, יד).
[40] "אין לך עניים סופרים ומלמדי תינוקות אלא משמעון כדי שיהיו נפוצים, ושבטו של לוי עשאו מחזר על הגרנות לתרומות ולמעשרות, נתן לו תפוצתו דרך כבוד" (רש"י בראשית מט, ז).
[41] "מתוך הסנה – ולא אילן אחר, משום עמו אנכי בצרה" (רש"י שם).
[42] וכן פירש רש"י על דברי יעקב לעשו אחיו: "כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹהִים וַתִּרְצֵנִי" (בראשית לג, י): "וַתִּרְצֵנִי – נתפייסת לי, וכן כל רצון שבמקרא לשון פיוס […] 'כי לא לרצון יהיה לכם' (ויקרא כב) – הקרבנות באות לפייס ולרצון, וכן 'שפתי צדיק ידעון רצון' (משלי י) – יודעים לפייס ולרצות" (רש"י שם).
[43] על פי פירוש "רש"י כפשוטו" ו"לפשוטו של רש"י".
[44] או שהיא מורכבת משתי מילים – תבוא אותה (הברכה) לראש יוסף.
[45] "כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי – זה יעקב אבינו שהיתה מטתו שלמה לפניו ולא נמצא בה פסולת" (שיר השירים רבה ד, ז).
[46] למשל, "גָּדוֹל כְּבוֹדוֹ בִּישׁוּעָתֶךָ הוֹד וְהָדָר תְּשַׁוֶּה עָלָיו" (תהלים כא, ו) – נאמר על המלך דוד או על מלך המשיח.
[47] למשל, "ה' אֱ-לֹהַי גָּדַלְתָּ מְּאֹד הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ" (תהלים קד, א).
[48] למשל: "אֵלֶיךָ גּוֹיִם יָבֹאוּ מֵאַפְסֵי אָרֶץ" (ירמ' טז, יט); "וּמָשְׁלוֹ מִיָּם עַד יָם וּמִנָּהָר עַד אַפְסֵי אָרֶץ" (זכריה ט, י) ועוד.
[49] פירוש דומה פירש רש"י על הפסוק "צִידֹנִים יִקְרְאוּ לְחֶרְמוֹן שִׂרְיֹן וְהָאֱמֹרִי יִקְרְאוּ לוֹ שְׂנִיר" (דברים ג, ט), וראו ביאורנו ב"בעקבות רש"י" על פרשת דברים.
דברים פרשת וזאת הברכה פרק ל"ג חלק ב'
רש"י
(יח) וְלִזְבוּלֻן אָמַר. אלו חמשה שבטים שבירך באחרונה: זבולן גד דן נפתלי ואשר. כפל שמותיהם לחזקם ולהגבירם, לפי שהיו חלשים שבכל השבטים. הם הם שהוליך יוסף לפני פרעה, שנאמר "ומקצה אחיו לקח חמשה אנשים" (בראשית מז, ב), לפי שנראים חלשים ולא ישים אותם לו שרי מלחמתו (ספרי וזאת הברכה שנד).
ביאור
שמו של כל שבט מחמשת השבטים שהתברכו אחרונים מוזכר פעמיים בברכתו:
"וְלִזְבוּלֻן אָמַר שְׂמַח זְבוּלֻן"; "וּלְגָד אָמַר בָּרוּךְ מַרְחִיב גָּד"; "וּלְדָן אָמַר דָּן גּוּר אַרְיֵה"; "וּלְנַפְתָּלִי אָמַר נַפְתָּלִי שְׂבַע רָצוֹן"; "וּלְאָשֵׁר אָמַר בָּרוּךְ מִבָּנִים אָשֵׁר". במה זכו חמישה שבטים אלו ששמותיהם הוכפלו? רש"י מבאר כי הכפלת השמות נועדה להוסיף בשבטים אלו כוח וגבורה בשל היותם חלשים משאר השבטים. רש"י מגלה כי אלו הם חמשת השבטים שבחר יוסף להציג לפני פרעה כשהתאחדה המשפחה במצרים – מתוך כוונה שבשל חולשתם לא יפקיד אותם פרעה על צבאו.[1]
עיון
נראה שיוסף חשש שמינוי אחיו למפקדים בצבא פרעה יביא לחיבור עם האוכלוסייה המצרית ויעמיד אותם בסכנת התבוללות, ולכן בחר בחלשים שבהם.
שבטים אלו נראים לכאורה פחותים בחשיבותם משאר אחיהם: זבולון הוא הבן הצעיר של לאה, וארבעת האחרים הם בני השפחות, ולא זו אף זו, ברכתם מופיעה אחרי ברכותיהם של מנהיגי האומה: ראובן הבכור, לוי המשמש במקדש בכהונה ובלווייה, יהודה המנהיג שיגיע למלכות, בנימין הנושא בחלקו את ירושלים והמקדש, ויוסף אשר קיבל ברכה כפולה (כפי שביארנו לעיל בפסוק יג). בהכפלת שמם ממחיש משה רבנו שכל השבטים כולם חשובים, ולכל שבט ושבט שמורה חשיבות ייחודית משלו.
רש"י
שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶיךָ. זבולן ויששכר עשו שותפות, זבולן לחוף ימים ישכון ויוצא לפרקמטיא בספינות ומשתכר, ונותן לתוך פיו של יששכר, והם יושבים ועוסקים בתורה. לפיכך הקדים זבולן ליששכר, שתורתו של יששכר על ידי זבולן היתה (בראשית רבה צח, יב).
ביאור
ברכותיהם של זבולון ויששכר כרוכות זו בזו בשל השותפות שקשרו ביניהם: שבט זבולון שכן על חוף הים התיכון ועסק במסחר ימי בינלאומי, ככתוב "זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן וְהוּא לְחוֹף אֳנִיּוֹת" (בראשית מט, יג), ויששכר הקדיש את רוב זמנו ללימוד תורה, כפי שיבאר רש"י בהמשך. על פי ההסכם ביניהם סייע זבולון בפרנסתו של יששכר, מתוך הבנה שהעושר הגשמי תלוי בחיי התורה – ובלי עמוד שדרה רוחני חזק אין כל משמעות לצבירת נכסים.
רש"י
שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ. הצלח בצאתך לסחורה.
ביאור
רש"י מבהיר שהיציאה שעליה מתברך זבולון – "בְּצֵאתֶךָ" – היא יציאתו לעסקי המסחר.
רש"י
וְיִשָּׂשכָר. הצלח בישיבת אהליך לתורה לישב ולעבר שנים ולקבוע חדשים, כמו שנאמר "ומבני יששכר יודעי בינה לעתים ראשיהם מאתים" (דברי הימים א יב, לג) – ראשי סנהדראות היו עוסקים בכך, ועל פי קביעות עתיהם ועבוריהם (בראשית רבה עב, ה).[2]
ביאור
אוהליו של יששכר ("בְּאֹהָלֶיךָ") הם אוהלי התורה של השבט, הישיבות ובתי המדרש, שמהם האירה התורה לעם כולו.
אחד מתפקידיהם של תלמידי החכמים היה לקבוע את הזמנים בלוח השנה. תפקיד זה מילאו חכמי שבט יששכר, כמבואר בדברי הימים: "וּמִבְּנֵי יִשָּׂשכָר יוֹדְעֵי בִינָה לַעִתִּים לָדַעַת מַה יַּעֲשֶׂה יִשְׂרָאֵל רָאשֵׁיהֶם מָאתַיִם וְכָל אֲחֵיהֶם עַל פִּיהֶם":
בני יששכר היו בקיאים בדרכי חישוב הזמנים ("יוֹדְעֵי בִינָה לַעִתִּים"), והיו אמונים על קביעת ראשי החודשים ועיבור השנים. הם העמידו מתוכם מאתיים חברי סנהדרין – ראשי העם ("רָאשֵׁיהֶם מָאתַיִם") ופוסקי ההלכה – וכל העם נהג על פי פסיקותיהם והוראותיהם ("וְכָל אֲחֵיהֶם עַל פִּיהֶם").
רש"י
(יט) עַמִּים. של שבטי ישראל. הַר יִקְרָאוּ. להר המוריה יאספו. כל אסיפה על ידי קריאה היא, ושם יזבחו ברגלים זבחי צדק.
ביאור
שבט יששכר גורם לשבטי ישראל, המכונים "עַמִּים",[3] לעלות להר המוריה ולהקריב בו את קורבנותיהם – כי בזכות קביעת העיתים של יששכר יודעים כל ישראל מתי חלים שלושת הרגלים.
רש"י
כִּי שֶׁפַע יַמִּים יִינָקוּ. יששכר וזבולן, ויהא להם פנאי לעסוק בתורה.
ביאור
העושר הרב שיפיקו יששכר וזבולון מאוצרות הים (כפי שיפורט מייד) מתואר בברכה בדרך ציורית של יניקת שפע מן הים.
רש"י
וּשְׂפוּנֵי טְמוּנֵי חוֹל. כסויי טמוני חול – טרית וחלזון וזכוכית לבנה היוצאים מן הים ומן החול. ובחלקו של יששכר וזבולן היה, כמו שאמרו במסכת מגילה (ו, א): "זבולן עם חרף נפשו למות" (שופטים ה, יח) – משום דנפתלי על מרומי שדה, שהיה מתרעם זבולן על חלקו – לאחי נתת שדות וכרמים וכו'.
ביאור
בכל אחת משלוש המילים הללו טמונה משמעות רבת ערך:
"וּשְׂפוּנֵי" – דבר ספון, מכוסה, הרומז לטְרִית, דג שמן ששוויו רב,[4] שהיו דגים אותו בים הסמוך לשטחו של זבולון.
"טְמוּנֵי" דומה במשמעו ל"שְׂפוּנֵי", ופירושו כמשמעו היום – דבר טמון, הנסתר מעיני הרואים. הדבר הטמון רומז לחילזון – בעל חיים ימי קטן היוצא ליבשה לעיתים רחוקות, שממנו היו מפיקים את צבע התכלת לקיום מצוות הציצית, ובשל כך היה ערכו רב.
"חוֹל" – החול שבחוף הים היה איכותי במיוחד, וממנו היה אפשר לייצר זכוכית לבנה יקרת ערך.
רש"י מזכיר את דברי הגמרא במסכת מגילה המתארים שזבולון התלונן על חלקו שהיה חסר שדות וכרמים – ובשל כך נאלץ לסכן את נפשו כדי לכבוש חבל ארץ נוסף. בתגובה ענה לו ה' שהארץ שקיבל מלאה באוצרות טבע – הטרית, התכלת והזכוכית הלבנה – שיניבו לו עושר רב.
רש"י
וּשְׂפוּנֵי. לשון כסוי, כמו שנאמר "ויספון את הבית" (מלכים א ו, ט), "וספון בארז" (ירמיהו כב, יד), ותרגומו ומטלל בכיורי ארזא. דבר אחר, עַמִּים הַר יִקְרָאוּ – על ידי פרקמטיא של זבולן תגרי אומות העולם באים אל ארצו, והוא עומד על הספר, והם אומרים הואיל ונצטערנו עד כאן נלך עד ירושלים ונראה מה יראתה של אומה זו ומה מעשיה. והם רואים כל ישראל עובדים לאלוה אחד ואוכלים מאכל אחד, לפי שהגוים אלוהו של זה לא כאלוהו של זה ומאכלו של זה לא כמאכלו של זה, והם אומרים אין אומה כשרה כזו ומתגיירין שם, שנאמר שם יזבחו זבחי צדק (ספרי וזאת הברכה שנד).
ביאור
פירושו של רש"י כולל שני חלקים. החלק הראשון מרחיב את ביאור המילה "שְׂפוּנֵי", והשני מפרש בדרך נוספת את הפסוק כולו.
חלק ראשון
בדיבור המתחיל הקודם ביאר רש"י כי "שְׂפוּנֵי" הוא מלשון כיסוי. כעת הוא מביא סימוכין לפירוש זה:
- פרק ו בספר מלכים א מתאר את בית המקדש שבנה שלמה המלך לה', ושם נאמר "וַיִּבֶן אֶת הַבַּיִת וַיְכַלֵּהוּ וַיִּסְפֹּן אֶת הַבַּיִת גֵּבִים וּשְׂדֵרֹת בָּאֲרָזִים". וכך פירש המצודת דוד: "וַיִּסְפֹּן – כסה את הבית בתקרה חקוקה ומצוירת גבים לנוי ולפאר, וממעל לה עשה עוד תקרה מארזים סדורות להיות מחוזק לדריסת רגלי העולים לראות בדקי הבית". מכאן ש"וַיִּסְפֹּן" פירושו ויכסה.
- ירמיהו הנביא מקונן על יהויקים מלך יהודה, אשר בנה לו בית גדול ולא שילם את שכר הפועלים בעיתו: "הוֹי בֹּנֶה בֵיתוֹ בְּלֹא צֶדֶק וַעֲלִיּוֹתָיו בְּלֹא מִשְׁפָּט בְּרֵעֵהוּ יַעֲבֹד חִנָּם וּפֹעֲלוֹ לֹא יִתֶּן לוֹ. הָאֹמֵר אֶבְנֶה לִּי בֵּית מִדּוֹת… וְסָפוּן בָּאָרֶז וּמָשׁוֹחַ בַּשָּׁשַׁר". גם כאן משמש הפועל "סָפוּן" במשמעות של כיסוי, כפי שפירש מצודת דוד: "וְסָפוּן בָּאָרֶז – והיה מכסה הבתים בלוחות ארז", וכפי שתרגם תרגום יונתן: "וּמְטַלֵיל בְּכִיוֹרֵי אַרְזַיָא", שהוא לשון כיסוי.[5]
אומנם "שְׂפוּנֵי" נכתב בשי"ן שמאלית ושורש ספ"ן בסמ"ך, אך הואיל ושתי האותיות הללו מתחלפות תדיר בעברית אפשר להביא ראיה מזה על זה.
