רש"י

(ב) זקן ביתו – לפי שהוא דבוק נקוד זקן:

ביאור

זקן ביתו. קיימות שתי דרכים לנקד את המילה "זקן", ולכל אחת מהן משמעות משלה. המילה זקן בקמץ ובצירי מציינת אדם מבוגר, חכם או בכיר, בעוד שזקן בשני קמצים הוא השער הצומח על הלסת התחתונה.  לכאורה הניקוד כאן בפרשה, בשווא ובפתח, מצביע על הפירוש השני. לכן מסביר רש"י שבמקרה של סמיכות, הניקוד בשתי המשמעויות זהה; ומדובר כאן בזקן לפי

הפירוש הראשון, דהיינו זקן בקמץ ובצירי – אדם זקן.[1]

רש"י

תחת ירכי – לפי שהנשבע צריך שיטול בידו חפץ של מצוה כגון ספר תורה או תפילין והמילה היתה מצוה ראשונה לו ובאה לו ע"י צער והיתה חביבה עליו ונטלה (שבועות לח ע"ב):

ביאור

תחת ירכי. רש"י מסביר ש"תחת ירכי" היא לשון נקייה לציין את מקום ברית המילה. בימינו, אפשר שאדם שנשבע ייקח בידו ספר תורה כדי לציין שהשבועה היא התחייבות כלפי הקב"ה, שעתיד להיפרע ממי שלא יכבד אותה. בזמנו של אברהם

אבינו עדיין לא ניתנה התורה, ולכן השביע אברהם אבינו את אליעזר באותה מצווה שכבר הייתה בידו ושמסר נפשו עליה כאשר מל את עצמו בגיל תשעים ותשע – גיל מסוכן מאוד לניתוח כזה.

עיון

תחת ירכי. שבועה זו במקום המילה באה לציין שמוטל על העבד למצוא ליצחק אישה שתהיה שותפה לברית בין ה' ובין עם ישראל. אישה שתחנך את בניה לקבלת עול מלכות שמים ולמסירות נפש על קיום המצוות, כדוגמת מצווה זו, שאברהם מסר את נפשו עליה.

רש"י

(ז) ה' אלהי השמים אשר לקחני מבית אבי – ולא אמר ואלהי הארץ ולמעלה אמר ואשביעך וגו'. אמר לו עכשיו הוא אלהי השמים ואלהי הארץ שהרגלתיו בפי הבריות אבל כשלקחני מבית אבי היה אלהי השמים ולא אלהי הארץ שלא היו באי עולם מכירים בו ושמו לא היה רגיל בארץ (בראשית רבה פנ"ט, ח):

ביאור

ה' אלהי השמים אשר לקחני מבית אבי. רש"י עומד כאן על שינוי הלשון בין פסוק ג, שבו מזכיר אברהם את: "ה’ אלוהי השמים ואלוהי הארץ", לבין פסוק ז, שבו מזכיר אברהם את: "ה' אלוהי השמים" בלבד, בלא לציין שהוא גם אלוהי הארץ.

רש"י מסביר שיש כאן התייחסות לשתי תקופות:

בתקופה הראשונה, כאשר רק נלקח אברהם מבית אביו ועדיין לא פעל את פָעלו בעולם, עדיין לא הכירו הבריות את הקב"ה ולא הזכירו אותו בארץ; לכן הוא נקרא אז אלוהי השמים בלבד, ולא אלוהי הארץ.

התקופה השנייה היא לאחר שכבר פעל אברהם אבינו את פָעלו והרגיל את הבריות לקרוא בשם ה'. כעת אפשר אכן לומר שה' הוא אלוהי השמים ואלוהי הארץ.

אמנם ה' הוא בורא העולם והוא אדון כל הארץ, וזאת בין אם הבריות מכירים בו ובין אם לאו. אך אם אין מכירים במלכותו הרי זו מלכות קטועה, משום שתכלית הבריאה היא ההכרה של הברואים בבורא.

עיון

מאחר שה' הוא אכן אדון השמים והארץ, ניתן לשאול מדוע לא טבע בברואיו את ההכרה בכך. אלא שכפייה כזו הייתה סותרת את עצם תכלית הבריאה, שהיא יצירתו של אדם בעל חופש בחירה; ולכן זהו דווקא תפקידו של האדם – להכיר בבורא ולהביא אחרים להכרה זו. אברהם אבינו נטל תפקיד זה על שכמו, וזהו גם תפקידו של עם ישראל, ממשיכי דרכו.

ניתן אף לציין כי גם כאשר עדיין לא נודע ה' בארץ, כאשר עדיין היה רק בגדר "אלוהי השמים" בלבד, בכל זאת לקח את אברהם מבית אביו. יש בכך כדי ללמדנו שגם בתקופות של הסתרה, שבהן אין הבריות מכירות בבורא עולם, ממשיך הבורא לעסוק בעולמו ובתיקונו.

רש"י

מבית אבי – מחרן:  ומארץ מולדתי – מאור כשדים (בראשית רבה פנ"ט, י):

ביאור

מבית אבי ומארץ מולדתי. בלא אורו של רש"י היינו חושבים ש"בית אבי" ו"ארץ מולדתי" אינן אלא מילים נרדפות. אולם רש"י מסביר לנו כי מדובר בשלבים שונים 

בהתפתחותו של אברהם אבינו: הוא נולד באור כשדים, ומשם עבר לחרן עם אביו ומשפחתו. בהמשך עזב אברהם גם את בית אביו ויצא מחרן כדי ללכת ארצה כנען.

עיון

יש בדבריו של רש"י כדי ללמדנו על דרכיה של ההשגחה. במבט שטחי ניתן היה לחשוב שעזיבתו של אברהם את אור כשדים הייתה על פי החלטתו של אביו, ומאחר שהוא רק נגרר אחריו, אין מעבר ראשון זה קשור להתפתחותו העצמית של אברהם אבינו; אך רש"י מלמדנו שהמוביל האמיתי הוא ה' יתברך.

אברהם עזב בהדרגה שתי תרבויות. תחילה נותק מתרבות ארץ מולדתו, ובהמשך ניתק עצמו אף ממשפחתו כדי להתחיל דבר חדש לגמרי. מתברר אם כן שההשגחה דאגה לקרב את אברהם לארץ כנען, וכי היא פעלה ככוח המושך את מי שראוי לכך אל מקום הקודש.

רש"י

ואשר דבר לי – לצרכי, כמו (מלכים א' ב, ד) אשר דבר עלי, וכן כל לי ולו ולהם הסמוכים אצל דבור מפורשים בלשון על, ותרגום שלהם עלי עלוהי עליהון, שאין נופל אצל דבור לשון לי ולו ולהם, אלא אלי אליו אליהם ותרגום שלהם עמי עמיה עמהון, אבל אצל אמירה נופל לשון לי ולו ולהם:

ביאור

ניתן היה להבין את הביטוי "אשר דיבר לי" במשמעות של "אשר דיבר אלי", ממש כמו בפסוק 'וידבר ה' אל משה לאמור'. 

לכן מסביר רש"י שמדובר כאן בדיבור "על" כלומר "אודות" ולא "אל".

עיון

ואשר דבר לי – פירושו של רש"י מאפשר לנו לרדת לעומק כוונתו של אברהם אבינו. אברהם אומר לאליעזר: דע לך שאין כאן עניין פרטי, של הבטחה המכוונת אליי כמי שהקב"ה אוהבו, אלא יש כאן תוכנית אלוהית מקפת המסתמכת עליי. הקב"ה דיבר עליי, על אודותיי, מאחר שרצונו שאקים את דור ההמשך העתיד לשאת את דבר ה' על כתפיו, דבר שיש בו מעין בריאה חדשה.