חלק שני
בחלק השני רש"י חוזר לתחילת הפסוק, ומפרש את המילה "עַמִּים" כפשוטה – ביחס לגויים. סוחרי כל העמים מגיעים למרכז הסחר הבינלאומי בנמלי זבולון, והואיל וכבר הגיעו לארץ ישראל הם ממשיכים את סיורם ומגיעים לירושלים ולמקום המקדש – "הַר יִקְרָאוּ". וכשהם רואים את הנהגותיהם של ישראל וחווים את קדושת ישראל משהו מתעורר בליבם, והם מתגיירים ומקריבים קורבנות – "שָׁם יִזְבְּחוּ זִבְחֵי צֶדֶק".
עיון
מדרש זה מלמדנו שהיהדות אינה רואה בגיור מהלך שלילי כלל וכלל. אדרבה, כאשר הגויים חפצים בתמימות להתחבר לעם ישראל ראוי לקרבם ליהדות ולגיירם.
רש"י
כִּי שֶׁפַע יַמִּים יִינָקוּ. זבולן ויששכר, הים נותן להם ממון בשפע.
ביאור
רש"י התייחס לביטוי זה כבר בפירושו הראשון, ושם פירש: "יששכר וזבולן, ויהא להם פנאי לעסוק בתורה". שני הפירושים מתייחסים לעושרם של יששכר וזבולון – האחד כאמצעי המאפשר להתפנות ללימוד תורה בלי דאגות פרנסה, והשני כדבר המקרב את אומות העולם לעם ישראל ולתורתו.[6]
עיון
לפי שני הפירושים העושר הכלכלי איננו מטרה בפני עצמה אלא אמצעי רב השפעה. שני הפירושים רומזים לשתי אסכולות ביהדות:
הרמב"ם רואה את חזון היהדות בלימוד אישי של התורה ובקיום מצוותיה, ולשיטתו חכמי ישראל מתאווים לימות המשיח כדי שיהיו פנויים ללמוד תורה,[7] ואילו לדעת הכוזרי מטרת היהדות להביא את כל העולם להכרה במלכות ה'. כמובן ששתי הגישות הן אמת לאמיתה; האחת משקפת את שאיפות היחיד, והאחרת את השאיפה של כלל ישראל.
רש"י
(כ) בָּרוּךְ מַרְחִיב גָּד. מלמד שהיה תחומו של גד מרחיב ועולה כלפי מזרח (ספרי וזאת הברכה שנה).
ביאור
נחלת גד שוכנת בעבר הירדן המזרחי, בארצות שכבש משה רבנו. משה רבנו מברך אותו שירחיב את גבולו כלפי מזרח – אך לא כלפי מערב לתוככי ארץ ישראל, כי שם שוכנות נחלות שאר השבטים.
רש"י
כְּלָבִיא שָׁכֵן. לפי שהיה סמוך לספר לפיכך נמשל כאריות, שכל הסמוכים לספר צריכים להיות גיבורים (ספרי וזאת הברכה שנה).
ביאור
לביא הוא שם נרדף לאריה, הנחשב למלך החיות. הדימוי ללביא מסמל את גבורתו של גד, השוכן באומץ בעומק האסטרטגי של ישראל. מאחר שבני גד שומרים על הכניסה לארץ מצפון וממזרח הם זקוקים לגבורה רבה למען כל ישראל, ולפיכך נתברכו בגבורה.
רש"י
וְטָרַף זְרוֹעַ אַף קָדְקֹד. הרוגיהן היו נִכָּרין, חותכים הראש עם הזרוע במכה אחת.
ביאור
"קָדְקֹד" הוא חלקו העליון של הראש. רש"י מבאר שבני גד בגבורתם היו כורתים לאויביהם במכה אחת את הראש ואת הזרוע.
עיון
לשם מה התורה מלעיטה אותנו בתיאורי הריגה מזעזעים שכאלה? וכי לא די לנו לדעת שבני גד הגיבורים היו מנצחים את האויבים?! זאת ועוד, במה תורם חיתוך הזרוע לניצחון מעבר לעריפת הראש?
בדרך כלל התורה מדגישה את חשיבותה של הרוח, את ערכם של האמונה בה', לימוד התורה וקיום מצוותיה, כפי שביטא הנביא זכריה במילותיו "לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר ה' צְבָאוֹת" (ד, ו). דגש זה עלול לגרום להבנה מוטעית שאין ערך לגבורת המלחמה ולהתמקצעות ברמה גבוהה. פסוקים אלו מבהירים כי יש משמעות עליונה לרכישת מיומנויות מלחמתיות מתקדמות, ומשבחים את גיבורי גד שבזכות מסירותם, מקצועיותם ואומץ ליבם עַם ישראל יכול לחיות בביטחון. ואף שאין להתגאות בכוח הזרוע ואין לראות בו תכלית הכול – כאשר הוא משמש אמצעי להצלת ישראל הריהו מבורך מאוד.
נוסף על כך נראה שטמון כאן רעיון עמוק, ולפיו ראש האויב מסמל את רוחו וזרועו מסמלת את פועלו. בני גד השכילו בצדקת דרכם להבין את נקודות התורפה של האויב והצליחו לפגוע גם ב"קָדְקֹד" – ברוח הקרב של האויב וברצונו להילחם, וגם ב"זְרוֹעַ" – בזרועות המלחמה של האויב בשדה הקרב.
רש"י
(כא) וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ. ראה ליטול לו חלק בארץ סיחון ועוג, שהיא ראשית כבוש הארץ.
ביאור
מהי ה"רֵאשִׁית" שראה גד? זוהי נקודת הראשית של כיבוש הארץ – ארצותיהם של סיחון ועוג שכבש משה רבנו לאחר שהללו יצאו למלחמה בישראל. גד ביקש לזכות בנחלה בחבל ארץ זה שנכבש ראשון, ומדוע? על כך יענה רש"י בדיבור המתחיל הבא.
רש"י
כִּי שָׁם חֶלְקַת מְחֹקֵק. כי ידע אשר שם בנחלתו חלקת שדה קבורת מחוקק, והוא משה (ספרי וזאת הברכה שנה).
ביאור
לא בכדי ביקש גד לשבת בעבר הירדן, אלא כדי להיות קרוב למשה רבנו שייקבר שם – וזהו שבחו. "חֶלְקַת מְחֹקֵק" היא חלקת הקבר של משה רבנו, המחוקק הגדול שהוריד את התורה לעם ישראל והנחיל לו את חוקותיה.
עיון
בפרשת מטות מתואר כי המניע העיקרי של בני גד לשבת בעבר הירדן היה התאמת האזור לצאנם הרב:
"וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי גָד עָצוּם מְאֹד… וַיָּבֹאוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן… הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִכָּה ה' לִפְנֵי עֲדַת יִשְׂרָאֵל אֶרֶץ מִקְנֶה הִוא וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה. וַיֹּאמְרוּ אִם מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ יֻתַּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה אַל תַּעֲבִרֵנוּ אֶת הַיַּרְדֵּן" (במדבר לב, א-ה).
כיצד מתיישב תיאור זה עם שבחי גד המופיעים בברכתו – התולים את בחירתו בעבר הירדן ברצונו להיות סמוך למקום קבורת משה?
יש לדעת שהאדם הוא ישות מורכבת. בכל מעשה טוב שהאדם עושה עלול להיות טמון לעיתים יצר כלשהו, כפי שהרחיב הרב משה חיים לוצאטו בספרו מסילת ישרים,[8] אך גם ההפך נכון: גם במעשה שנראה כולו אנוכי ייתכן שטמון שורש נאצל, רצון לעשות טוב.
אומנם קסם עבר הירדן לבני גד בהיותו "אֶרֶץ מִקְנֶה", אך בד בבד הם הבינו בתוך תוכם כי מן הראוי שמשה רבנו יהיה קבור בקרבת בני עמו. מלחמות משה וניצחונותיו הפכו את ארצות סיחון ועוג למקצת ארץ ישראל, אך כדי שהבעלות עליהן תתממש חייבת להיות בהן נוכחות של עם ישראל. בשבתם שם מימשו בני ראובן, גד וחצי המנשה בפועל את שהחל משה רבנו.
רש"י
סָפוּן. אותה חלקה ספונה וטמונה מכל בריה, שנאמר "ולא ידע איש את קבורתו" (לקמן לד, ו).
ביאור
לעיתים משמש הפועל "סָפוּן" לתיאור דבר המוחבא במקום ידוע. כאן הכוונה שאף שיש לו חלקה באדמה, לא ידוע לנו מקומה.
עיון
משה רבנו מת ונקבר ככל אדם עלי אדמות, אך מקום קבורתו לא נודע כדי שעם ישראל לא יהפוך אותו למוקד עלייה לרגל. הדרך היחידה לחלוק כבוד למשה רבנו, המחוקק, היא לחיות על פי תורת ה' שהנחיל לנו בסיני.
אבי מורי הרב משה הסביר שמקום קבורתו של משה אינו ידוע משום שאף שהוא מת ונקבר רוחו חיה בקרבנו – כי עם ישראל לומד את תורת משה מדי יום ביומו.
רש"י
וַיֵּתֵא. גד. רָאשֵׁי עָם. הם היו הולכים לפני החלוץ בכבוש הארץ לפי שהיו גבורים, וכן הוא אומר "ואתם תעברו חלוצים לפני אחיכם" וגו' (דברים ג, יח).
ביאור
הפועל "וַיֵּתֵא" הוא עבר מהופך של הפועל "אתא" בארמית, שפירושו בא. הואיל ולא נאמר בפסוק מי בא הדגיש רש"י שמדובר בשבט גד – בניגוד למה שיפרש בהמשך. על פי פירוש זה בני שבט גד יצאו חלוצים בראש העם במלחמת כיבוש הארץ כפי שהבטיחו למשה בעת שביקשו לשבת בעבר הירדן: "נַחְנוּ נַעֲבֹר חֲלוּצִים לִפְנֵי ה' אֶרֶץ כְּנָעַן" (במדבר לב, לב).
רש"י
צִדְקַת ה' עָשָׂה. שהאמינו דבריהם ושמרו הבטחתם לעבור את הירדן עד שכבשו וחלקו. דבר אחר, וַיֵּתֵא. משה, רָאשֵׁי עָם. צִדְקַת ה' עָשָׂה. על משה אמור.
ביאור
בחלק הראשון רש"י ממשיך את מהלך הפירוש שהחל קודם: "וַיֵּתֵא רָאשֵׁי עָם" הם בני שבט גד שיצאו חלוצים – והכתוב משבחם שקיימו הבטחתם ופעלו בצדקת הדרך: "צִדְקַת ה' עָשָׂה".
על פי הפירוש השני מדובר במשה רבנו, אשר הוזכר בתחילת הפסוק ("כִּי שָׁם חֶלְקַת מְחֹקֵק סָפוּן"). הואיל והזכירו הכתוב מוסיפה התורה ומספרת בשבחו שהנהיג את העם וקיים את רצון ה'.[9]
עיון
הפירוש השני קשה להבנה. מדוע הוזכר שבחו של משה דווקא כאן, בברכת גד? הלוא זהו שבח הקשור לעם ישראל כולו! וכיצד מבטאות מילים ספורות אלו את מהותו של משה רבנו?
נראה שהכתוב מבקש לדייק שאף שמשה רבנו נקבר בחלקו של גד הריהו שייך לעם ישראל כולו. הוא מנהיגם של כלל ישראל ונציג ה' עלי אדמות. הגדרה זו מתמצתת את עיקר תפקידו של משה רבנו – להפגיש בין ה' לישראל.
רש"י
(כב) דָּן גּוּר אַרְיֵה. אף הוא היה סמוך לספר, לפיכך מושלו באריות (ספרי וזאת הברכה שנה).
ביאור
חלקו של דן שוכן בצפון הארץ סמוך לגבול, ולכן נתברך גם הוא כגד אחיו בגבורת אריה.
רש"י
יְזַנֵּק מִן הַבָּשָׁן. כתרגומו שהיה הירדן יוצא מחלקו ממערת פמייאס והיא לשם שהיא בחלקו של דן, שנאמר "ויקראו ללשם דן" (יהושע יט, מז), וזינוקו וקילוחו מן הבשן (בכורות נה, א). דבר אחר, מה זינוק זה יוצא ממקום אחד ונחלק לשני מקומות, כך שבטו של דן נטלו חלק בשני מקומות: תחלה נטלו בצפונית מערבית עקרון וסביבותיה, ולא ספקו להם ובאו ונלחמו עם לשם שהיא פמייאס והיא בצפונית מזרחית, שהרי הירדן יוצא ממערת פמייאס והוא במזרחה של ארץ ישראל ובא מהצפון לדרום וכלה בקצה ים המלח, שהוא במזרח יהודה שנטל בדרומה של ארץ ישראל, כמו שמפורש בספר יהושע, והוא שנאמר "ויצא גבול בני דן מהם ויעלו בני דן וילחמו עם לשם" וגו' (שם יט, מז), יצא גבולם מכל אותו הרוח שהתחילו לנחול בו (ספרי וזאת הברכה שנה).
ביאור
מה פירוש "יְזַנֵּק מִן הַבָּשָׁן"? רש"י מציע שני פירושים:
א. אונקלוס תרגם "אַרְעֵיהּ שָׁתְיָא מִן נַחְלַיָּא דְּנָגְדִין מִן מַתְנַן" – ארצו שותה מנחלים הנמשכים מן הבשן. הפירוש מתייחס למקורות הירדן ה"מזנקים מן הבשן", כלומר מתחילים את זרימתם בנחלת דן שבבשן (רמת הגולן), בצפון מזרחה של ארץ ישראל. מערת פמיאס, שממנה יוצא נחל הבניאס, מוזכרת בספר יהושע גם בשם "לֶשֶׁם", ועליה נאמר "וַיִּקְרְאוּ לְלֶשֶׁם דָּן כְּשֵׁם דָּן אֲבִיהֶם".[10]
על פי פירוש זה דן התברך בנחלה עשירה במים, המאפשרת חקלאות משגשגת.