רש"י

ואשר נשבע לי – בין הבתרים (בראשית רבה פנ"ח, ט):

ביאור

ואשר נשבע לי – מתי נשבע? רש"י מפנה אותנו למקור השבועה שבפרשת לך לך: "ביום ההוא כרת ה'

את אברם ברית לאמור לזרעך נתתי את הארץ הזאת" (בראשית טו, יח).

רש"י

(ח) ונקית משבועתי וגו' – וקח לו אשה מבנות ענר אשכול וממרא (בראשית רבה פנ"ח, ט):

ביאור

ונקית משבועתי וגו' –

אברהם משביע את אליעזר שתי שבועות:

הראשונה (פסוק ג): "לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני", והשניה (פסוק ו): "השמר לך פן תשיב את בני שמה".

על כך שואל העבד מה יעשה במקרה שלא יוכל לקיים את שבועתו מכיוון שהאישה לא תרצה לבא.

בתשובתו פוטר אותו אברהם מהשבועה הראשונה, שלא לקחת מבנות הכנעני, אך מקפיד על השבועה השנייה – שלא לצאת מארץ ישראל.

נותרה אם כך שאלה פתוחה: מאחר שאסור ליצחק לצאת מהארץ, את מי יישא? בא רש"י ומבאר שבמקרה כזה, שבו לא יוכל אליעזר לבצע את שליחותו, עליו לקחת מבנות ענר, אשכול וממרא, משום שאלו כנענים כשרים.

עיון

ונקית משבועתי וגו' – פירושו של רש"י מאיר לנו את גדולת מצוות יישוב הארץ, שגדולה היא כל כך עד שאברהם מעדיף להתיר לבנו לשאת אישה כנענית, אם כשרה היא, מאשר לצאת חוצה לארץ; שכן היציאה מן הארץ היא ביטול התכנית האלוהית.

רש"י

רק את בני וגו' – רק מיעוט הוא, בני אינו חוזר אבל יעקב בן בני סופו לחזור (בראשית רבה פנ"ט, י):

ביאור

רק את בני וגו' – רש"י מסביר שהמילה "רק" באה למעט בנים אחרים, לבד מיצחק שעליו מדובר כאן. ואכן יעקב נאלץ

לצאת חוצה לארץ כשעשו אחיו ביקש להורגו.

עיון

בעם ישראל קיימים שני סוגים של "נצח": נצחיות הקשר לארץ ישראל, ונצחיות קיום התורה.

מבין שלושת האבות, יצחק הוא זה שמעולם לא יצא מארץ ישראל, והוא שמייצג את הקשר הנצחי של עם ישראל לארצו. לעומתו יעקב יצא אמנם מארץ ישראל, אך הוא מייצג את נצחיות התורה, באשר נאמר עליו (רש"י לבראשית לב, ה): "עם לבן הרשע גרתי – ותרי"ג מצוות שמרתי".

רש"י

(י) מגמלי אדוניו – נכרין היו משאר גמלים, שהיו יוצאין זמומין מפני הגזל שלא ירעו בשדות אחרים (בראשית רבה פנ"ט, יא):

ביאור

מגמלי אדוניו – די היה לכתוב "ויקח עשרה גמלים", מאחר שיכולנו לשער שמדובר בגמלי אדוניו. לכן בא רש"י לבאר את פשר התוספת הזאת, ומסביר שהודות

להקפדתו של אברהם להישמר מן הגזל, היו "גמלי אברהם" ידועים כמושג נבדל וכסוג מיוחד של גמלים, השונים מכל שאר הגמלים בתקופתו.

עיון

מגמלי אדוניו – במקום שבו איש מבעלי הבהמות אינו שם זמם בפי בהמתו, ניתן לקבוע שזהו "מנהג המקום" המקובל על כולם. במצב כזה אפשר לומר כי נפגעי הגזל מוותרים מראש על מה שגמלי זרים אוכלים אצלם, וממילא אין בכך משום גזל. ועם כל זאת, על אף שלכתחילה לא היה בכך משום גזל, גדולה הייתה צדקתו של אברהם, שלא רצה ליהנות משדותיהם של אחרים. וכפי שכבר ראינו במקרה של מלך סדום (בראשית יד כג): "אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך ולא תאמר אני העשרתי את אברם".

רש"י

וכל טוב אדוניו בידו – שטר מתנה כתב ליצחק על כל אשר לו, כדי שיקפצו לשלוח לו בתם (פרקי דרבי אליעזר טז):

ביאור

וכל טוב אדוניו בידו – על פי המחשבה הראשונית אפשר שהיינו סוברים שהביטוי "כל טוב" מלמד על "טובין", דהיינו מתנות ומיטלטלים שונים שלקח עימו אליעזר. אולם פרשנות כזו מעוררת מייד את השאלה כיצד אפשר שלקח את "כל" טובו של אדוניו; האם

הסתכם כל טובו של אברהם אבינו במה שניתן לשאת על גבם של עשרה גמלים? לכן מבאר לנו רש"י את עומק הפשט ומסביר שמדובר בשטר מתנה המצווה את כל רכושו של אברהם ליצחק – כך שהעבד אכן יכול לקחת את "כל" טוב אדוניו בידו. 

עיון

וכל טוב אדוניו בידו – בפרשיות קודמות ניתן היה להתרשם כי אברהם אהב את ישמעאל וראה בו יורש בכוח. כאשר שרה מודיעה לו בכוח נבואתה (בראשית כא, י): "לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק", תגובתו היא (שם יא): "וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודות בנו". אולם עתה בא פירושו זה של רש"י ומלמדנו שאחרי העקידה הבין אברהם את פחיתותו של ישמעאל ואת גדלו של יצחק, וירד לעומק הציווי האלוהי (שם יב): "ביצחק יקרא לך זרע". לכן, כאשר הגיעה שעתו של יצחק להקים בית ולהמשיך את רצף הדורות, נתן לו אברהם את כל רכושו. נתינה זו היא המשך טבעי למעמד המיוחד שמקנה אברהם ליצחק כממשיך הבלעדי של דרכו; מעמד המחייב את יצחק שלא לצאת מארץ ישראל ושלא לשאת אישה שאינה ראויה לו.

רש"י

ארם נהרים – בין שתי נהרות יושבת:

ביאור

ארם נהרים – רש"י מבאר לנו שהמילה "נהרים" אינה חלק סתמי משם המקום, אלא היא צורת

הרבים של "נהר". עולה מכאן שפירושו של השם "ארם נהרים" הוא "ארם השוכנת בין שני נהרות".

עיון

ארם נהרים – ידוע שצמתי נהרות נעשו עוד בימי קדם לאתרי מסחר גדולים. מקום משכנם של בתואל ולבן בארם נהרים מצביע על הקשר שלהם לעולם המסחר, עולם המאופיין על ידי תקשורת ענפה בין בני אדם, אך גם, לעיתים קרובות, על ידי חוסר ישרות. עצם מקום מושבם מעניק לנו מושג ראשוני ביחס לסוג המוסר או חוסר-המוסר שאפיין את מקום הולדתה של רבקה. למרות שאינם רשעים ככנענים או כאנשי סדום ועמורה, השואפים להרע לזולתם בכוונה תחילה, אין ספק שבהיותם סוחרים רמאים הם רחוקים מאוד מאברהם אבינו, האיש שאפילו גמליו יוצאים זמומים כדי למנוע גזל.

רש"י

(יא) ויברך הגמלים – הרביצם:

ביאור

ויברך הגמלים – רש"י מסביר לנו שהמילה "יברך" היא מלשון "ברכיים" – כלומר שהעבד הוריד את הגמלים על ברכיהם

וגרם להם לרבוץ.