ב. פירוט הנחלות בפרק יט בספר יהושע מלמד שלדן היו שתי נחלות שאינן סמוכות זו לזו כלל. בפסוקים מ-מו מתוארות נחלות שנמצאות במערב הארץ, מצפון מערב לשבט יהודה:
"לְמַטֵּה בְנֵי דָן לְמִשְׁפְּחֹתָם יָצָא הַגּוֹרָל הַשְּׁבִיעִי. וַיְהִי גְּבוּל נַחֲלָתָם צָרְעָה וְאֶשְׁתָּאוֹל וְעִיר שָׁמֶשׁ. וְשַׁעֲלַבִּין וְאַיָּלוֹן וְיִתְלָה. וְאֵילוֹן וְתִמְנָתָה וְעֶקְרוֹן. וְאֶלְתְּקֵה וְגִבְּתוֹן וּבַעֲלָת. וִיהֻד וּבְנֵי בְרַק וְגַת רִמּוֹן. וּמֵי הַיַּרְקוֹן וְהָרַקּוֹן עִם הַגְּבוּל מוּל יָפוֹ".
לעומת זאת, בפסוק מז מסופר שבני שבט דן כבשו את לשם, שהיא בצפון מזרח ארץ ישראל:
"וַיֵּצֵא גְבוּל בְּנֵי דָן מֵהֶם וַיַּעֲלוּ בְנֵי דָן וַיִּלָּחֲמוּ עִם לֶשֶׁם וַיִּלְכְּדוּ אוֹתָהּ וַיַּכּוּ אוֹתָהּ לְפִי חֶרֶב וַיִּרְשׁוּ אוֹתָהּ וַיֵּשְׁבוּ בָהּ וַיִּקְרְאוּ לְלֶשֶׁם דָּן כְּשֵׁם דָּן אֲבִיהֶם".
לפיכך פירשו רבותינו במדרש שהמילה "יְזַנֵּק" מדמה את נחלת דן, הנחלקת לשתי נחלות, לקילוח של מים המתפרץ לשתי זרועות. רש"י מוכיח ששתי הנחלות אינן סמוכות זו לזו, שהרי לשם, שממנה יוצא הירדן, היא בצפון רמת הגולן של היום – רחוק מאוד מעקרון, הסמוכה לגוש דן של היום.
עיון
פירושו של רש"י מגלה מדוע נקרא דן "גּוּר אַרְיֵה": נחלתו הייתה בתוך הארץ, ולא היה לו כל צורך קיומי להתרחב לגבול הצפון מזרחי. מכאן שהתרחבות זו נעשתה כדי לעמוד על משמר הגבול ולשמור על הארץ – וזו גבורה של ממש.
רש"י
(כג) שְׂבַע רָצוֹן. שהיתה ארצו שבעה כל רצון יושביה.
ביאור
מה פשר הביטוי "נַפְתָּלִי שְׂבַע רָצוֹן"? רש"י מבאר שנחלת נפתלי, שהייתה מבורכת בשפע חקלאי, השביעה את רצון יושביה, כלומר סיפקה את כל צורכיהם ביד רחבה.
עיון
ישנן ארצות מבורכות שתושביהן אינם מכירים בערכן, וישנם אנשים השמחים בחלקם אף אם הוא רחוק מלהיות מושלם. שבט נפתלי התברך הן בשפע רב הן ביכולת להעריך את השפע שניתן לו, ומכוח הכרת מקור הברכה הוא "מָלֵא בִּרְכַּת ה'".
רש"י
יָם וְדָרוֹם יְרָשָׁה. ים כנרת נפלה בחלקו ונטל מלא חבל חרם בדרומה לפרוש חרמים ומכמורות (בבא קמא פא, ב).
ביאור
"חרמים ומכמורות" הם סוגים של רשתות המסייעות לדוג דגים מן הים. אין מדובר כאן בים הגדול אלא בים הכינרת, שכן נחלת נפתלי הייתה בצפון מזרח הארץ. נפתלי ירש את דרומה של הכינרת, ושם היה יכול לפרוש רשתות.
רש"י
יְרָשָׁה. לשון צווי, כמו "עלה רש" (דברים א, כא), והטעם שלמעלה ברי"ש מוכיח, כמו יְרַשׁ, יְדַע, לְקַח, שְׁמַע, כשמוסיף בו ה"א יהיה הטעם למעלה שְׁמָעָה, יְדָעָה, סְלָחָה, לְקָחָה, אף כאן יְרָשָׁה לשון צווי. ובמסורת הגדולה מצינו באלפא ביתא לשון צווי דטעמיהון מלעיל.
ביאור
הפועל "יְרָשָׁה" איננו מציין עבר (=יָרַשׁ אותה), אלא הוא לשון ציווי – כמו "יְרַשׁ". משה רבנו מזרז את נפתלי לרשת את ארצו, כשם שציווה את העם כולו לפני הכניסה לארץ: "רְאֵה נָתַן ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ אֶת הָאָרֶץ עֲלֵה רֵשׁ".
רש"י מבהיר את דבריו בניתוח דקדוקי: על פי טעמי המקרא המילה "יְרָשָׁה" נקראת במלעיל, כפועלי התחינה בתפילת דניאל:[11] "ה' שְׁמָעָה ה' סְלָחָה ה' הַקְשִׁיבָה וַעֲשֵׂה אַל תְּאַחַר" (דניאל ט, יט). אילו היה מדובר בלשון עבר (יָרַשׁ אותה) – הייתה המילה נקראת במלרע ובסופה מפיק – יְרָשָׁהּ.
עיון
ומדוע לא השתמשה התורה בלשון הציווי הפשוטה "רֵשׁ" (או "יְרַשׁ")? משום שאין מדובר בציווי מיידי אלא לעתיד לבוא.
רש"י
(כד) בָּרוּךְ מִבָּנִים אָשֵׁר. ראיתי בספרי אין לך בכל השבטים שנתברך בבנים כאשר, ואיני יודע כיצד (ספרי וזאת הברכה שנה).
ביאור
מפשט הפסוק נשמע לכאורה שאשר מבורך יותר מכל אחיו, אך על פי מדרש הספרי הפסוק מלמד שאשר התברך בבנים רבים. רש"י בחר בפירוש זה, אך הוסיף שמשמעותו אינה ברורה דיה, שכן אין כל עדות שאשר הוליד יותר בנים משאר השבטים.
עיון
הואיל וגם הפשט אינו ברור, ואין כל ראיה שברכת אשר עולה על ברכות שאר אחיו, העדיף רש"י את פירושם של חז"ל אף שלא ירד לסוף דעתם.[12]
רש"י
יְהִי רְצוּי אֶחָיו. שהיה מתרצה לאחיו בשמן אנפיקינון ובקפלאות והם מרצין לו בתבואה (ספרי וזאת הברכה שנה). דבר אחר, יְהִי רְצוּי אֶחָיו – שהיו בנותיו נאות, והוא שנאמר "הוא אבי ברזית" (דברי הימים א ז, לא), שהיו בנותיו נשואות לכהנים גדולים הנמשחים בשמן זית (בראשית רבה עא, י).
ביאור
רש"י מסביר בשתי דרכים את פשר הביטוי "יְהִי רְצוּי אֶחָיו":
- רצוי – אדם שרוצים בו, אהוב על סובביו, מקובל בסביבתו. אשר בורך בקשרי אחווה וידידות עם שאר אחיו ובעזרה הדדית של סחר חליפין: הוא העביר להם מוצרים איכותיים ושמנים מיוחדים ובתמורה קיבל תבואה הנדרשת לו. שמן אנפיקינון הוא שמן מזיתים שלא הגיעו לשליש הבשלתם, והיו מורחים אותו "מפני שמַשִּׁיר את השער ומעדן את הבשר" (פסחים מג, א), וקפלאות הם פירות חשובים שטעמם טוב.[13]
- רצוי – מבוקש ונחשק. בני השבטים האחרים רצו להשתדך עם בנות שבט אשר בשל יופיין. הראיה: בספר דברי הימים נאמר: "בְּנֵי אָשֵׁר יִמְנָה וְיִשְׁוָה וְיִשְׁוִי וּבְרִיעָה וְשֶׂרַח אֲחוֹתָם. וּבְנֵי בְרִיעָה חֶבֶר וּמַלְכִּיאֵל הוּא אֲבִי בִרְזָיִת". חכמינו זיכרונם לברכה דרשו כי השם "בִרְזָיִת" הוא צירוף של בַּר-זַיִת, כלומר בנים שנמשכו בשמן זית, ומכאן שמלכיאל נכדו של אשר הוא אביהן של בנות שהתחתנו עם כוהנים משוחים. וכך מובא במדרש:[14] "ובבראשית רבה רבי לוי ורבי סימון, רבי לוי אומר שהיו בנותיו נאות ונשואות לכהנים שנמשחו בשמן זית, רבי סימון אומר שהיו בנותיו נאות ונשואות למלכים שנמשחו בשמן המשחה. ולפי שהיו להם שמן הרבה היו מושחין בו, לכך היו נאות, דהא באשר כתיב וטובל בשמן רגלו (דברים לג) ואמר רבי חנניה חמין ושמן שסכתני אמי החזירוני לנערותי".
על פי המדרש סיומו של הפסוק – "וְטֹבֵל בַּשֶּׁמֶן רַגְלוֹ" – מלמד כי יופיין של בנות אשר נבע מהשמן הרב שנתברכה בו נחלתן, שהיו סכות בו את גופן.
עיון
לפי הפירוש הראשון אשר התברך במידות טובות, שכן עיסוק במסחר עלול לייצר שנאה ותחרות בין אחים, ואילו אצל אשר הוא הוביל לקשרי ידידות איתנים עם אחיו.
לפי הפירוש השני הכוהנים בני לוי רצו להתחתן עם בנות שבט אשר. והינה, במדרש שציטט רש"י בדברי הימים מופיעים שני פירושים: (א) "שהיו בנותיו נאות ונשואות לכהנים"; (ב) "שהיו בנותיו נאות ונשואות למלכים". בחירת רש"י להתמקד כאן בראשון מבין השניים מעידה על רמתן הרוחנית של בנות אשר, שעל אף היותן נאות ומבוקשות לא חיפשו אנשים עשירים ובעלי מעמד חומרי גבוה אלא בחרו באנשי הרוח. זו בחינתו של שבט אשר – שעמד בניסיונות העשירות והיופי וניתב אותם לחיבור לאנשי רוח וקדושה.
רש"י
וְטֹבֵל בַּשֶּׁמֶן רַגְלוֹ. שהיתה ארצו מושכת שמן כמעין. ומעשה שנצטרכו אנשי לודקיא לשמן, מנו להם פולמוסטום אחד וכו', כדאיתא במנחות (פה, ב).
ביאור
טבילה נעשית בדרך כלל במים, אך בנחלת אשר היה אפשר לטבול בשמן כשם שטובלים במים בשל השפע הרב של השמן שהיה זורם בה.
רש"י הביא בקיצור סיפור מהגמרא הממחיש את גודל השפע של השמן בנחלת אשר. נביא את הסוגיה במלואה, בליווי פירוש "חברותא":[15]
אמרו: פעם אחת נצטרכו להן אנשי לודקיא [שם מקום] לשמן, מינו להם פולמוסטוס [גוי ממונה] אחד, ואמרו לו: לך והבא לנו שמן בערך של מאה ריבוא מנים. הלך אותו גוי לירושלים להביא את השמן; אמרו לו היהודים אנשי ירושלים: לך לצור, שם תמצא שמן רב כל כך. הלך אותו גוי לצור, אמרו לו אנשי צור: לך לגוש חלב – שהיה בחלקו של אשר – שם תמצא שמן רב כל כך. הלך אותו גוי לגוש חלב, אמרו לו אנשי המקום: לך אצל פלוני, אצלו תמצא שמן. הלך אותו גוי לביתו של אותו פלוני ולא מצאו בביתו. אמרו לו אנשי הבית: הרי הוא בשדה. הלך אותו גוי ומצאו לאותו פלוני שהיה עוזק [חופר ועודר] בעצמו תחת זיתיו, ואף שהיה עשיר. שאל לו הגוי לאותו פלוני: היש לך שמן במאה ריבוא מנים שאני צריך? אמר לו היהודי לגוי: הן! אך המתן לי עד שאסיים מלאכתי. המתין אותו גוי עד שסיים היהודי את מלאכתו; לאחר שסיים מלאכתו הפשיל אותו פלוני את כליו לאחוריו [שם את כלי עבודתו מאחורי גבו], והיה מסקל ובא [מפנה היה אבנים מן השדה], ומתוך כך היה נדמה לאותו גוי שעני הוא. בדרך אמר לו: וכי יש לך שמן במאה ריבוא?! כמדומה אני ששחקו בי היהודים ששלחוני אליך. כיון שהגיע היהודי לעירו, הוציאה לו שפחתו של היהודי קומקומום של חמין ורחץ בו ידיו ורגליו, ועוד הוציאה לו ספל של זהב מליאה שמן, וטבל בו ידיו ורגליו, לקיים מה שנאמר על חלקו של אשר "וטובל בשמן רגלו". לאחר שאכלו שניהם ושתו, מדד לו היהודי שמן במאה ריבוא מנים – כבקשתו. אמר לו [שאל היהודי את הגוי]: כלום [שמא] אתה צריך ליותר שמן? אמר לו הגוי ליהודי: הן! אלא שאין לי דמים לקנות עוד שמן. אמר לו היהודי לגוי: אם אתה רוצה ליקח עוד שמן קח לך, ואני אבוא עמך ואטול דמיו של השמן הנוסף. ואכן מדד לו עוד שמן בשמונה עשר ריבוא מנים נוספים. אמרו: לא הניח אותו האיש [אותו שליח גוי] לא סוס ולא פרד ולא גמל ולא חמור בארץ ישראל שלא שכרו להוליך עליהם את השמן הרב שרכש. כיון שהגיע אותו גוי לעירו, יצאו אנשי עירו לקלסו על שמילא את שליחותו על הצד היותר טוב. אמר להם הגוי לאנשי עירו: לא לי תקלסוני, אלא לזה היהודי שבא עמי, שמדד לי שמן במאה ריבוא, והרי הוא נושה בי בשמונה עשרה ריבוא נוספים, לקיים מה שנאמר [משלי יג] "יש מתעשר ואין כל מתרושש והון רב". יש מי שמראה את עצמו כעשיר אך חסר כל הוא, ויש המראה את עצמו כרש והוא בעל הון רב; ואף יהודי זה מתנהג היה כרש שהיה מסקל וחופר בעצמו תחת זיתיו, אך היה עשיר גדול.
עיון
גם כאן רואים את התנהלותם האצילית של בני אשר, שעמדו בניסיון העושר ונהגו בפשטות אף שהיו עשירים מופלגים.
רש"י
(כה) בַּרְזֶל וּנְחֹשֶׁת מִנְעָלֶיךָ. עכשיו הוא מדבר נגד כל ישראל, שהיו גבוריהם יושבים בערי הספר ונועלים אותה שלא יוכלו האויבים ליכנס בה כאלו היא סגורה במנעולים ובריחים של ברזל ונחשת. דבר אחר, בַּרְזֶל וּנְחֹשֶׁת מִנְעָלֶיךָ – ארצכם נעולה בהרים שחוצבין מהם ברזל ונחשת, וארצו של אשר היתה מנעולה של ארץ ישראל (ספרי וזאת הברכה שנה).
ביאור
עד עכשיו דיבר משה על השבטים, על פי רוב בגוף שלישי. כעת הוא פונה לכלל ישראל בלשון נוכח – "נגד כל ישראל". את תוכן הדברים שאמר משה לעם ישראל פירש רש"י בשתי דרכים, בשתיהן המילה "מִנְעָלֶיךָ" מתפרשת מלשון נעילה ומנעול:
- עם ישראל העמיד חיילים גיבורים בגבולות הארץ כדי למנוע כניסה של האויבים לתוכה, כחומה בצורה הנעולה על מנעול ובריח מברזל ונחושת – שאין איש יכול לחדור דרכה.
- מנעולי הברזל והנחושת הם משל להרים המלאים באוצרות טבע המקיפים את ארץ ישראל – "אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת" (לעיל ח, ט). ברכה זו מופיעה בסמוך לברכת אשר משום שנחלתו של אשר נמצאת על הגבול באזור הררֵי המחצב המעניקים עושר לכל הארץ.
עיון
לשון הנוכח מלמדת שאין כאן רק ברכה אלא גם תביעה ודרישה לשמור על גבולות הארץ, וברוך ה' אנו זוכים לקיים בדורנו מצווה זו בקיומו של צבא ההגנה לישראל המגן על גבולות הארץ ומונע מהאויבים להתקרב אליה. אומנם כדי להצליח במשימתם נדרשים הלוחמים לכלי הנשק הטובים ביותר, ועל כן התברך עם ישראל באוצרות טבע שמכירתם מזרימה כסף רב למדינת ישראל. אוצרות הטבע הולכים ומתגלים בהדרגה, ובשנים האחרונות נמצאו מאגרי גז טבעי המספקים לישראל עצמאות אנרגטית לצד הכנסות משמעותיות מייצוא גז.
רש"י
וּכְיָמֶיךָ דָּבְאֶךָ. וכימים שהם טובים לך, שהן ימי תחלתך, ימי נעוריך – כן יהיו ימי זקנתך, שהם דואבים זבים ומתמוטטים. דבר אחר, וּכְיָמֶיךָ דָּבְאֶךָ – וכימיך שהם טובים לך כמנין ימיך – כל הימים אשר אתם עושים רצונו של מקום – יהיו דבאך, שכל הארצות יהיו דובאות כסף וזהב לארץ ישראל, שתהא מבורכת בפירות, וכל הארצות מתפרנסות הימנה וממשיכות לה כספם וזהבם, אישקורונ"ט [ישפעו], הכסף והזהב כלה מהם, שהן מזיבות אותם לארצכם (ספרי וזאת הברכה שנה).
ביאור
רש"י מביא שני פירושים לביטוי התמוה "וּכְיָמֶיךָ דָּבְאֶךָ":
פירוש ראשון
"יָמֶיךָ" הם ימי גיל העמידה, כשהאדם עדיין צעיר ומלא כוחות ואנרגיות. "דָּבְאֶךָ" הם ימי הזקנה, שבהם האדם מלא ייסורים, כואב ודואב והולך לקראת סופו. משה רבנו מברך את ישראל שיהיו דשנים ורעננים בימי זקנותם כבימי צעירותם.[16]
פירוש שני
"יָמֶיךָ" הם ימי החיים האמיתיים – ימים של קיום רצון ה'. "דָּבְאֶךָ" מסמל שפע וזרימה של כסף וזהב[17] – שיגיע ממכירת פירותיה של ארץ ישראל. משה רבנו מברך את ישראל שיזכו לשפע תמידי מתוך חיים של קיום דבר ה'.
רש"י
(כו) אֵין כָּאֵל יְשֻׁרוּן. דע לך ישורון שאין כא-ל בכל אלהי העמים ולא כצורך צורם.
ביאור
ה' פונה לישראל, המכונים "יְשֻׁרוּן", ומודיע להם כי "אֵין כָּאֵ-ל". אין שום כוח בעמים כולם שישווה לה' אלוקי ישראל.
רש"י
רֹכֵב שָׁמַיִם. הוא אותו א-לוה שבעזרך ובגאותו הוא רוכב שחקים.
ביאור
רש"י מוסיף תוספות קלות כדי להבהיר את הפסוק: "אֵין כָּאֵל, יְשֻׁרוּן [=עם ישראל]: רֹכֵב שָׁמַיִם [הוא ה' ש]בְעֶזְרֶךָ, וּבְגַאֲוָתוֹ [הוא רוכב] שְׁחָקִים". דעו, ישראל, שה' העוזר לכם תמיד הוא "רוכב שחקים", כלומר יושב בשמיים.
עיון
הכינוי "רֹכֵב שָׁמַיִם" מבטא מרחק ומצייר את ה' יושב אי שם בשמיים – הרחק מן הארץ. מנגד, הביטוי "בְעֶזְרֶךָ" מבטא את הא-ל הקרוב, הנמצא בארץ ועוזר לברואיו. מי הוא אפוא ה' יתברך – "רֹכֵב שָׁמַיִם" או "בְעֶזְרֶךָ"? התשובה היא שה' הוא גם וגם, בורא שמיים ויוסד ארץ. שכינת עוזו בגובהי מרומים – אך הוא ברא את האדם כדי שיפעל בעולם, ואף שהוא שוכן ממעל הוא קרוב מאוד לשוכני ארץ. הוא איננו עובד במקום האדם, אך כשהאדם עמל ומתאמץ הוא בא לעזרתו.
רש"י
(כז) מְעֹנָה אֱלֹהֵי קֶדֶם. למעון, הם השחקים לאלהי קדם, שקדם לכל אלהים ובירר לו שחקים לשבתו ומעונתו, ומתחת מעונתו כל בעלי זרוע שוכנים. זְרֹעֹת עוֹלָם. סיחון ועוג ומלכי כנען, שהיו תקפו וגבורתו של עולם, לפיכך על כרחם יחרדו ויזועו וכחם חלש מפניו. לעולם אימת הגבוה על הנמוך, והוא שהכח והגבורה שלו בעזרך. וַיְגָרֶשׁ מִפָּנֶיךָ אוֹיֵב. ואמר לך השמד אותם.
ביאור
"מְעֹנָה אֱ-לֹהֵי קֶדֶם" משמעו שה', שהוא "אֱ-לֹהֵי קֶדֶם", בחר בשחקים המוזכרים בפסוק הקודם למעונו.[18] ה' נקרא "אֱ-לֹהֵי קֶדֶם" מפני שקדם להופעת העולם ולכל הכוחות הפועלים ביקום.
הפסוק מתאר שלמעלה בשחקים שוכן ה' יתברך, "וּמִתַּחַת", על הארץ, שוכנים "זְרֹעֹת עוֹלָם" – העמים הגיבורים, שליטי העולם. אפילו עמים אלו, חרף עוצמתם וכוח זרועם, נמצאים למטה תחת שלטונו של הא-ל השוכן כביכול בשמיים, והוא מגרש אותם מפני ישראל – "וַיְגָרֶשׁ מִפָּנֶיךָ אוֹיֵב". ואולם הכנעת העמים מלפני ה' אינה מתבצעת ישירות אלא באמצעות עם ישראל המצטווה להשמידם – "וַיֹּאמֶר [לך] הַשְׁמֵד [אותם]".
עיון
הפסוק ממחיש את הקושי הגדול בהבנת מקומו של א-לוהים במציאות, כפי שראינו בעיון על הפסוק הקודם. מצד אחד מעונו בשחקים, ולכן למטה, במציאות, החזקים כביכול שולטים וזורעים רוע. מצד שני מלך העולם הוא כול יכול, ובכוחו להשמיד את הרשעים ברגע שיחפוץ. מדוע אפוא הרוע עדיין קיים? משום שהקב"ה הפקיד את הסמכויות ביד האדם ומינה את העם היהודי לשגרירו עלי אדמות. העם היהודי הוא האחראי לתיקון עולם – בעזרת ה' יתברך ("שהכח והגבורה שלו בעזרך").
רש"י
מְעֹנָה. כל תיבה שצריכה למ"ד בתחלתה הטיל לה ה"א בסופה (יבמות יג, ב).
ביאור
כדי לציין הליכה למקום מסוים מוסיפים למ"ד לפני שם המקום, למשל – למצרים. דרך נוספת לקבל את אותה משמעות היא להוסיף ה"א בסוף – מצרימה. כך מבאר רש"י את הביטוי "מְעֹנָה" – למעון.
לאחר שנאמר בפסוק הקודם כי הקדוש ברוך הוא "רֹכֵב שָׁמַיִם" מובהר כעת כי אף שהשמיים אינם מקומו הבלעדי של הקב"ה, שכן הוא ממלא את כל העולם ואין לו תכלה וקץ, הוא בחר לצמצם את עצמו – ללכת כביכול אל השמיים ולדור שם כדי לאפשר לאנושות לפעול בארץ.
רש"י
(כח) בֶּטַח בָּדָד. כל יחיד ויחיד איש תחת גפנו ותחת תאנתו מפוזרין, ואין צריכים להתאסף ולישב יחד מפני האויב.
ביאור
היינו יכולים להבין שעם ישראל מבודד מכל העמים, כדברי בלק "הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב" (במדבר כג, ט).[19] רש"י אינו מפרש כך, אלא שכל אחד ואחד מישראל יכול לחוש ביטחון גם כאשר הוא שוכן לבדו, בלי לפחד מן האויבים.
עיון
נראה שרש"י למד זאת מהביטוי הכפול "בֶּטַח בָּדָד", שכן בשביל לתאר את ביטחונו של כלל ישראל די היה די לכתוב "וַיִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בֶּטַח", התוספת "בָּדָד" ממחישה שגם כאשר כל אחד נמצא לבדו הוא שוכן בבטחה.
רש"י
עֵין יַעֲקֹב. כמו "ועינו כעין הבדולח" (במדבר יא, ז), כעין הברכה שברכם יעקב, לא כבדד שאמר ירמיה "בדד ישבתי" (ירמיה טו, יז), אלא כעין הבטחה שהבטיחם יעקב "והיה א-להים עמכם והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם" (בראשית מח, כא) (ספרי וזאת הברכה שנו).
ביאור
רש"י מבאר כי "עֵין יַעֲקֹב" פירושו כעין (כמו) יעקב – כדרך שדימה הכתוב את המן לאבן הבדולח בביטוי "וְעֵינוֹ כְּעֵין הַבְּדֹלַח".
הדימוי "עֵין יַעֲקֹב" מבטא דמיון בין ברכות משה לברכותיו של יעקב אבינו, מתוך התייחסות לתחילת הפסוק – "וַיִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בֶּטַח בָּדָד". כדי שלא נייחס משמעות שלילית למילה "בָּדָד", כבדברי ירמיהו הנביא "בָּדָד יָשַׁבְתִּי כִּי זַעַם מִלֵּאתָנִי", בא הפסוק ומבהיר שמשמעות ה"בָּדָד" כאן חיובית ומבורכת, כעין הברכה שבירך יעקב אבינו את שבטי ישראל שיהיה ה' עימם וישיבם לארצם.
עיון
מדוע חשוב לרש"י להדגיש כי אין מדובר בבדידות שלילית? הלא הצירוף "בֶּטַח בָּדָד" מבהיר שברכה לפנינו ולא קללה! ועוד, לכאורה אין דמיון אמיתי בין הברכות, שכן ברכת יעקב התייחסה לחזרה אל הארץ, ואילו ברכת משה מתייחסת לעצם הישיבה בארץ.
נראה שרש"י ביקש להדגיש את ההמשכיות שבברכות, שהחלו כבר באבות הקדושים. יעקב אבינו בירך את בניו שיחזרו לארץ ושה' יהיה איתם, ומשה רבנו הוסיף על ברכתו שיזכו ישראל לשבת בביטחון בארצם, הן כאשר הם מקובצים יחדיו הן כאשר כל אחד שוכן "בָּדָד".
אומנם הבדידות כשלעצמה איננה מבורכת, כי האדם הוא יצור חברתי הזקוק לחיי חברה וקהילה, אך כשהיא מתווספת לברכת יעקב לשיבת ישראל לארצם – מוקפים בשכינת ה' – יש בה גם ברכה. חיי החברה חשובים ומלאי משמעות, אך אין לטשטש את הצורך בפרטיות. ישנם זמנים שבהם חשובה הלכידות החברתית – בשמחות ובניחום אבלים, ביציאה למלחמה ובחגים – ולצידם ישנם זמנים שבהם יש להתמקד בתא המשפחתי המצומצם ולטפח גם את הממד האישי.
רש"י
יַעַרְפוּ. יטיפו.
ביאור
משה מברך את עם ישראל ששמיהם "יַעַרְפוּ טָל" – שגשמי השפע ירדו ברוגע ובנחת כנטיפת הטל.
רש"י
אַף שָׁמָיו יַעַרְפוּ טָל. אף ברכתו של יצחק נוספת על ברכתו של יעקב "ויתן לך האלהים מטל השמים" וגו' (שם כז, כח),
ביאור
ברכת משה לבני ישראל אינה מצטרפת רק לברכות שבירכם יעקב אבינו אלא גם לברכת יצחק ליעקב: יצחק בירך את יעקב "וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם", ומשה בירך את ישראל "אַף שָׁמָיו יַעַרְפוּ טָל".