עיון

התנהגות זו של אליעזר מצביעה על עדינותו ועל היותו שליח נאמן לאברהם אבינו. הוא מגיע למקום עם עשרה גמלים עמוסי כל טוב, וניתן היה לחשוב שיציג לראווה את גמליו היקרים. אולם אליעזר מתנהג בצניעות, ומושיב את גמליו ללא התנהגות ראוותנית. זוהי הפגנה של עוצמה שקטה.

רש"י

(יד) אותה הכחת – ראויה היא לו שתהא גומלת חסדים וכדאי ליכנס בביתו של אברהם. ולשון הוכחת ביררת, אפרוביש"ט בלע"ז [להראות בבירור]:

ביאור

אותה הכחת – פירוש זה של רש"י מתחלק לשני חלקים.

בחלק הראשון מסביר רש"י שהדרישה המרכזית מאשתו העתידית של יצחק היא שתהיה גומלת חסדים. רק אישה כזו ראויה ליצחק וכדאי להכניסה לביתו של אברהם.

בחלק השני רש"י מבאר כי המילה "הֹכחת" פירושה "ביררת", רש"י מתרגם את המושג למילה הצרפתית העתיקה: "EPROUVES", שמשמעותה קרובה היום למילה הוכחה.

עיון

אותה הכחת – כוונת רש"י לומר שעבד אברהם עורך ניסוי המברר אם האישה שיפגוש נחונה במידות הראויות למשפחתו של אברהם אבינו. חז"ל אומרים במסכת תענית (ד.): "שלושה שאלו שלא כהוגן, לשניים השיבוהו כהוגן, לאחד השיבוהו שלא כהוגן. ואלו הן: אליעזר עבד אברהם ושאול בן קיש ויפתח הגלעדי. אליעזר עבד אברהם, דכתיב: 'והיה הנערה אשר אמר אליה הטי נא כדך' וגו', יכול אפילו חיגרת, אפילו סומא? השיבו כהוגן ונזדמנה לו רבקה…. יפתח הגלעדי דכתיב 'והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי' וגו', יכול אפילו דבר טמא? השיבו שלא כהוגן – נזדמנה לו בתו". יש לציין שבמקרה של יפתח היה התנאי שלו חסר הגיון ואקראי, מפני שאין דרך לדעת אם מה שיצא מפתח ביתו יהיה ראוי לקרבן, אך תנאו של אליעזר עבד אברהם היה הגיוני, הואיל והוא בדק את מידותיה של האישה. ולכן השיבוהו כהוגן.

רש"י

ובה אדע – לשון תחנה, הודע לי בה: כי עשית חסד – אם תהיה ממשפחתו והוגנת לו, אדע כי עשית חסד:

ביאור

ובה אדע, כי עשית חסד – רש"י מזכיר לנו שידיעת ההצלחה, הידיעה שהקב"ה עשה חסד עם אברהם אבינו, תלויה בשני גורמים: במידותיה של האשה ובמוצאה. אברהם אבינו ביקש מאליעזר במפורש אשה ממשפחתו, ולכן הוא מתחנן שאותה אישה שתתנהג בחסד תהיה ממשפחת אברהם.

לא ניתן לפרש כי די בהיותה בעלת חסד כדי לדעת

שהיא ראויה ליצחק, רש"י מדייק כי ישנו גם תנאי נוסף – והוא שתהיה האישה ממשפחת אברהם. את קיומו של התנאי הראשון אפשר לבדוק על פי מעשיה, אך כדי שהשני יתקיים יש צורך בסייעתא דשמיא.

עיון

ובה אדע, כי עשית חסד – פירושו של רש"י מגלה לנו את התנהגותו של עבד אברהם כהתנהגות ללא דופי. על פי הבנתו של רש"י אין מקום לדעה המובאת בגמרא (תענית ד., ראה לעיל), שעשה אליעזר שלא כהוגן משום שייתכן שהבחורה בעלת החסד תהיה בעלת מום או ממשפחה שאינה מיוחסת. רש"י מסביר כי בקשתו של אליעזר כללה כבר את הבקשה למשפחה מיוחסת.

רש"י

(טז) בתולה – ממקום בתולים: ואיש לא ידעה – שלא כדרכה, לפי שבנות הגוים היו משמרות מקום בתוליהן ומפקירות עצמן ממקום אחר, העיד על זו שנקיה מכל (בראשית רבה  פ"ס, ה):

ביאור

בתולה – רש"י מסביר את החזרה: "בתולה", ו"איש לא ידעה"; שלכאורה ניתן היה לחשוב שמדובר במושגים

נרדפים.

עיון

בתולה – עומקה של נקודה זו היא העדות על מידותיה של רבקה. אחר שעמדנו על מידת החסד שבה, מתברר שיש בה גם קדושה וטהרה. בזאת מוכח שרבקה ניחנה בשתי המידות הנחוצות ליהודי: השילוב של חסד וקדושה. יש אנשים שהם בעלי לב טוב, אנשי חסד, אך אין הם מסוגלים לשלוט על תאוותיהם, ולכן אין בהם קדושה; לעומתם ישנם אנשים שניחנו במידת הגבורה ויודעים לשלוט בעצמם, אך הם מתנהגים במידת הדין גם כלפי זולתם. גדולתו של עם ישראל היא היכולת ללכת בשתי הדרכים גם יחד – וזוהי מורשתה של רבקה אמנו.

רש"י

(יז) וירץ העבד לקראתה – לפי שראה שעלו המים לקראתה (בראשית רבה פ"ס, ה):

ביאור

וירץ העבד לקראתה – רש"י מאיר לנו את הסיבה למרוצתו של העבד לעבר רבקה.

בלא ביאורו של רש"י ניתן היה לטעות ולחשוב שאליעזר פנה לרבקה בגלל יופייה הרב, המוזכר בפסוק הקודם: "והנערה טובת מראה מאוד", אלא שקשה ליישב פירוש פשטני זה עם העובדה שאליעזר התפלל למצוא ליצחק אישה צדיקה, ואילו היופי לא הוזכר כתנאי בתפילתו. העובדה שהיופי לא היה קנה המידה לבחירתה של רבקה מתבטאת גם בכך שאליעזר לא רץ לקראתה מייד אחרי שראה אותה

ועמד על יופייה, אלא רק לאחר שרבקה ירדה "העינה ותמלא כדה ותעל".

מסתבר אם כן שדבר מה התרחש בין הרגע שבו ראה אליעזר את רבקה לבין עלייתה מהמעיין. ואכן, המדרש מגלה לנו שהמים היו עולים לקראתה. המזרחי מסביר שכוונת הפסוק היא "וירץ העבד [כי ראה שהמים עולים] לקראתה" – כלומר שהעלייה של המים לקראת רבקה הייתה המופת החותך שגרם לו "לרוץ" כדי לבקש ממנה את מעשה החסד שתעשה במים.

עיון

וירץ העבד לקראתה – תיאור זה של מים העולים מעצמם לקראת רבקה חושף בפנינו מידה נוספת ממידותיה הטובות של רבקה. יש אנשים הממלאים את תפקידם מתוך תחושת חובה וכבדות, ללא שמחה וללא שאיפת שלמות. לעומתם, יש אנשים שניחנו במידת זריזות שמקורה בקדושה. חייהם של אנשים כאלה מלאים בקדושה ואין הם חשים לעולם שמוטל עליהם עול מעיק; כאשר אדם מתלהב ושמח במעשיו, הכול בא לו בקלות. זריזותה והתלהבותה של רבקה עולים ישירות מתוך המשפט "ותרד העינה ותמלא כדה ותעל", הכולל חמש מילים שמתוכן שלושה פעלים, אך דברי חז"ל שמביא כאן רש"י מוסיפים לנו עומק בתארם זריזות והתלהבות כה עצומות עד אשר המים עולים לקראתה בעצמם.

רש"י

(יח) ותורד כדה – מעל שכמה:

ביאור

ותורד כדה – רשי" מדגיש שלא היה עיכוב במעשה החסד של רבקה; היא הורידה את כדה ישירות

מעל שכמה כדי להשקות את העבד.