עיון
שלוש ברכות כלולות בפסוק: חזרה אל הארץ, ביטחון אישי ושפע כלכלי. הכללת השפע הכלכלי בצורכי היסוד מעידים שהיהדות אינה מעודדת כלל ועיקר חיי עוני אלא אדרבה, יש ערך ממשי בחיי שפע. ואף שברכת השפע עלולה להוביל לסכנת "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט" (לעיל לב, טו), משה רבנו איננו נמנע מלברך בה את ישראל. עלינו להודות על השפע שזכינו לו, לזכור את מקורו ולחיות חיי תורה מלאים מתוך ברכת ה'.
הקדמה לפסוק כט
הפסוק מורכב מארבע צלעות, שכל אחת מהן נושאת ברכה לישראל:
(א) "אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל"; (ב) "מִי כָמוֹךָ עַם נוֹשַׁע בַּה' מָגֵן עֶזְרֶךָ"; (ג) "וְיִכָּחֲשׁוּ אֹיְבֶיךָ לָךְ"; ד. "וְאַתָּה עַל בָּמוֹתֵימוֹ תִדְרֹךְ". רש"י מבאר מהי הברכה הגלומה בכל אחת מהצלעות.
רש"י
(כט) אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל. לאחר שפרט להם הברכות אמר להם מה לי לפרוט לכם, כלל דבר, הכל שלכם.
ביאור
הברכה הראשונה בפסוק היא ברכת האושר. משה רבנו מברך את עם ישראל שיהיו מאושרים ("אַשְׁרֶיךָ" = האושר הוא שלך). ברכת האושר כוללת בתוכה את כל הברכות, כי באושר טמונים הצרכים החומריים והרוחניים, האפופים בביטחון ושלום, אהבה ורעות.
עיון
אם ברכה זו כוללת את כל הברכות, מדוע המשיך משה ופירט את הברכות אחת לאחת?
הואיל וקשה לנו, בני האדם הקטנים, להבין ולהכיל את כל אשר טמון בברכה אחת כללית, הקדים משה רבנו ופירט לנו ברכות מסוימות שעונות על צורכי האדם, כחזרה לארץ וישיבה בה בביטחון ובשפע. על גבי פירוט זה הוא מוסיף: דעו לכם שכל מה ששמעתם עד כה איננו ממצה את כל הברכות. יש מהן עוד ועוד. "אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל".
רש"י
אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ. תשועתך בה' אשר הוא מגן עזרך (ואשר הוא) וחרב גאותך.
ביאור
הברכה השנייה בפסוק מבהירה: "מִי כָמוֹךָ עַם נוֹשַׁע בַּה' מָגֵן עֶזְרֶךָ וַאֲשֶׁר חֶרֶב גַּאֲוָתֶךָ". אתה, עם ישראל, אינך עם ככל העמים שתשועתם תלויה רק בכוחם ובעוצמתם. ה' הוא המושיע אותך – ומסייע לך להכריע בחרבך את האויבים.
עיון
כיצד מתקיימים יחדיו התלות בה' – "עַם נוֹשַׁע בַּה' מָגֵן עֶזְרֶךָ" וגאוות החרב – "וַאֲשֶׁר חֶרֶב גַּאֲוָתֶךָ"? וכי אין סתירה בין השניים?
אכן עם ישראל הוא עם קטן שנולד בנֵכר, בלי ארץ משלו, ולכאורה אין לו כל סיכוי לשרוד בעולם בדרך הטבע. ומהיכן הוא שואב את כוח קיומו? מהחיבור שלו לה' יתברך שעוזר לו ומגן עליו. ועם זאת חשוב להדגיש: אף שה' עוזר לעם ישראל האחריות על חייו מוטלת על כתפיו. משה רבנו מבהיר לעם: "וַאֲשֶׁר חֶרֶב גַּאֲוָתֶךָ" – אינך גוש אבן חסר תנועה בעולם שה' מנהל למענך. עליך לפעול, לתכנן את המערכה ולהילחם באומץ – ואז תזכה לעזרת ה' ולישועתו, כי בלעדיו אין לך סיכוי.
רש"י
וְיִכָּחֲשׁוּ אֹיְבֶיךָ לָךְ. כגון הגבעונים שאמרו "מארץ רחוקה באו עבדיך" וגו' (יהושע ט, ט) (ספרי וזאת הברכה שנו).
ביאור
הברכה השלישית מגלה כי לא תמיד נידָרש להילחם. יהיו מקרים שבהם הגויים יפחדו להילחם איתנו ויבקשו להצטרף אלינו ולחסות בצילנו, אף בדרכי כחש וכזב. כך נהגו הגבעונים: כאשר ראו הגבעונים את גבורת ישראל בכיבוש הארץ הם נמלאו פחד ואימה והחליטו להתגייר כדי להציל את עצמם. הם התחפשו לאנשים שעברו מסע דרכים ארוך ומייגע, ושיקרו ליהושע שבאו מארץ רחוקה כדי להצטרף לעם ישראל. ואכן יהושע כרת עימם ברית שלום, שתוקפה נשאר גם לאחר שהתגלתה התרמית.
עיון
על אף הצטרפותם לעם ישראל הרגו הגבעונים באכזריות רבה שבעה מצאצאי שאול,[20] ומפאת אכזריותם נגזר עליהם שלא יבואו בקהל (כלומר אסור להתחתן איתם). ואף על פי כן, מתוקף גיורם הם נחשבים יהודים, ואין כל ביקורת בחז"ל על עצם קבלתם לעם ישראל.
אומנם הגבעונים נהגו בעורמה, אך גיורם מסמל את התקווה שבאחרית הימים יחפצו הגויים להתגייר באמת ובתמים, כפי שמבשר ישעיהו הנביא: "כִּי יְרַחֵם ה' אֶת יַעֲקֹב וּבָחַר עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל וְהִנִּיחָם עַל אַדְמָתָם וְנִלְוָה הַגֵּר עֲלֵיהֶם וְנִסְפְּחוּ עַל בֵּית יַעֲקֹב" (ישעיהו יד, א).
רש"י
וְאַתָּה עַל בָּמוֹתֵימוֹ תִדְרֹךְ. כענין שנאמר "שימו את רגליכם על צוארי המלכים האלה" (שם י, כד) (ספרי וזאת הברכה שנו).
ביאור
משה רבנו מדמה את הכרעת האויבים לדריכה על במה. דריכה על האויב המנוצח מסמלת ניצחון, כפי שהתקיים בניצחון יהושע על חמשת המלכים: "וַיְהִי כְּהוֹצִיאָם אֶת הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה אֶל יְהוֹשֻׁעַ וַיִּקְרָא יְהוֹשֻׁעַ אֶל כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֶל קְצִינֵי אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הֶהָלְכוּא אִתּוֹ קִרְבוּ שִׂימוּ אֶת רַגְלֵיכֶם עַל צַוְּארֵי הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה וַיִּקְרְבוּ וַיָּשִׂימוּ אֶת רַגְלֵיהֶם עַל צַוְּארֵיהֶם. וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם יְהוֹשֻׁעַ אַל תִּירְאוּ וְאַל תֵּחָתּוּ חִזְקוּ וְאִמְצוּ כִּי כָכָה יַעֲשֶׂה ה' לְכָל אֹיְבֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם נִלְחָמִים אוֹתָם".
עיון
עם ישראל מצטווה למגר את אויביו. עמים שחפצים להשלים עם ישראל – ואפילו להתגייר – יתקבלו באהבה, אך על האויבים אסור לרחם. עם ישראל הוא האדון בארצו, ואין לאפשר לעם אחר להיות אדון בה. רק כך יזכו ישראל להתקיים ולהמשיך לתקן עולם במלכות ש-די.
[1] "וּמִקְצֵה אֶחָיו לָקַח חֲמִשָּׁה אֲנָשִׁים וַיַּצִּגֵם לִפְנֵי פַרְעֹה" (בראשית מז, ב) – "מן הפחותים שבהם לגבורה שאין נראים גיבורים, שאם יראה אותם גיבורים יעשה אותם אנשי מלחמתו" (רש"י שם).
[2] המשפט שהחל רש"י כאן מסתיים בדיבור המתחיל הבא, והוראתו המלאה היא: ועל פי קביעות עתיהם ועבוריהם יתאספו כל ישראל להר המוריה ("עַמִּים הַר יִקְרָאוּ").
[3] כפי שהסביר רש"י לעיל בפסוק ג, בפירושו הראשון על הפסוק.
[4] בלשון ימינו "טְרִית" הוא שמו העברי של הסרדין – דג קטן הנפוץ מאוד בים התיכון, חי בלהקות ענק ובשרו טוב למאכל. כמויות גדולות שלו נשלחות מארצות הים התיכון לכל חלקי תבל (ראו מילון אבן שושן, רב מילים ועוד).
[5]ראו למשל בבבא קמא נ, ב על החופר בור ברשות הרבים: "ואי תני מערה הוה אמינא דווקא מערה… משום דמטללא" – משום שהיא מכוסה.
נראה ש"מְטַלֵיל" הוא מלשון הטלת צל – דבר הסוכך ומצל (בחילופי טי"ת וצד"י), כמסופר בגמרא (בבא מציעא פו, א) שהחכמים ראו ציפורים המטילות צל באזור מסוים – "חזו צפרי דמטללי וקיימי" – וכך ידעו את מקום קבורתו של רבה בר נחמני.
[6] נאה לציין שביחס ללימוד התורה הקדים רש"י את יששכר לזבולון, וביחס לפרנסה הקדים את זבולון ליששכר.
[7] "לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח… אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה" (הלכות מלכים ומלחמות יב, ד).
[8] פרק טז, "בביאור מידת הטהרה".
[9] ואין לתמוה כיצד כתב משה רבנו את שבחיו, שכן משה רבנו כתב בתורה את כל אשר הכתיב לו ה' (ראו בבא בתרא טו, א, דברי רבי נחמיה).
[10] כיום נהוג לראות בשלושת הנחלים הגדולים – בניאס (היוצא ממערת פמיאס), חצבני ודן – את שלושת מקורות הירדן. בגמרא ישנה התייחסות לירדן כולו כיוצא ממערת פמיאס: "ירדן יוצא ממערת פמייס ומהלך בימה של סיבכי ובימה של טבריא ובימה של סדום והולך ונופל לים הגדול…" (בכורות נה, א).
[11] המשולבת בסליחות.
[12] ועיינו ברמב"ן המפרש את דברי הספרי.
[13] על פי שי למורא.
[14] רש"י מביא מדרש זה בפירושו על הפסוק בדברי הימים.
[15] ביאור על סדר הגמרא, בעריכת הרב יעקב שולביץ.
[16] לפי עיקרו של פירוש זה מקור המילה "דָּבְאֶךָ" הוא דְּוַי (בחילופי וי"ו ובי"ת רפה) ודאבון (בשׂיכול אותיות) – המבטאים כאב ועצב.
[17] לפי פירוש זה "דָּבְאֶךָ" מלשון זיבה ודיווה [שפירושן זרימת נוזלים, כמו בפסוק "וְהַדָּוָה בְּנִדָּתָהּ וְהַזָּב אֶת זוֹבוֹ" (ויקרא טו, לג), ובהשאלה – זרימת שפע [כמו בפסוק "אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" (שמות ג, ח ועוד)].
[18] מוסבר על פי פירוש "לפשוטו של רש"י".
[19] כך פירשו בכור שור ובעלי התוספות.
[20] לאות נקמה בשאול שאיבד את מקור לחמם בהריגת נוב עיר הכוהנים.
וזאת הברכה פרק ל"ד
רש"י
(א) עַרְבֹת מוֹאָב אֶל הַר נְבוֹ. כמה מעלות היו ופסען משה בפסיעה אחת (סוטה יג, ב).
ביאור
כל האירועים מפרשת ניצבים ועד סוף פרשתנו מתרחשים ביום האחרון לחיי משה. יום זה מסתיים בעליית משה מערבות מואב עד לפסגת הר נבו – ובמותו שם.
מערבות מואב עד פסגת הר נבו המרחק רב, ואם הספיק משה לגמוע מרחק זה ביום אחד, אחרי כל נאומיו ואחרי כתיבת ספר התורה – אין זאת אלא שנעשה לו נס והוא זכה לקפיצת הדרך.
עיון
בהר נבו ימות משה רבנו ויעבור מן העולם הזה לעולם הבא. אצל אדם מן השורה הפרידה מן החיים כרוכה בחשבון נפש נוקב ואף מייסר – ההצליח למלא את חובתו בעולם הזה? משה רבנו משוחרר מכאב זה, והוא יכול לעבור בקלות מעולם לעולם, שכן חייו עלי אדמות היו חיים מלאים של שליחות, והוא סיים את תפקידו בעולם בשלמות.
רש"י
אֶת כָּל הָאָרֶץ. הראהו את כל ארץ ישראל בשלותה, והמציקין העתידים להיות מציקין לה (ספרי וזאת הברכה שנז).
ביאור
פסוקים א-ג מתארים לכאורה את מפת ארץ ישראל שהראה ה' למשה רבנו. רש"י מאיר ממד נוסף: לא רק תיאור גיאוגרפי לפנינו אלא גם תיאור היסטורי, מנקודת מבט עתידית. הקדוש ברוך הוא מראה למשה "אֶת כָּל הָאָרֶץ" – כל ההתרחשויות שילוו את עם ישראל בארצו לאורך הדורות, על עליותיהן ומורדותיהן, ברכותיהן ואתגריהן.
ייתכן שרש"י בחר לפרש על פי מדרש זה בשל פירוט המקומות המופיע אחרי הכותרת הכללית; אחרי שכבר נאמר "וַיַּרְאֵהוּ ה' אֶת כָּל הָאָרֶץ" הוסיף הכתוב ופירט: "אֶת הַגִּלְעָד עַד דָּן. וְאֵת כָּל נַפְתָּלִי וְאֶת אֶרֶץ אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה וְאֵת כָּל אֶרֶץ יְהוּדָה עַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן. וְאֶת הַנֶּגֶב וְאֶת הַכִּכָּר…" – והואיל ואין מילה מיותרת בתורה, פירוט זה אומר דרשני. נראה שלאורך פסוקים אלו ביסס רש"י את השימוש במדרש על רמזים השזורים בכתוב, כפי שנבאר בעזרת ה'.
עיון
הממד הנוסף שהאיר רש"י מעבר למשמעות הפשוטה של הפסוק מדגיש כי מהותה של הארץ איננה תלויה בנופיה היפים. ייתכן שישנן ארצות מרשימות יותר כלפי חוץ, אך יופיה של ארץ ישראל טמון בהיותה ארצו של עם ישראל.