עיון

ותורד כדה – פירושו של רש"י מדגיש את דאגתה של רבקה להשקות את העבד בהקדם האפשרי, ולכן היא משקה אותו ישירות מהכד שהיא דולה בו את המים מהמעיין, ואינה מתעכבת כדי להעביר את המים לכלי אחר.

רש"י

(יט) עד אם כלו – הרי אם משמש בלשון אשר, אם כלו, די ספקון, שזו היא גמר שתייתן כששתו די ספוקן:

ביאור

עד אם כלו – רש"י מסביר כאן שני דברים:

א. המילה "אם" אינה משמשת כאן כמילת תנאי, אלא כאישור: "עד אשר סיימו לשתות".

ב. הוא מסביר שהמילה "כילו" אינה מתייחסת לכמות

המים שהושמה בפניהם, אלא לצימאונם. רש"י מבאר שרק כאשר הרוו הגמלים את צימאונם לחלוטין ניתן לומר שהם סיימו את שתייתם.

עיון

עד אם כלו – בכל מילה ומילה אנו עומדים על רוחב ליבה ונדיבותה של רבקה, שלא חדלה להביא מים לגמלים עד שהרוותה את צימאונם לחלוטין.

רש"י

(כ) ותער – לשון נפיצה, והרבה יש בלשון משנה (עבודה זרה ה ז) המערה מכלי אל כלי, ובמקרא יש לו דומה (תהלים קמא ח) אל* תער נפשי, (ישעיה נג יב) אשר הערה למות נפשו: השקת – אבן חלולה ששותים בה הגמלים:

ביאור

רש"י מסביר ש "ותער…אל השוקת" פירושו ששפכה מים מן הכד לשוקת, המקום שממנו הגמלים שותים. המילה נפיצה פירושו לשפוך מכלי לכלי כמשמעותו במשנה. בתנ"ך לא רואים את המילה במשמעות הזו, אבל רואים אותו במשמעות קרובה:

דוד מתפלל אל ד' ואומר "אל תער נפשי", כלומר אל תשפוך את נפשי, כלומר אל תוציא את הנפש מתוכי או במילים אחרות 'אל תהרוג אותי'

וכן משמעו בישעיה "אשר הערה למות נפשו" פירוש שמוכן היה למות (בשביל ה')

עיון

ותער – שוב אנו רואים את זריזותה וטוב ליבה של רבקה. הרי הייתה יכולה לתת לעבד את הכד ולהניח לו לשפוך בעצמו את תכולתו אל השוקת. אך היא לא עשתה כן, אלא שאבה ושפכה בעצמה; ולא רק שפכה כמוזגת בניחותא, אלא פיזרה והתיזה במרץ את המים לתוך השוקת.

רש"י

(כא) משתאה – לשון שאייה, כמו (ישעיה ו יא) שאו ערים, תשאה שממה:

משתאה – משתומם ומתבהל על שראה דברו קרוב להצליח. אבל אינו יודע אם ממשפחת אברהם היא אם לאו. ואל תתמה בתי"ו של משתאה שאין לך תיבה שתחלת יסודה שי"ן ומדברת בלשון מתפעל שאין תי"ו מפרידה בין שתי אותיות של עיקר היסוד כגון משתאה מגזרת שאה, (ישעיה נט טו) משתולל מגזרת שולל, (שם נט טז) וישתומם מגזרת שממה, (מיכה ו טז) וישתמר חקות עמרי מגזרת וישמר, אף כאן משתאה מגזרת תשאה, וכשם שאתה מוצא לשון משומם באדם נבהל ונאלם ובעל מחשבות, כמו (איוב יח כ) על יומו נשמו אחרונים, (ירמיה ב יב) שומו שמים, (דניאל ד טז) אשתומם כשעה חדא, כך תפרש לשון שאייה באדם בהול ובעל מחשבות. ואונקלוס תרגם לשון שהייה וגברא שהי, שוהא ועומד במקום אחד לראות ההצליח ה' דרכו. ואין לתרגם שתי, שהרי אינו לשון שתיה, שאין אל"ף נופלת בלשון שתיה:

משתאה לה – משתומם עליה כמו (לעיל כ יג) אמרי לי אחי הוא, וכמו (לקמן כו ז) וישאלו אנשי המקום לאשתו:

ביאור

משתאה – בהסברו הארוך והמפורט לביטוי "משתאה לה", מסביר לנו רש"י ששה דברים:

מהו פירוש המילה "משתאה".

מהי משמעותו של ביטוי זה בהקשר הנוכחי.

מה משמעות מיקום האות ת' במילה.

פירוש נוסף למילה "משתאה".

דחיית האפשרות שהמילה "משתאה" באה מלשון "שתה".

משמעות המילה "לה" בביטוי.

א. פירוש המילה "משתאה". רש"י מסביר שהמילה "משתאה" מגיע מן המילה "שאייה", לשון שממה, כדברי הפסוק "עד אשר אם שאו ערים עד אין יושב והאדמה תשאה שממה" (ישעיהו ו, יא).

ב. המשמעות בהקשר הנוכחי. רש"י מסביר שהביטוי "משתאה" משמש כאן בהשאלה לתיאור "אדם נבהל ונאלם ובעל מחשבות".

ג. משמעות מיקום האות ת'. האות ת' במילה "משתאה" היא תולדה של שיכול העיצורים בבנין התפעל, כאשר פ' הפועל היא האות ש'. רש"י מביא מספר דוגמאות לאופן שבו מתחלף המיקום של ה-ש' וה-ת' בבנין התפעל.

ד. פירוש נוסף למילה "משתאה". רש"י מציין את תרגומו של אונקלוס למילה, שהוא במשמעות של "שהייה", כלומר המתנה. רש"י אינו מסביר מדוע הוא מעדיף את פירושו שלו על זה של אונקלוס, אך אפשר שהסיבה לכך נעוצה בשורש עצמו, מאחר שההטייה של "שהה" היא "משתהה", באות ה', ולא "משתאה" ב-א'.

ה. דחיית השורש "שתה". רש"י דוחה את האפשרות שה-ת' במילה "משתאה" היא חלק מהשורש, מלשון "שתה". לפי פירוש זה ניתן היה לומר שאליעזר "שותה לה", כלומר שותה את המים שניתנו לו. רש"י קובע שפירוש זה לא ייתכן משום שכתוב "משתאה" עם א', והאות א' אינה קיימת בשורש "שתה".

ו. משמעות המילה "לה". רש"י מסביר שמשמעות המילה "לה" בהקשר זה היא "עליה", ומביא דוגמאות למקרים דומים שיש לפרש בהם את מילות היחס לי, לה, ל, כמייצגות את מילות היחס: עלי, עליה, על (כלומר שיש תוספת של ע' לפני ה-ל').

עיון

משתאה – ההבנה של המילה "משתאה" מלשון שממה מוסיפה לנו עומק בהבנת התנהגותו של אליעזר. כשאליעזר רואה שתפילתו נשמעה, הוא מתמלא מצד אחד ברגשי אפסיות ורואה איך ה' מנהיג את הכל, וכיצד האדם אינו אלא אין ואפס – שממה. מצד שני, מאחר שעדיין אינו יודע אם הנערה שייכת למשפחתו של אברהם, מתווסף להצלחתו חשש של כשלון, שמא יתברר שהיא אינה הנערה המיוחלת. המילה "משתאה" מלמדת אותנו שההצלחה וחשש הכישלון גם יחד מולידים אצלו הרגשה של אפסיות בפני גודלו של "בעל הבית" ועוצמתו.

רש"י

(כב) בקע – רמז לשקלי ישראל בקע לגלגלת (תרגום יונתן בן עוזיאל):

ביאור

בקע – רש"י מסביר את כוונתן העמוקה של מתנות רבקה על פי סדרן. המתנה הראשונה משקלה "בקע"; מדובר בסכום צנוע מאוד מבחינה כספית, ורש"י

מסביר שזהו רמז למצוות "מחצית השקל" שעתידים לזכות בה צאצאיה של רבקה, שגם שווייה היה בקע.

רש"י

ושני צמידים – רמז לשני לוחות מצומדות (בראשית רבה פ"ס, ו):

ביאור

המתנה השנייה היא שני צמידים. רש"י מבאר שגם מתנה זו רומזת לעתידם של צאצאי רבקה – לשני לוחות הברית הצמודים זה לזה.

אמנם לוח אחד מכיל מצוות שבין אדם למקום בעוד

הלוח השני מכיל מצוות שבין אדם לחברו, אולם שני הלוחות צמודים זה לזה, כפי שמרומז בכתיב החסר של המילה: "לוחת" – בלא ו' בין ה-ח' ל-ת'.

רש"י

עשרה זהב משקלם – רמז לעשרת הדברות שבהן (בראשית רבה פ"ס, ו):

ביאור

עשרה זהב משקלם – רש"י מסביר שהמילה "עשרה", הבאה לתאר את משקל הצמידים בזהב,  רומזת לעשרת הדיברות שעל הלוחות. הביטוי בשלמותו כביכול אומר: שני לוחות

הברית, הצמודים זה לזה, ומשקלם (ערכם) הוא עשרת הדברות.

עיון

עשרה זהב משקלם – ייתכן מאוד שאליעזר עצמו לא היה מודע למשמעותן העמוקה של המתנות. אולם חז"ל רוצים ללמדנו שרבקה לא הסכימה ללכת אחרי אליעזר ולהתחתן עם יצחק מפני שהבטיחו לה עושר, אלא דווקא משום הקניינים הרוחניים שנרמזו לה במתנות אלו. אך נשאלת השאלה מדוע נבחרו דווקא שלושת הרמזים הללו: מחצית השקל, לוחות הברית ועשרת הדברות? האם לא היה ראוי יותר לרמוז לכל תרי"ג המצוות שעם ישראל מתייחד בהן? אלא שרש"י מסביר בפרשת משפטים שכל התורה רמוזה בעשרת הדברות, ולכן הן אינן מרמזות על מצווה מסוימת כלשהי, אלא על עצם קבלת התורה.

אמנם ניתן להקשות שמתנה כלשהי הכוללת את המספר חמש הייתה מרמזת טוב יותר לחמשה חומשי תורה. התשובה לקושיה זו היא שעשרת הדיברות אינם מייצגים את תורת ישראל וקדושת ישראל בלבד, אלא גם את הערכים האוניברסאליים שמנחיל עם ישראל לעולם. ואכן, רבקה אמנו עתידה להעמיד אומה שתשפיע על העולם כולו. נקודה זו רמוזה גם בעובדה הנזכרת לעיל (ראה ד"ה ארם נהריים) שרבקה נבחרה מתוך אומה של סוחרים שדרכם לסחור במרכולתם על פני ארצות רבות.

העובדה שרש"י מצביע על צמידותם של הלוחות מדגישה את אחד המסרים החשובים של היהדות, דהיינו שעבודת ה' היא דו-כיוונית: מצד אחד, המצוות שבין אדם למקום מרוממות את האדם והופכות אותו לאדם טוב יותר, המקיים את המצוות שבין אדם לחברו; ומצד שני, המצוות שבין אדם לחברו אינן יכולות להתקיים אם אין הן מעוגנות היטב ביראת ה', במצוות שבין אדם למקום.

הרמז של "מחצית השקל" מדגיש את השוויון בין כל בני ישראל. זהו סכום קטן השווה לכל כיס, וכאשר כל אחד תורם את חלקו, גם אם זהו רק חלק קטן, ניתן לבנות יחד את אדני המשכן, את יסודות הבית שבו עתידה השכינה לשכון בקרב ישראל.

עולה מכאן שרש"י מלמדנו שלושה יסודות: א. התורה מתקנת את העולם כולו. ב. המצוות שבין אדם למקום (הצד הדתי) ושבין אדם לחברו (הצד החברתי) מחוברות יחדיו. ג. הבסיס לקיומו של עם ישראל הוא השותפות השווה, המובילה אל האחדות. כל שלושת היסודות הללו רמוזים במשפט "מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ", כלומר: גוי אחד ומיוחד המשפיע על כל הארץ, גוי המאחד בקרבו את הערכים שבין אדם למקום ושבין אדם לחברו, וגוי שכל בניו מאוחדים יחד.

רש"י

(כג) ויאמר בת מי את – לאחר שנתן לה שאלה, לפי שהיה בטוח בזכותו של אברהם שהצליח הקב"ה דרכו:

ביאור

ויאמר בת מי את – כיצד אפשר שרק עכשיו שואל העבד את רבקה "בת מי את"? הרי אברהם ציווה עליו מפורשות, כתנאי הראשון במעלה, שלא לקחת לבנו אישה שאינה ממשפחתו. כיצד אם כן נתן לה את המתנות לפני שבירר את ייחוסה? 

רש"י מסביר לנו שהתנהגות זו נובעת

מאמונתו האיתנה של העבד בזכותו של אדונו. אחרי שראה שתפילתו נשמעה ושרבקה עומדת בכל תנאיו, הבין שדרכו צלחה בהשגחה פרטית הפועלת לממש את רצונו של אברהם אדונו, ולכן נתן לה את המתנות מתוך ודאות גמורה שהיא האישה שהועידה ההשגחה ליצחק אבינו.

עיון

ויאמר בת מי את – כבר ראינו לעיל שרש"י מצדיק את התנהגות העבד, ומסביר שלא היה בדבריו ניסיון של ניחוש. רש"י ממשיך גם כאן בדרך זו, בהצדיקו את ההתנהגות המתמיהה של נתינת המתנות לפני בירור הייחוס.

רש"י

ללין – לינה אחת. לין שם דבר והיא אמרה ללון כמה לינות (בראשית רבה פ"ס, ו):

ביאור

ללין – רש"י עומד על שינוי הלשון בין דברי אליעזר: "היש בית אביך מקום לנו ללין", לבין דברי רבקה: "רב עמנו גם מקום ללון". הוא מסביר ש"ללין" הוא שם דבר, ולכן בקשת העבד היתה בעצם "מקום לינה",

כלומר מקום לשנת לילה אחד. לעומתו רבקה, הרגילה לתת הרבה יותר מכפי שמבקשים ממנה, עונה לו בלשון "ללון"; זהו שם פועל שאינו מוגבל בזמן, וכוונתה להציע לו מקום ללון כמה לילות שיחפוץ.

עיון

ללין – גם כאן מגלה לנו רש"י את מידותיה הטובות של רבקה.

רש"י

(כד) בת בתואל – השיבתו על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון:

ביאור

בת בתואל – אליעזר שאל שתי שאלות: "בת מי את" ו"היש מקום…ללין". אפשר היה להבין מתוך דבריו שאינו מכוון אלא למצוא מקום לינה, ולכן הוא מתעניין לדעת מי היא. אולם רבקה הבינה שמדובר

בשתי שאלות נפרדות, שאחת מהן מהותית ביותר, והיא הקדישה מענה ארוך ונפרד לכל אחת מהשאלות. הפרדה זו מודגשת במילים "ותאמר אליו…", המקדימות כל אחת מן התשובות.

עיון

בת בתואל – תשובה מסודרת זו של "ראשון ראשון ואחרון אחרון" מלמדת על חכמתה ורוח קודשה של רבקה, שהבינה את חשיבותה העמוקה של השאלה הראשונה ולכן השיבה בפרטי פרטים שלא יותירו כל ספק לגבי מוצאה ממשפחתו של אברהם, שהרי היא בת אחיו: "בת בתואל אנכי בן מלכה אשר ילדה לנחור".