אכן בעת כתיבת הדברים הייתה ארץ ישראל נתונה בידי הכנענים ושאר האומות, והשמות העבריים – "אֶת הַגִּלְעָד עַד דָּן. וְאֵת כָּל נַפְתָּלִי וְאֶת אֶרֶץ אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה וְאֵת כָּל אֶרֶץ יְהוּדָה…" (פס' א-ב) – ודאי שלא היו קיימים עדיין. השימוש בשמות השבטים לתיאור אזוריה השונים של הארץ מוכיח בעליל שאין כאן רק תיאור גיאוגרפי אלא הצגת העתיד.
תיאור המאורעות העתידיים מציג תמונה מורכבת: בני ישראל עומדים לכבוש את הארץ, ומן השמיים מראים למשה שהדרך עוד ארוכה עד להקמת מלכות ה' בארץ. אומנם יזכו ישראל לתקופות של שלווה ונחת, אך נכונו להם גם תקופות של שפל וגלות.
משסיים משה רבנו את תפקידו והביא את ישראל לפתחה של הארץ, מצוידים בתורה הקדושה, הגיע תורם של ישראל לקבל אחריות על המשך מהלכי הגאולה על שלל אתגריהם.
רש"י
עַד דָּן. הראהו בני דן עובדים עבודה זרה, שנאמר "ויקימו להם בני דן את הפסל" (שופטים יח, ל), והראהו שמשון שעתיד לצאת ממנו למושיע (ספרי וזאת הברכה שנז).
ביאור
לפי פשט הכתוב הראה הקב"ה למשה את כל הארץ עד הקצה הצפוני ביותר – שבו שוכנת נחלת שבט דן, והואיל והארץ לא נכבשה עדיין, השם "דָּן" מורה על העתיד.
נחלת דן המקורית המתוארת בספר יהושע נמצאת באזור גוש דן של היום, נחלה קטנה שלא הספיקה לגודלו של השבט ואף נלקחה ממנו בידי הפלישתים. בסוף תקופת השופטים יצאו בני דן לבקש להם נחלה חדשה, ומצאו אותה בצפון הארץ. כיבוש הנחלה הצפונית לא נעשה בידי שבט חדור שליחות לקיום את מצוות יישוב הארץ אלא בידי שבט עובד עבודה זרה שחיפש מקום שקט להתמסר לעבודתו. בני דן הגיעו לליש, עיר של אנשים שלווים ופשוטים, והבינו שיצליחו לכבוש אותה בקלות. הם לקחו עימם את יונתן בן גרשום, כוהן לעבודת אלילים, כבשו את המקום ועבדו בו עבודה זרה במשך כל ימי שבתם בו: "וַיָּקִימוּ לָהֶם בְּנֵי דָן אֶת הַפָּסֶל וִיהוֹנָתָן בֶּן גֵּרְשֹׁם בֶּן מְנַשֶּׁה הוּא וּבָנָיו הָיוּ כֹהֲנִים לְשֵׁבֶט הַדָּנִי עַד יוֹם גְּלוֹת הָאָרֶץ".
רש"י מזכיר גם את שמשון הגיבור, השופט המפורסם משבט דן שהתאהב בנשים פלישתיות, נלחם בפלישתים והציל את ישראל מידם.
עיון
שני האירועים המוזכרים ברש"י שונים זה מזה, אך יש בהם מן המשותף: כיבוש הארץ בידי שבט דן לא נעשה מתוך יראת שמיים, וגם הצלת ישראל על ידי שמשון לא נבעה מלהט של קדושה לגאול את ישראל.
אומנם גם על ידם התממשה ההבטחה לכיבוש הארץ וגאולת ישראל, אך גאולה שאינה מחוברת לתורת משה אינה אלא זמנית – וסופה גלות. על כן הראה ה' למשה רבנו את הארץ בשלוותה ואת המציקים שעתידים להציק לה.
רש"י
(ב) וְאֵת כָּל נַפְתָּלִי. הראהו ארצו בשלותה וחורבנה, והראהו דבורה וברק מקדש נפתלי נלחמים עם סיסרא וחיילותיו (ספרי וזאת הברכה שנז).
ביאור
ייתכן שהדרשה נובעת כאן מהמילה "כָּל" – המלמדת שה' הראה למשה את כל ימי נחלת נפתלי, בגדולתה ובחורבנה.
נחלת נפתלי הייתה חבל ארץ גדול בצפון הארץ, והגנה על הגבול הצפוני מפני פלישות של אויבים מצפון, עד שהגיעה לקיצה על ידי תגלת פלאסר השלישי מלך אשור: "בִּימֵי פֶּקַח מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל בָּא תִּגְלַת פִּלְאֶסֶר מֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיִּקַּח אֶת עִיּוֹן וְאֶת אָבֵל בֵּית מַעֲכָה וְאֶת יָנוֹחַ וְאֶת קֶדֶשׁ וְאֶת חָצוֹר וְאֶת הַגִּלְעָד וְאֶת הַגָּלִילָה כֹּל אֶרֶץ נַפְתָּלִי וַיַּגְלֵם אַשּׁוּרָה (מלכים ב טו, כט). אך לא רק את החורבן הראה ה' למשה אלא גם את ברק בן אבינועם משבט נפתלי – שהציל את ישראל בתקופת השופטים במלחמה נגד סיסרא וחייליו, בהנהגתה של דבורה הנביאה.
עיון
מעניין שרש"י נקט לשון "נלחמים עם סיסרא וחיילותיו" ולא "מנצחים את סיסרא וחיילותיו", אף שבפועל נחלו ישראל ניצחון גדול. ייתכן שרש"י ביקש ללמד על חשיבותה של מסירות הנפש להגנת העם, כפי שבאה לידי ביטוי בשירת דבורה לאחר הניצחון – בדברי שבח לשבטים שהשתתפו במלחמה ובתוכחה לשבטים שבחרו לעמוד מן הצד.
רש"י
וְאֶת אֶרֶץ אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה. הראהו ארצם בשלותה ובחורבנה והראהו יהושע נלחם עם מלכי כנען שבא מאפרים, וגדעון שבא ממנשה נלחם עם מדין ועמלק (ספרי וזאת הברכה שנז).
ביאור
אולי כאן מקורה של הדרשה במילה "אֶרֶץ", שאינה מוזכרת אצל נפתלי ("כָּל נַפְתָּלִי") אך מופיעה אצל אפרים ומנשה – "אֶרֶץ אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה".
שבט אפרים הנהיג את מלכות ישראל הצפונית לאחר פילוג הממלכה אחרי מות שלמה, ותחת הנהגתו הגיע החורבן הגדול של מלכות הצפון. אך לצד מראות החורבן הראה ה' למשה את פועלו של יהושע בכיבוש הארץ ואת הצלת ישראל ביד גדעון בתקופת השופטים.
עיון
על אף החורבן אל לנו להתייאש. כיבוש הארץ בהנהגת יהושע קיים לעולם, ומכוחו זכינו בדורותינו לחזרה המופלאה לארצנו.
גם סיפורו של גדעון – אשר נדחה על ידי אחיו ואף על פי כן הגיע להנהגה והצלה – מעורר עוז ותקווה ומוכיח שגאולת ישראל אינה נתונה רק בידיהם של החשובים והמיוחסים.
רש"י
וְאֵת כָּל אֶרֶץ יְהוּדָה. בשלותה ובחורבנה, והראהו מלכות בית דוד ונצחונם (ספרי וזאת הברכה שנז).
ביאור
אצל יהודה מופיע ריבוי כפול – "כָּל אֶרֶץ יְהוּדָה" – וגם כאן למדו חכמינו שראה משה לא רק את שלוות יהודה אלא גם חורבנה. משה רבנו רואה את ממלכת דוד בשיאה – ואת סופה של מלכות יהודה עם חורבן בית המקדש הראשון.
עיון
בנחלת אפרים ראה משה את מלחמות יהושע וגדעון, ובארץ יהודה הוא רואה את מלכות בית דוד וניצחונה. אף שמלכות בית דוד הגיעה לסופה נקט רש"י לשון ניצחון – כי מלכות בית דוד שוב תשוב.
אומנם יהושע הוא שהחל את המסע לגאולת ישראל בכיבוש הארץ, אך כינון מלכות ישראל עומדת לזכותו של דוד המלך – ואף שגלינו מעל אדמתנו עתיד משיח בן דוד לחזור ולהנהיג את עם ישראל.
רש"י
עַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן. ארץ המערב בשלותה ובחורבנה. דבר אחר אל תקרי הים האחרון אלא היום האחרון, הראהו הקדוש ברוך הוא כל המאורעות שעתידין לארע לישראל עד שיחיו המתים (ספרי וזאת הברכה שנז).
ביאור
מה פשר "הַיָּם הָאַחֲרוֹן"? רש"י מבאר את הביטוי בשתי דרכים, האחת במובן של מקום, השנייה במובן של זמן:
א. "הַיָּם הָאַחֲרוֹן" הוא כינוי לים התיכון השוכן בגבול המערבי של ארץ ישראל. צד מערב מכונה "הָאַחֲרוֹן" משום שבו השמש מסיימת כביכול את מסלולה – זורחת במזרח ושוקעת במערב, וכן משום שבני ישראל הגיעו ממזרח, והמערב המקום האחרון שאליו מגיעים ממזרח.
ואף שמרכז הארץ בין מזרח למערב נמצא בירושלים, חברון ושכם, רצועת החוף היא כמובן חלק אינטגרלי של הארץ, וגם חבל ארץ זה הראה ה' למשה. והיות שאנו מבינים שלא רק את המקומות הפיזיים ראה משה, המילה "הָאַחֲרוֹן" מקבלת משמעות נוספת: כל האירועים עד האחרון שבהם, השלווה והחורבן.
ב. "הַיָּם הָאַחֲרוֹן" רומז ליום האחרון – סוף כל הזמנים עד התחייה.
עיון
תחיית המתים זו הגאולה. אף שראה משה גם את החורבנות הודיע לו ה' שבסופו של יום תגיע הגאולה, וכל פועלו ייחתם בהצלחה.
רש"י
(ג) וְאֶת הַנֶּגֶב. ארץ הדרום. דבר אחר מערת המכפלה, שנאמר "ויעלו בנגב ויבא עד חברון" (במדבר יג, כב) (ספרי וזאת הברכה שנז).
ביאור
לפי פשוטו של מקרא "הַנֶּגֶב" הוא דרום הארץ, אך הוא רומז גם לחברון, השוכנת בדרום ארץ יהודה. על פי פירוש זה הראה הקב"ה למשה את מערת המכפלה אשר בחברון, מקום קבורתם של אבות האומה.
עיון
המדרש שוזר את חוטי ההיסטוריה ומחבר בין הדורות מהאבות הקדושים עד הגאולה, כפי שפירש רש"י בסוף הפסוק הקודם.
עם ישראל שונה מכל שאר העמים עלי אדמות. בשאר העמים אין כל משמעות לרצף הדורות; כל דור הוא התחלה חדשה, ודור חדש מפוגג את קודמו. לדוגמה, למצרים של היום אין כל זיקה לממלכת פרעה הקדמונית, ואמריקה הגדולה והעצומה של היום אינה קשורה כהוא זה לאמריקה של העבר הרחוק. מה שאין כן האומה הישראלית, הנטועה בארץ מימי האבות, מתגבשת ומתעצמת בהנהגתו של משה רבנו – ומתאחדת מכוח התורה הקדושה המחברת בין כל הדורות.
רש"י
וְאֶת הַכִּכָּר. הראהו שלמה יוצק כלי בית המקדש, שנאמר "בככר הירדן יצקם המלך במעבה האדמה" (מלכים א ז, מו) (ספרי וזאת הברכה שנז).
ביאור
ה' הראה למשה את "הַכִּכָּר", שפירושו בקעה, אך לא פורש בפסוק באיזו כיכר מדובר. רש"י מבאר שמדובר בכיכר הירדן, שבה יצקו את כלי המקדש מהנחושת שהביא חירם מלך צור, כמבואר בספר מלכים: "וְאֶת הַסִּירוֹת וְאֶת הַיָּעִים וְאֶת הַמִּזְרָקוֹת וְאֵת כָּל הַכֵּלִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר עָשָׂה חִירָם לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בֵּית ה' נְחֹשֶׁת מְמֹרָט. בְּכִכַּר הַיַּרְדֵּן יְצָקָם הַמֶּלֶךְ בְּמַעֲבֵה הָאֲדָמָה בֵּין סֻכּוֹת וּבֵין צָרְתָן".
עיון
הדבר האחרון שמראה ה' למשה רבנו הוא בניין בית המקדש, ואף שבית המקדש ייחרב לא כתב רש"י שראה אותו "בבניינו ובחורבנו" כפי שכתב בראיות הקודמות. מדוע?
נראה שעל אף שבית המקדש נחרב השכינה ששכנה בו לא בטלה לעולם. אומנם היא כבר אינה גלויה לעין כול, אך היא נשארה במקומה, נסתרת וממתינה לשובם של ישראל. החורבן הוא אפוא רק בעיני המתבונן, והוא זמני בלבד.
רש"י
(ד) לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה הֶרְאִיתִיךָ. כדי שתלך ותאמר לאברהם ליצחק וליעקב שבועה שנשבע לכם הקדוש ברוך הוא קיימה, וזהו לאמר, לכך הראיתיה לך, אבל גזרה היא מלפני ששמה לא תעבור, שאלולי כך הייתי מקיימך עד שתראה אותם נטועים וקבועים בה ותלך ותגיד להם (ברכות יח, ב).
ביאור
הביטוי "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר" פותח פסוקים רבים בתורה, ואחריו מופיע תוכן הדברים שה' מצווה את משה לומר לבני ישראל. כאן ההוראה "לֵאמֹר" אינה מכוונת לבני ישראל, שכן משה עומד למות ואינו עומד לדבר עם העם. על כן דורש המדרש ש"לֵאמֹר" מכוון לאבות הקדושים: כשתגיע נשמתו של משה לעולם הבא הוא יפגוש את האבות ויאמר להם שנתקיימה ההבטחה.
עיון
מאות שנים עברו מעת ההבטחה לאבות ועד קיומה לבנים, ועצם קיומה הוא נס גדול. האגדה מדגישה את פשט הכתוב שכניסתו של עם ישראל לארץ ישראל התקיימה בזכות האבות הקדושים שלהם הובטחה הארץ.
רש"י
(ה) וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה. אפשר משה מת וכתב וימת שם משה? אלא עד כאן כתב משה, מכאן ואילך כתב יהושע. רבי מאיר אומר אפשר ספר התורה חסר כלום, והוא אומר לקוח את ספר התורה הזה (לעיל לא, כו)?! אלא הקדוש ברוך הוא אומר ומשה כותב בדמע (בבא בתרא טו, א).
ביאור
מקובלנו שמשה רבנו כתב את ספר התורה. כיצד אפוא נוכל להסביר את שמונת הפסוקים האחרונים בתורה, המתארים את מותו ואת קבורתו של משה? הייתכן שמשה כתב לאחר מותו "וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה"?
רש"י עונה על הקושיה בשתי דרכים:
א. פסוקים אלו לא נכתבו בידי משה אלא בידי יהושע ממשיך דרכו.
ב. משה רבנו כתב את תיאור מותו עוד בחייו, כפי שהכתיב לו ה', מתוך בכי ודמעות ("בדמע").
הגר"א העניק פירוש נוסף לביטוי "ומשה כותב בדמע" – ולפיו "דמע" הוא ערבוביה (כמו "מדומע" בלשון המשנה – תרומה שהתערבה בחולין). לפי פירוש זה משה רבנו כתב את כל האותיות ברצף שאינו משקף כלל את סיפור מותו. רצף זה, שנראה כערבוביה חסרת פשר של אותיות, הורכב על פי סודות התורה משמותיו של הקב"ה. רק לאחר מותו של משה הפריד יהושע את האותיות שכתב משה למילים המוכרות לנו בתורה הנגלית – "וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה…" עד סוף הפרשה.[1]
עיון
בפירוש הראשון רש"י אינו מציין מתי כתב יהושע את הפסוקים האחרונים. האם כתב אותם לפני מותו של משה או לאחר מותו? שתי האפשרויות מעלות תהיות:
· אם נכתבו הדברים אחרי פטירתו של משה – כיצד ייתכן שהתורה שניתנה לבני ישראל בידי משה לא הייתה שלמה?
· אם נכתבו הדברים בחיי משה – ויהושע רק "החליף" אותו בכתיבה כדי שמשה לא יכתוב על מיתתו – הייתכן שיהושע כתב חלילה דברי שקר? מדוע נכתבו הדברים כאילו כבר קרו ולא כנבואה על העתיד לקרות? שאלה זו נכונה גם לגבי הפירוש השני, שלפיו משה עצמו כתב את הדברים בחייו.
יש לדעת שכל מה שכתוב בתורה, כולל האירועים ההיסטוריים, מורכב מרמות שונות של הבנה. הרמה הבסיסית היא הבנת הדברים כפשוטם, כפי שהם מתוארים בכתוב; הרמה העמוקה יותר יוצאת מתוך נקודת הנחה שבתוככי הדברים מסתתרת אמת פנימית המתגלה מתוך תיאור האירוע ההיסטורי.
שתי רמות אלו משתקפות גם במיתתו של משה, ומבעד לתיאור הבסיסי על מותו וקבורתו נגלות שתי תובנות מהותיות על מקומה של ההנהגה בעם ישראל:
א. הקדוש ברוך הוא הוא אדון העולם היחיד והבלעדי הקיים לעד. בהנהגה האנושית אין מנהיג שאין לו תחליף – ואפילו איש קדוש כמשה רבנו צריך ללכת בבוא יומו כדרך כל הארץ.
ב. כל מנהיג הוא שליחו של ה' עלי אדמות לשליחות המיוחדת לו. הנהגת ה' בידי משה התאימה לתקופה מסוימת בתולדות ישראל ובתולדות האנושות, ובסופה נדרש משה לפנות את מקומו כדי שיהיה אפשר להתקדם לשלב הבא בתקומת ישראל.
מנקודת הבנה זו מיתתו של משה היא אמת מוחלטת שאינה תלויה בזמן מן הזמנים, ועל כן אין כל מניעה לתאר אותה עוד בטרם קרתה בפועל, בין אם נכתבה על ידי משה ובין אם על ידי יהושע. זו המשמעות של דברי חכמים שהקב"ה הסתכל בתורה וברא את העולם:[2] לא רק מצוות התורה היו כתובות בטרם נברא העולם, אלא גם הנשמה הפנימית של כל האירועים ההיסטוריים קדמה להופעתם במציאות.
שני הפירושים נראים לכאורה סותרים, אך כל אחד מהם תורם את חלקו לגילוי האמת הצרופה. הפירוש הראשון מעניק ליהושע, המנהיג החדש, חלק מהותי בתורה, והפירוש השני מגלה שאפילו אם בפועל יהושע הוא שכתב את המילים – יש בהן קדושה עליונה הזהה לקדושת המילים שכתב משה רבנו, והתורה אינה חסרה דבר.
רש"י
עַל פִּי ה'. בנשיקה (מועד קטן כח, א).
ביאור
על פי הפשט הביטוי "עַל פִּי ה'" מורה שמשה רבנו מת על פי רצונו של ה'. ואולם ביטוי זה ייחודי למיתתו של משה רבנו ואינו מופיע במיתתם של אבותינו הקדושים, ולכן דרשו חכמינו שהוא מת בנשיקה. מיתת הנשיקה מבטאת את אהבת ה' למשה רבנו, שהיה שגרירו עלי אדמות לגילוי התורה שקדמה לעולם.
עיון
פירוש האגדה אינו סותר כלל את הפשט אלא מוסיף עומק בהבנתו.
חייו של כל אדם מגיעים לקיצם בבוא העת על פי חוקי הטבע. שונה הוא משה רבנו, שלא מת מוות טבעי אלא נלקח בנשיקה מאת ה' – ברצון מיוחד של ה' בשעה שהחליט לקחתו אליו. נשיקת ה' ממחישה כי סיום חייו של משה, ככל יום ויום בחייו, היה דבוק ברצון ה'.
אומנם האבות הקדושים יצרו את עם ישראל, אך משה רבנו נתן את התורה לעם ישראל. משה רבנו אהוב במיוחד – כי הוא הביא את דבר ה' אל העולם, אל המציאות היומיומית.
רש"י
(ו) וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ. הקדוש ברוך הוא בכבודו. רבי ישמעאל אומר הוא קבר את עצמו, וזהו אחד משלשה אתין שהיה רבי ישמעאל דורש כן. כיוצא בו "ביום מלאת ימי נזרו יביא אותו" (במדבר ו, יג) – הוא מביא את עצמו. כיוצא בו "והשיאו אותם עון אשמה" (ויקרא כב, טז) – וכי אחרים משיאים אותם? אלא הם משיאים את עצמם (ספרי נשא לב).
ביאור
הפסוק מספר על קבורת משה, אך אינו מגלה מי קבר אותו. כנראה שאין מדובר בבני ישראל, שהרי נאמר "וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ" בלשון יחיד. יתרה מזו, אילו היו בני ישראל קוברים את משה היה מקום קבורתו ידוע לפחות לקברנים, אך הפסוק מדגיש: "וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה".
מי אפוא קבר את משה רבנו? רש"י מציע שתי אפשרויות:
א. הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו דאג לקבורה – האדמה נפתחה במקום מסוים בדרך נס וקברה בתוכה את משה.
ב. משה רבנו קבר את עצמו – הוא חפר את קברו ושכב בו, ואז עלתה נשמתו למרומים. המדרש דורש את המושא הישיר ("אֹתוֹ") כלפי משה עצמו, שהוא הנושא בפסוקים אלו: "וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה… וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ" – את עצמו, ומביא שני מקורות נוספים שבהם המושא הישיר מופנה לאדם עצמו ולא לאחרים:
1. נזיר שהסתיימו ימי נזירותו צריך לבוא אל המשכן ולהקריב בו קורבנות, ככתוב: "וְזֹאת תּוֹרַת הַנָּזִיר בְּיוֹם מְלֹאת יְמֵי נִזְרוֹ יָבִיא אֹתוֹ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. וְהִקְרִיב אֶת קָרְבָּנוֹ לַה' כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ תָמִים אֶחָד לְעֹלָה וְכַבְשָׂה אַחַת בַּת שְׁנָתָהּ". "יָבִיא אֹתוֹ" אינו מתייחס לקורבן המפורש בפסוק השני – אלא לנזיר, נושא הפסוק, אשר נדרש להביא את עצמו למשכן לפני ההקרבה.
2. הכוהנים חייבים להקפיד לאכול בעצמם את התרומה ולא להאכיל אותה לישראל: "וְאִישׁ כִּי יֹאכַל קֹדֶשׁ בִּשְׁגָגָה וְיָסַף חֲמִשִׁיתוֹ עָלָיו וְנָתַן לַכֹּהֵן אֶת הַקֹּדֶשׁ. וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת קָדְשֵׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת אֲשֶׁר יָרִימוּ לַה'. וְהִשִּׂיאוּ אוֹתָם עֲוֹן אַשְׁמָה בְּאָכְלָם אֶת קָדְשֵׁיהֶם כִּי אֲנִי ה' מְקַדְּשָׁם". הפסוק הראשון מלמד שישראל שאוכל תרומה בשגגה צריך להשיב לכוהן מאכלי חולין לפי הערך של התרומה שאכל בתוספת חמישית. הפסוק השני מזהיר את הכוהנים שלא יחללו את התרומה שקיבלו בהאכלתה לישראלים, והפסוק השלישי מורה שאם לא ייזהרו הכוהנים הם יהיו האשמים הישירים אם יטעו ישראל ויאכלו מהתרומה ("בְּאָכְלָם אֶת קָדְשֵׁיהֶם") – "וְהִשִּׂיאוּ אוֹתָם [את עצמם] עֲוֹן אַשְׁמָה".
עיון
הפירוש הראשון ממחיש את היותו של ה' יתברך גומל חסדים, וכך נאמר בגמרא: "דרש ר' שמלאי: תורה תחלתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים. תחילתה גמילות חסדים, דכתיב ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם, וסופה גמילות חסדים, דכתיב ויקבר אותו בגיא" (סוטה יד, א). מרכזיותה של גמילות החסדים בתורה תובעת מעימנו לדבוק במידותיו של הקב"ה ולהיות אף אנו אנשי חסד.
לפי הפירוש השני משה רבנו קבר את עצמו, שכן מגודל קדושתו לא היה שום אדם שהיה יכול לקבור אותו. אי ידיעת מקום קבורתו אינה מאפשרת לפקוד את קברו ולהפוך אותו לא-ל.
משה רבנו לא החשיב את עצמו כלל, והיה כל כולו עבד ה'. חייו התמקדו בחיבור של עם ישראל לה' ולתורתו. כשם שהגיח משה לאוויר העולם בדרך מסתורית כך עזב את העולם בשקט מופתי – היאה לענוותנותו של האיש שעליו נאמר "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (במדבר יב, ג). בחייו כפה עליו הקב"ה את ההנהגה, וכשסיים את תפקידו חזר לענוותנותו.
רש"י
מוּל בֵּית פְּעוֹר. קברו היה מוכן שם מששת ימי בראשית לכפר על מעשה פעור (סוטה יד, א), וזה אחד מן הדברים שנבראו בערב שבת בין השמשות (אבות ה, ו).
ביאור
פירוש קצר זה של רש"י כולל שלוש ידיעות חשובות:
א. מקום קבורתו של משה נועד לכפר על חטאם של ישראל בבעל פעור.
ב. קברו של משה היה מוכן במקומו מששת ימי בראשית.
ג. קבורת משה נבראה בערב שבת בין השמשות.
בסוף פרשת בלק מסופר שבני ישראל זנו עם בנות מואב ונצמדו לעבודה זרה של בעל פעור: "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב. וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן. וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל" (במדבר כה, א-ג). שם, "מוּל בֵּית פְּעוֹר", במקום שבו נפלו ישראל בשני חטאים איומים של עבודה זרה וגילוי עריות – דווקא שם נקבר משה, לכפר בקבורתו על חטאים קשים אלו של עם ישראל.
רש"י מוסיף שקברו של משה היה מוכן כבר בששת ימי בראשית, ומכאן שמדובר באירוע מהותי בחיי העולם, חלק מן הבריאה. ואולם, קבורת משה לא נבראה עם כל שאר הבריאה אלא בסופה, אחרי שהכול כבר נברא, רגע לפני כניסת השבת. על פשר הדבר נעיין להלן.
עיון
נעיין בשלוש הנקודות שהעלה רש"י:
א. לכאורה חייו של משה רבנו הם האמורים לכפר על עוון בעל פעור, שכן הוא הביא לעולם את התורה המנוגדת כל כולה לעבודה זרה – והיה איש קדוש שהמחיש בעצם היותו את כוחו של האדם להתגבר על יצריו. מדוע אפוא נאמר שקבורתו היא כפרת ישראל?
דברי ימי עמנו מלמדים שהיצרים האנושיים של בני ישראל היו חזקים יותר מכל המראות הגדולים שראו במעמד הר סיני, ואפילו קדושתו הפלאית של משה רבנו, אביהם-מנהיגם, לא הצליחה למנוע את נפילתם בבעל פעור. דווקא לכתו של משה אפשרה לישראל להתכפר, והמחישה את השפעתו עליהם לטווח הארוך. הא כיצד?
נראה שקדושתו של משה רבנו בחייו הייתה כה עצומה עד שהיה בכוחה לכפות על בני ישראל להתרחק מכל חטא וכיעור, בלי כל יכולת לעמוד בפניה. ואולם כפייה איננה יכולה לחנך את האדם לטווח הארוך. אדרבה, היא מפיחה בו רוח התנגדות עזה המסייעת לו לשמור על עצמאותו.