רש"י

(כה) מספוא – כל מאכל הגמלים קרוי מספוא כגון תבן ושעורים:

ביאור

מספוא – רש"י מסביר שמספוא הוא שם כולל לכל סוגי הירק והדגנים שמאכילים בהם בהמות (כגון תבן, שעורים, תלתן, אספסת וכו'). אולם העובדה שרבקה

השתמשה במילה "מספוא", שהיא מלשון "סוף", רומזת לנו שהייתה כאן הצעה "להאכיל את הגמלים עד הסוף", כלומר כל מה שיצטרכו לו; ולכך רומז רש"י בדבריו "כל מאכל הגמלים".

עיון

מספוא – שוב רומז לנו רש"י לנדיבות לִבה העצומה של רבקה, שאינה מסתפקת בהצעת אוכל לגמלים, אלא מציעה לתת להם אוכל כל צרכם וכדי שביעתם.

רש"י

(כז) בדרך – דרך המיומן, דרך הישר, באותו דרך שהייתי צריך. וכן כל בי"ת ולמ"ד וה"א המשמשים בראש התיבה ונקודים בפת"ח מדברים בדבר הפשוט שנזכר כבר במקום אחר או שהוא מבורר וניכר באיזו הוא מדבר:

ביאור

בדרך – רש"י מביא לנו את הכלל הדקדוקי של שימוש בצורה המיודעת (ב', ל' ו-ה' המנוקדים ב'פתח' בראש מילה) כדי לציין עובדה הידועה כבר. רש"י עומד על כך שהעבד אינו מתייחס לדרך סתמית כלשהי, אלא לדרך מסוימת וידועה, הדרך ב-ה' הידיעה, והוא מציע מספר פירושים לכוונת העבד:

א. דרך המיומן – לשון ימין. דרך ישרה וסלולה, שנוח לילך בה ואין בה עיקולים ופיתולים.

ב. דרך הישר – לשון יושרה ומוסר, כמו "ויעש הישר בעיני ה'".

ג. באותו דרך שהייתי צריך – כלומר בהשגחה פרטית. הקב"ה הוביל אותי בהשגחה פרטית לקיום רצונו של אדוני אברהם.

עיון

בדרך – רש"י מאיר לנו את מודעותו של אליעזר לנסים שנעשו לו בדרכו – שהייתה זו דרך ישרה ונוחה שהובילה אותו ישירות למחוז חפצו; הייתה בה גם שלמות מצד המידות, מאחר שגמליו הזמומים לא נהנו מהגזל; ומעל לכל, זוהי ה"דרך שהייתי צריך" – הדרך שבה הובילו אותו בהשגחה פרטית.

רש"י

(כח) לבית אמה – דרך הנשים היתה להיות להן בית לישב בו למלאכתן, ואין הבת מגדת אלא לאמה (בראשית רבה פ"ס, ז):

ביאור

לבית אמה – לכאורה היה עלינו לשאול מדוע פונה רבקה ל"בית אמה" דווקא. הרי דובר על "בית אביך" (פסוק כג) ועל "בית אחי אדוני" (פסוק כז) – מדוע אם כן פונה רבקה לבית אמה? רש"י מסביר לנו את הדברים על סמך שני נוהגים, שתי נורמות שהיו קיימות בעולם:

הנוהג היה להקצות מקום מיוחד למלאכתן של הנשים, וזוהי כוונת הכתוב בביטוי "בית אמה". ומפני נוהג העולם השני שמציין רש"י, ש"אין הבת מגדת אלא לאמה", רצה רבקה דווקא לבית זה.

עיון

לבית אמה – אם נמקד לרגע את מבטנו אל הבית שאליו לא פנתה רבקה, דהיינו אל "בית אביה" או "בית בתואל", נוכל לראות שמאחורי ההסבר של רש"י לביטוי "בית אמה" ניתן למצוא רובד נוסף, הקשור לרשעתו של בתואל. בהקשר הנוכחי ניתן היה לחשוב שבתואל אמנם נמצא, אך הבת מגדת לאמה מפני שכך הוא נוהַג העולם; אך בהמשך מספר לנו רש"י שבתואל רצה למנוע מרבקה ללכת אל יצחק, ולכן הומת בידי ה'. לפי הבנה זו יוצא שהבת המסוימת הזו, רבקה, מגדת אך ורק לאמה (ולא לאביה), משום שהאב בתואל הוא רשע. שוב אנו רואים שכל מעשיה של רבקה מוכתבים על ידי צדיקותה.

רש"י

(כט) וירץ – למה וירץ ועל מה רץ, ויהי כראות את הנזם, אמר עשיר הוא זה, ונתן עיניו בממון:

ביאור

וירץ – זוהי הריצה השלישית המתוארת בפרק. אולם בעוד ששתי הריצות הקודמות סימנו זריזות בקיום מצוות: "ורץ העבד לקראתה" – לקיים מצוות אברהם, "ותרוץ עוד אל הבאר" – לגמול חסד עם הגמלים, ריצתו של לבן באה ללא כל הסבר. לכן רש"י שואל (בלשון שיש בה משהו מן האירוניה): "למה וירץ ועל מה רץ"? ומסביר לנו שסיבת הריצה נעוצה בפסוק הבא (ל) המתאר כיצד התבונן לבן בנזם ובצמידים, ובכך העיד על עצמו כמי שנותן עיניו בממון. לפי הסברו של רש"י מובן שאפשר לקרוא את הפסוקים כט-ל באופן הבא:

לרבקה אח ושמו לבן.

ויהי כראות את הנזם ואת הצמדים על ידי אחותו וכשמעו את דברי רבקה אחתו לאמר כה דבר אלי האיש,

וירץ לבן אל האיש החוצה אל העין.

ויבא אל האיש והנה עמד על הגמלים על העין.

כאשר מתבוננים בפסוקים בסדר זה ומתוך הסברו של רש"י: "אמר עשיר הוא זה, ונתן עיניו בממון", מתברר שהכנסת האורחים של לבן אינה יוצאת מתוך כוונה להיטיב עם האורח, אלא מתוך מחשבה שאולי יוכל לנצלו. נקודה זו עולה גם מתוך רצף האירועים שיוצר סדר הפסוקים הנ"ל: "וירץ החוצה אל העין" – רץ בהתלהבות משום שנתן עינו בממון, אך כשהגיע אל האיש: "הנה עומד על הגמלים…" – וכביכול אומר לבן לעצמו: "איזו אכזבה! הרי כאן עשרה גמלים שיש להאכיל ולארח!"

רש"י

על הגמלים – לשמרן, כמו (לעיל יח ח) והוא עומד עליהם, לשמשם:

ביאור

על הגמלים – ברור כי לא ניתן להבין את המלה "על" כמשמעה, לכן מסביר רש"י ש"העמידה על גמלים" היא ביטוי לשמירה. הוא מביא לכך ראיה ממקור

נוסף שמשמשת בו המילה "על" במשמעות מושאלת: פרק יח פס' ח, המתאר כיצד עמד אברהם אבינו "על" אורחיו, כאשר הכוונה היא שעמד לרשותם, לשמשם.  

עיון

על הגמלים – למרות שבמספר מקומות אנו מוצאים את הביטוי "על" במשמעות של "אצל" או "ליד", רש"י בחר להביא דווקא את הפסוק העוסק באברהם אבינו, כדי להראות לנו שאין מדובר כאן רק במיקום סמוך לגמלים, אלא ברעיון עמוק יותר המציין את הרעיון של טיפול באחרים[2]. כפי שאברהם אבינו טיפל באורחיו ושימש אותם, כך גם אליעזר, שלמרות גודלה וחשיבותה של שליחותו נשאר עבד אברהם הדואג לנכסי אדונו, והוא שומר על הגמלים ככל עבד פשוט. גודל התפקיד לא העביר אותו על דעתו ולא מילא אותו בגאווה.