למעשה שלמותו של משה בחייו רק המחישה את חומרת עוונם של ישראל, ולא היה בידו לכפר עליהם. רק אחרי מותו, כשהילת אישיותו התרחקה וחדלה מלאיים בעצם נוכחותה, חלחלו אט אט דבריו המופלאים והתנהגותו המופתית לליבותיהם של ישראל – ועזרו להם להתעלות ולנתב נכונה את יצריהם.
משה רבנו נקבר מול בית פעור, אך אין איש יודע את מקום קבורתו. ממקומו הבלתי נראה ממשיך משה להשפיע על עם ישראל לדורותיו, ותורתו נותרה חיה ותוססת לעד.
ב. קברו של משה היה מוכן כבר מששת ימי בראשית משום ששלילת הכפייה בחינוך האדם היא אמת מוחלטת. זהו אחד הערכים שעליהם נברא העולם. התורה ניתנה לבני האדם לטובתם, והיא תשפיע ותחלחל ותקוים מתוך רצון ובחירה – ולא מתוך כפייה.
ג. זמן הבריאה המדויק היה בערב שבת בין השמשות. מדוע?
בפשטות אפשר להסביר שבריאת העולם בכללותה היא יצירה נצחית, וכל פרטיה נועדו לשמש את העולם בכל יום תמיד – כדוגמת האור והחושך, צבא השמיים והצמחים, בעלי החיים והאדם – אך קבורת משה היא אירוע חד פעמי, כרוב הדברים המתוארים במשנה שנבראו בערב שבת בין השמשות.[3]
על גבי פירוש זה נוסיף שבריאת "קבורתו של משה" מבטאת גם את יצירתו של משה עצמו – את חייו השלמים מלידתו ועד לכתו. בבין השמשות, שעת העברת המושכות לאדם, היה העולם בסכנה עצומה שמא יגברו כוחות הרוע על כוחות הטוב; בשעה זו נבראה גם דמותו של משה רבנו – שיאיר את העולם בתורתו ובאישיותו, אך מכוח קבורתו המיועדת לא יסנוור את הברואים ולא ימנע מהם את הבחירה החופשית.
הופעתו של משה רבנו נדרשה אפוא להצלת העולם מתוהו ובוהו, וקבורתו נדרשה להצלת חירותו של האדם.
רש"י
(ז) לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ. אף משמת. וְלֹא נָס לֵחֹה. לחלוחית שבו, לא שלט בו רקבון ולא נהפך תואר פניו.
ביאור
על פי פשט הפסוק נראה שעיני משה לא כהו במשך כל חייו, כלומר ששמר על כוחותיו ועל חיוניותו בזקנותו כבצעירותו. ואולם רש"י מדגיש שתיאור זה של משה נאמר אחרי מותו, ומכאן שגם לאחר שמת "לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה" – וחיוניותו נשמרה גם בהיותו קבור באדמה.
עיון
מה פשר פירוש זה? הלוא אם משה מת ודאי שגופו הפסיק לתפקד, ומה מוסיפה הידיעה שתואר פניו לא השתנה בשוכבו בקברו, באין איש רואהו?!
נראה שהעין מסמלת את ההנהגה. הנהגתו של משה רבנו והוראותיו לדורות עולם חיות ותוססות בקרבנו כאילו היה עדיין חי, ודמותו ניצבת לנגד עינינו במלוא טוהרה וחיוניותה עד עצם היום הזה. למעלה מ3000 שנה לאחר מותו אנו ממשיכים ללמוד את תורת משה, ועל כן "לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה".
רש"י
(ח) בְנֵי יִשְׂרָאֵל. הזכרים, אבל באהרן מתוך שהיה רודף שלום ונותן שלום בין איש לרעהו ובין אשה לבעלה נאמר "כל בית ישראל" (במדבר כ, כט), זכרים ונקבות (פרקי דרבי אליעזר יז).
ביאור
בפטירתו של משה רבנו נאמר "וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה", ובפטירת אהרן נאמר "וַיִּרְאוּ כָּל הָעֵדָה כִּי גָוַע אַהֲרֹן וַיִּבְכּוּ אֶת אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל". רש"י נדרש להבדל ומבאר כי מתוקף היותו המנהיג פעל משה בעיקר מול הגברים, אבות המשפחה, ואילו אהרן הכוהן, איש השלום, היה קרוב לכל שכבות העם – גברים, נשים וילדים – ועל כן בכו כל בית ישראל בלכתו.
עיון
הגמרא במסכת סנהדרין[4] מציבה זו מול זו את דרכי ההנהגה של משה רבנו ושל אהרן הכוהן. משה רבנו, נותן התורה, מייצג את האמת המוחלטת, אמת חסרת פשרות, ואילו דרכו של אהרן גמישה יותר ומתחשבת במציאות הכוללת על נסיבותיה השונות. אהרן הכוהן מעדיף לחפש את דרך השלום והפשרה, את האמת הארצית המאפשרת חיים של שלום בין איש לרעהו – גם אם איננה נכנסת בדל"ת אמותיה של האמת השמימית המוחלטת. שתי הגישות חייבות לדור יחד זו לצד זו, שכן היעדר חוק וסדר מביא לאנרכיה – אך החוק הקר לבדו מביא לעולם חסר רחמים.
משה ואהרן הם אפוא שני חלקים הכרחיים בהנהגת עם ישראל, המשלימים זה את זה. מטבע הדברים, הואיל ואהרן קרוב יותר לציבור, כאב האובדן על לכתו נוכח במלוא עוזו בכל חלקי העם – וכולם בוכים על חסרונו, ואילו בלכת משה רבנו הרגשת האובדן נוכחת יותר אצל הגברים, המסמלים את האחריות לחיים מתוקנים עלי אדמות.
הקדמה לשלושת הפסוקים האחרונים בתורה
הפרשה מסתיימת בשלושה פסוקים המתארים את גדלותו של משה רבנו:
פסוק י מתאר את נבואתו של משה – השונה מהותית מנבואת שאר הנביאים ומבדילה בינו לכל שאר בני אנוש; פסוק יא מתאר את מילוי שליחותו בהוצאת בני ישראל ממצרים בניסים; ופסוק יב, המורכב מכולם, מאיר קומה נוספת בגדלותו של משה, נותן התורה, שהציל את היהדות בשבירת הלוחות כפי שנבאר בעזרת ה'.
רש"י
(י) אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים. שהיה לבו גס בו ומדבר אליו בכל עת שרוצה, כענין שנאמר "ועתה אעלה אל ה'" (שמות לב, ל), "עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם" (במדבר ט, ח).
ביאור
התורה מבהירה חד משמעית שנבואתו של משה רבנו אינה כנבואת כל הנביאים. משה רבנו זכה למעין ערוץ קשר ישיר עם ה', שאִפשר לו להתנבא בכל עת שירצה ולשמוע ישירות את דבר ה', ואילו כל שאר הנביאים התנבאו רק בחלום ורק ברצונו של ה' באותו הרגע.
עיון
על פי הרמב"ם אחד משלושה עשר עיקרי היהדות הוא האמונה בייחודיותה של נבואת משה רבנו, השונה במהותה מנבואות כל שאר הנביאים.[5] זהו היסוד לאמונתנו שכל מילה בתורתנו הקדושה נובעת ישירות מרצונו של ה' יתברך.
רש"י
(יב) וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה. שקבל את התורה בלוחות בידיו.
ביאור
בלי מאורו של רש"י היינו מבינים כי "הַיָּד הַחֲזָקָה" נועדה להזכיר את הניסים שעשה משה רבנו במצרים ועל ים סוף, אך הואיל ובפסוק הקודם כבר נאמר "לְכָל הָאֹתוֹת וְהַמּוֹפְתִים אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה' לַעֲשׂוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם", פירש רש"י ש"הַיָּד הַחֲזָקָה" רומזת למשקלם הרב של לוחות הברית שנשא משה בידיו.
עיון
נראה שמשקל הלוחות לא נמדד בקילוגרמים אלא בכובד האחריות הכרוכה בקבלת לוחות מא‑לוהים, באירוע החשוב ביותר בתולדות האנושות.
היד החזקה משקפת את גדולתו של משה רבנו שהצליח להיות המתווך בין הא-ל לאדם, לאחוז באמת המוחלטת ולהישאר נאמן לה – ובד בבד להעבירה לבני אנוש הרחוקים מדרגתו כרחוק מזרח ממערב, בלי לגרוע כהוא זה מדבר ה'.
רש"י
וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל. נסים וגבורות שבמדבר הגדול והנורא.
ביאור
"הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל" מזכיר את פסוקי פרשת עקב: "הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ. הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ" (דברים ח, טו-טז). מתוך כך מפרש רש"י שהפסוק מדגיש את גבורתו של משה רבנו ביכולתו להנהיג את העם בתנאי המדבר הקשים כל כך.
עיון
ההליכה במדבר התאפיינה בשני עולמות מנוגדים: מצד אחד היא נשאה בחובה קשיים אדירים שדרשו אמונה אדירה – ומצד שני זכו ישראל לניסים ונפלאות שליוו אותם על כל צעד ושעל ואפשרו להם לחיות בתנאים הקשים.
משה רבנו היה צריך להכיל בתוכו את שני העולמות. לצד היותו המנהיג העליון, נותן התורה ומתווה הדרך, הוא התמודד עם תלונות ישראל ועם מצוקותיהם וטיפל בהם כאב רחמן הדואג לבניו. חיבור הקטבים מעיד על גדולתו של משה רבנו ועל תכונותיו המגוונות שאפשרו לו לשאת בהרמוניה מופלאה הן את "הַיָּד הַחֲזָקָה" הן את "הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל".
רש"י
לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל. שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם, שנאמר "ואשברם לעיניכם" (לעיל ט, יז) (ספרי וזאת הברכה שנז), והסכימה דעת הקדוש ברוך הוא לדעתו, שנאמר "אשר שברת" (שמות לד, א) – יישר כחך ששברת (שבת פז, א).
ביאור
אחד הדברים המייחדים את האמונה היהודית, בשונה מאמונות אחרות המתבססות על סיפורי עַם ומסורת של אגדות, הוא שהניסים והנפלאות המסופרים בתורה נעשו לעיני כל ישראל – ואין הוכחה גדולה מזו לאמיתות הדברים. לכאורה על כך מעידות מילותיה האחרונות של התורה: "וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל".
ואולם רש"י אינו מפרש כך. רש"י מקיש עין לעין על פי המדרש – ומקשר את המילים "לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל" לשבירת הלוחות שנעשתה לעיני ישראל כפי שהעיד משה רבנו: "וָאֶתְפֹּשׂ בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת וָאַשְׁלִכֵם מֵעַל שְׁתֵּי יָדָי וָאֲשַׁבְּרֵם לְעֵינֵיכֶם".
אף שבני ישראל היו עדים לכל הניסים, התורה מתמקדת במילותיה האחרונות במעשה יחיד ומיוחד שנעשה "לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל" – הלוא הוא שבירת הלוחות. הגמרא במסכת שבת מבהירה שלא זו בלבד שמשה רבנו לא חטא בשבירת הלוחות, אלא שהקב"ה חיזק את ידיו על מעשהו: "שלשה דברים עשה משה מדעתו והסכים הקב"ה עמו: הוסיף יום אחד מדעתו, ופירש מן האשה, ושבר את הלוחות… ומנלן דהסכים הקב"ה על ידו? שנאמר 'אשר שברת', ואמר ריש לקיש: יישר כחך ששיברת". מעבר למשחק המילים "אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ" – "יישר כוחך ששיברת", עצם בקשת ה' ממשה לפסול לוחות חדשים שעליהם יכתוב מחדש את כל הדברים[6] מעידה שה' הסכים עם מעשהו של משה ולא כעס על שבירת הלוחות.
עיון
המילים האחרונות בתורה מדגישות את השיא שאליו הגיע משה רבנו – שבירת הלוחות. שבירת הלוחות ממחישה שהלוחות ועם ישראל חד הם: כשעם ישראל עובר על דברי התורה הלוחות נשברים, וכשהוא מקיים את התורה הם מתחברים מחדש.
אומנם בשבירת הלוחות נשבר רק החומר, והאותיות נותרו פורחות באוויר[7] – כי דברי התורה הם אמת מוחלטת שאינה יכולה להיפגע – אך הואיל ואמת השוכנת בשמיים נותרת מיותמת וחסרת השפעה, האחריות המלאה מוטלת על האדם: בפעולותיו הוא יכול להוריד את האותיות לעולם או חלילה לסלקן.
הלוחות אינם סגולה להגנה, אך הם מגינים על האדם החי על פי התורה. בשבירת הלוחות הגן משה רבנו על התורה שלא תיהפך לסוג של אליל – כדי שנזכה לחיות חיי אמת על פי הערכים הכתובים בה.
[1] "ידוע כי כל התורה הוא שמותיו של הקב"ה, והיינו על ידי צירופים של אותיות ותיבות… לכך הוא אומר שהיה כותב בדמע, והפירוש הוא מלשון 'מלאתך ודמעך' (שמות כב, כח), רוצה לומר: מדומע וערבוב אותיות, שהיה כותב מכאן ואילך על פי צירופי תיבות, והם שמותיו של הקב"ה, ולא היה נקרא כלל 'וימת שם משה', רק תיבות אחרות, על פי סודות התורה… ויהושע כתבן כפי הנגלה…" (קול אליהו קלג).
[2] "קודשא בריך הוא אסתכל באורייתא וברא עלמא" (הזוה"ק קסא, ב).
[3] עיינו במשנה במסכת אבות ה, ו.
[4] "רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: אסור לבצוע, וכל הבוצע הרי זה חוטא, וכל המברך את הבוצע הרי זה מנאץ, ועל זה נאמר בצע ברך נאץ ה'. אלא יקוב הדין את ההר, שנאמר כי המשפט לאלהים הוא, וכן משה היה אומר יקוב הדין את ההר. אבל אהרן אוהב שלום ורודף שלום ומשים שלום בין אדם לחבירו, שנאמר תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון" (סנהדרין ו, ב).
[5] ראו הקדמת הרמב"ם לפרק חלק במסכת סנהדרין, היסוד השביעי.
[6] ככתוב "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ".
[7] כפי שראה רבי חנינא בן תרדיון כשהוצא לשרפה וספר תורה עימו – "גווילין נשרפין ואותיות פורחות" (עבודה זרה יח, א).