רש"י

(לא) פניתי הבית – מעבודה זרה (בראשית רבה פ"ס, ז):

ביאור

פניתי הבית – לכאורה ההתייחסות ל"בית" מיותרת; די היה לומר "פניתי מקום לגמלים". לכן מסביר רש"י שפינוי הבית מצביע על כבוד מיוחד כלפי אליעזר, באשר לבן מפנה מהבית את הגילולים המפריעים

לאליעזר. פירושו של רש"י תואם גם את ראש הפסוק, שבו לבן מקבל את אליעזר בברכת "בוא ברוך ה'", המעידה על כבוד כלפי מה שאליעזר מייצג.

עיון

פניתי הבית – בפסוק נאמר שלבן אומר לאליעזר "למה תעמוד בחוץ". ה'נחלת יעקב' מעלה סברה מעניינת שלפיה אליעזר לא רצה להיכנס לביתו של לבן, אף על פי שביקש קודם מקום ללון. לבן הבין שהעבד אינו רוצה להיכנס בגלל העבודה זרה שבביתו, ולכן הוא אומר לו: "אין צורך שתעמוד בחוץ, הרי פיניתי את הבית מעבודה זרה שבו". אנו רואים שלמרות שליחותו הנכבדת, סירב אליעזר לעבור על איסור עבודה זרה. יש בהנהגה זו כדי ללמדנו שיעור מוסר גדול, שלמרות גודל השליחות וקדושת המטרה אין להתפשר על ציוויי התורה.

רש"י

(לב) ויפתח – התיר זמם שלהם, שהיה סותם את פיהם שלא ירעו בדרך בשדות אחרים (בראשית רבה פנ"ט, יא):

ביאור

ויפתח – בהמשך לדבריו של רש"י לעיל (פסוק י', ד"ה "גמלי אדוניו") שהגמלים היו יוצאים זמומים מפני הגזל, מבאר לנו רש"י עתה שהפועל "לפתוח"

בהקשר זה הוא מלשון התרה והסרה. העבד הסיר את הזמם שמנע מהגמלים לרעות בשדות אחרים.

עיון

ויפתח – כפי שהסברנו לעיל, במקום שבו איש מבעלי הבהמות אינו שם זמם בפי בהמתו ניתן לקבוע שזהו "מנהג המקום" המקובל על כולם, ולכן נפגעי הגזל מוותרים מראש על מה שגמלי זרים אוכלים אצלם ואין בכך משום גזל. אולם אליעזר – בדיוק כמו אדונו – סירב ליהנות משדותיהם של אחרים, ובזאת אנו רואים את מעלתו כשליח ואת מידותיו המצוינות.

רש"י

(לג) עד אם דברתי – הרי אם משמש בלשון אשר ובלשון כי, כמו (לקמן מט י) עד כי יבא שילה, וזה שאמרו חכמינו ז"ל כי משמש בארבע לשונות, והאחת אי, והוא אם:

ביאור

עד אם דברתי – המשמעות הרגילה של המילה "אם" היא כתנאי, למשל במשפט 'אם תעשה כך אני אעשה כך'; אולם ברור שבמקרה שלנו אין מדובר בתנאי.

המשמעות המתאימה ביותר להקשר הנוכחי היא של "אשר", כלומר שיש להבין את הביטוי כאילו נכתב בו: "עד אשר דיברתי". רש"י אכן כותב שהמילה "אם" משמשת גם במשמעות של "אשר" ושל "כי", דהיינו אם=אשר=כי.

עתה ניגש רש"י להוכיח, באמצעות היקש הגיוני בארבעה שלבים, שאכן ניתן להבין את המילה "אם" במשמעות של "אשר":

שלב א: רש"י מביא סימוכין לשוויון אשר=כי, מהפסוק "עד כי יבוא שילה", שניתן לקרוא אותו במשמעות של: "עד אשר יבוא שילה".

שלב ב: רש"י מביא מדברי חז"ל שאמרו שהמילה "כי" משמשת בארבע לשונות (בבלי ראש השנה ג.: "דאמר ריש לקיש כי משמש בארבע לשונות: אי, דילמא, אלא, דהא").  (כי=אי=דילמא=אלא=דהא).

שלב ג': רש"י מסביר שתרגומה של המילה הארמית "אי", היא המילה העברית "אם" (אי=אם).

שלב ד': המסקנה העולה מהשוויונים הנ"ל, היא שאכן אם = אשר. (דהיינו, מאחר שכי = אשר וגם כי = אי, יוצא שאי = אשר; וידוע שאי = אם, ולכן אם = אשר!).

רש"י

(לו) ויתן לו את כל אשר לו – שטר מתנה הראה להם (פרקי דרבי אליעזר טז):

ביאור

ויתן לו את כל אשר לו – רש"י מסביר לנו שאליעזר לא רק סיפר להם שאברהם העניק לבנו את כל אשר לו, אלא גם הציג בפניהם שטר מתנה המוכיח זאת. יש צורך "להוכיח" למשפחת בתואל את הקניין, בהיותם סוחרים שאינם מאמינים לכל מה ש"מוכר"

מספר על מרכולתו כדי לשבח את המקח. רש"י מלמדנו שאליעזר הניח את דעתם החשדנית כסוחרים בכך שהראה להם שאברהם כבר נתן את כל אשר לו ליצחק עוד בחייו, ובכך הבטיח את העברת הירושה ליצחק ללא ריב יורשים. 

עיון

ויתן לו את כל אשר לו – אף על פי שראינו בפרשיות הקודמות שאברהם אהב את ישמעאל, אין לתמוה על כך שיצחק יורש את כל אשר לו, שהרי נאמר לו (כא יב): "כי ביצחק יקרא לך זרע".

רש"י

(לז) לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני – אם לא תלך תחלה אל בית אבי ולא תאבה ללכת אחריך:

ביאור

לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני  – פסוק זה קשה, שהלא ראינו לעיל שאברהם ניקה את אליעזר מן השליחות במקרה שהאישה "לא תאבה ללכת" אחרי אליעזר, ורש"י אף הסביר שם שאם האישה לא תאבה יוכל אליעזר לקחת ליצחק אישה מבנות ענר, אשכול וממרא!

לכן מסביר רש"י שאליעזר הודיע לבתואל ובני משפחתו שהאיסור לקחת מבנות הכנעני חל כל עוד לא מוצתה האפשרות למצוא כלה מבית אביו של אברהם, אך יפקע אם רבקה לא תאבה ללכת אחרי העבד. 

עיון

לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני  – ביאורו של רש"י מראה לנו שאליעזר הבין היטב את רוחם המסחרית של בתואל ובניו, ולכן הסביר להם שאם לא "יקנו" את "הסחורה" הם "יפסידו", משום שיש להם אמנם זכות קדימה, אך אם רבקה תסרב לבוא – "יש הרבה דגים בים".

רש"י

(לט) אלי לא תלך האשה – אלי כתיב, בת היתה לו לאליעזר והיה מחזר למצוא עילה שיאמר לו אברהם לפנות אליו להשיאו בתו, אמר לו אברהם בני ברוך ואתה ארור, ואין ארור מדבק בברוך (בראשית רבה פנ"ט ט):

ביאור

אלי לא תלך האשה –  המילה "אולי" כתובה כאן ללא האות ו'. רש"י מוצא בכך רמז לרצונו של אליעזר לשדך את בתו ליצחק (וזהו מעין כשל לשון של אליעזר שמקורו במחשבה תת הכרתית "אלי תלך האשה"). רש"י מסביר שאברהם התנגד לכך בתוקף משום שמהותם

של אליעזר ושל יצחק שונה באופן קוטבי – יצחק הוא ברוך במהותו בעוד אליעזר ארור במהותו. ומכיוון שמדובר כאן בנישואים, שבהם דבק האדם באשתו, ככתוב "והיו לבשר אחד" (בראשית ב, כד), אי אפשר שמהויות קוטביות יידבקו ויתאחדו.

עיון

אלי לא תלך האשה –  לכאורה יש מקום לתמוה על התנגדותו של אברהם אבינו לנשואי בת אליעזר עם בנו. הרי לכל אורך הפרשה ראינו שאליעזר הוא בעל מידות תרומיות של ישרות ואמינות. הרי אברהם אבינו עצמו הפקיד בידיו את ניהול כל משק ביתו, ואנו רואים שהוא גם ירא שמים המרבה לברך את הקב"ה על כל הצלחותיו.

מסתבר אם כן שיש דבר מה מהותי ועמוק שמונע את החיבור בין בת אליעזר לבן אברהם, וזוהי הנקודה של "ברוך" ו"ארור" שרש"י מתאר כאן. אליעזר הוא צאצא של כנען בן חם, בעוד שיצחק הוא צאצא של שם.

הכתוב אומר על כנען (ט כה): "ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו". החלוקה בין שם לבין כנען מייצגת את הסדר העולמי האנושי אחרי המבול; סדר שבו הרע אמנם ממשיך להתקיים, אך הוא כפוף אל הטוב. כנען ממשיך את אותה יצריות הרסנית שהביאה למבול, אותה יצריות הנשארת בפראותה ואינה מתעלה בדרך השכל.

לעומת זאת שם הוא אבי השושלת הברוכה, העתידה להעמיד את אברהם אבינו. זהו הענף המוסרי והערכי של האנושות, המל את יצריו ושומע את דבר ה'. כל זמן שצאצאי כנען נמצאים במדרגת עבד, כלומר מבטלים את רצונם בפני הרצון של בני האדם המתוקנים, העולם מתנהל כתיקונו. כל זמן שאליעזר הוא עבד אברהם מתבטלים צדדיו השליליים בתוך רצונו החיובי של אדונו, והוא ממלא בכך את תפקידו בעולם. הסדר העולמי שבו ארור כפוף לברוך חייב להתקיים לטובת שני הצדדים. אולם אסור בשום אופן לשחרר את הצד הארור ממעמדו כעבד, כפי שהיה קורה לו היתה בת אליעזר נישאת חלילה ליצחק, ולכן מסביר לנו רש"י ש"אין ארור מידבק בברוך".

רש"י

(מב) ואבא היום – היום יצאתי והיום באתי, מכאן שקפצה לו הארץ (סנהדרין צה ע"א). אמר רבי אחא יפה שיחתן של עבדי אבות לפני המקום מתורתן של בנים, שהרי פרשה של אליעזר כפולה בתורה, והרבה גופי תורה לא נתנו אלא ברמיזה (בראשית רבה פ"ס, ח; ילקוט שמעוני רמז קט):

ביאור

ואבא היום – פירושו של רש"י מתחלק כאן לשני חלקים:

א. בחלק הראשון מסביר לנו רש"י מדוע נכתבה המילה "היום", הנראית כמיותרת. הרי די היה לומר "ואבא אל העין". לכן מסביר רש"י שמילה זו רומזת לנו לנס שקרה לאליעזר, שקפצה לו הדרך כך שיצא מביתו של אברהם והגיע לבית בתואל באותו היום.

ב. החלק השני אינו מתייחס לתוכנה של הפרשה, אלא לנפח ולאופי שלה בהשוואה לפרשות

אחרות בתורה. רש"י מביא לנו מדברי רבי אחא בבראשית רבה (ס ח), המסבירים שהפרשה של אליעזר ארוכה כל כך מפני מעלתם של האבות, שגם שיחה של עבדיהם עולה על תורת הבנים.

היבט נוסף הגנוז בהסבר זה עולה מהמילה "שיחה", המשמשת במקומות שונים בתנ"ך לתיאור תפילה, כגון (תהילים קב, א): "…לפני ה' ישפוך שיחו". ניתן לפרש כי רש"י בא ללמדנו על כוחה של תפילה, עד כי תפילת עבדי אבות יפה לפני המקום מתורתם של בנים.

עיון

ואבא היום – נשאלת השאלה מה הקשר בין שני פירושיו של רש"י: מה הקשר בין "קפיצת הדרך" לבין "יפה שיחתן של עבדי אבות"? ניתן לומר ששניהם באים להעיד על מעלתם של "עבדי האבות". לאחר שבפירוש הקודם התברר לנו שכל גדולתו של אליעזר שאובה ממעמדו כעבד אברהם, בא הפירוש הנוכחי ומרחיב את הנקודה. האבות כה גדולים, עד שכאשר יוצא העבד בשליחותם קופצת לו הדרך. האבות כה גדולים, עד שהתורה מקדישה פרשה שלמה לשיחת עבדם, גם אם אינו אלא חוזר על דברים הידועים כבר לקורא.

הדברים מקבלים הדגשה יתרה כאשר בוחנים את עצם ההשוואה בין "שיחה" לבין "גופי תורה" הניתנים ברמיזה: וכי גופי תורה הם המצאה של הבנים? הרי כולם ניתנו מידי הקב"ה! יתרה מזאת, הרי כתוב בכמה וכמה מדרשים שאין להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה, והוא אף משתשע בתורתם של בניו ואומר "רבי פלוני אומר כך ורבי פלוני אומר כך". אלא שעל פי מה שהסברנו לעיל מתברר שאין כאן כל כוונה לזלזל חלילה בגופי תורה, שגם אם הם רמוזים, הרי שתי תורות ניתנו – וכל רמז ורמז מוצא את פיתוחו המלא בתורה שבעל פה. הכוונה היא דווקא להאדיר את גודל המדרגה של הדבק באבות, הזוכה לכך שתפילתו נשמעת ושיחתו יפה לפני המקום. ואפשר שיש להסיק מדברים אלה שאין די רק בלימוד התורה כזה המאפשר לגלות את רצון השם והמוליד את אהבת ה', אלא שצריך גם יראה אמיתית – יראת עבד לרבו – המביאה לידי התבטלות גמורה בפני הקב"ה.

רש"י

(מד) גם אתה – גם לרבות אנשים שעמו:

ביאור

גם אתה – המילה "גם" מופיעה פעמיים במשפט קצר אחד: "גם אתה וגם גמליך". בלא ביאורו של רש"י היינו מפרשים ששני ה"גמים" אינם אלא מליצה ספרותית הבאה לחזק את צדיקותה של רבקה, כמו בכתוב לעיל "גם תבן גם מספוא". אך רש"י סובר שאין נכון לפרש

כך, משום שמדובר בתפילה של אליעזר ולא בהצעה של רבקה. לכן מפרש רש"י שה"גם" הראשון, המיותר כביכול, בא ללמדנו שרבקה הציעה שתייה גם לגברים שליוו את אליעזר בדרכו.

עיון

גם אתה – מובן מאליו שאישה שמוכנה להשקות גמלים תציע  שתייה גם לבני אדם. לכן יש להעמיק כאן  ולהבין שכוונת רש"י היא ללמדנו שאליעזר לא נסע לבדו, אלא לווה על ידי משרתים, ואנו למדים מכך שחזות פמלייתו הייתה כזו של אדון הנוסע באופן המעיד על עוצמה ועשירות. כפי שראינו לעיל, אליעזר הבין היטב את הפסיכולוגיה המסחרית של אנשי חרן, וטקטיקה זאת התאימה להם מאוד, מאחר שעשתה רושם כביר של עושר וגדולה.

רש"י

הוכיח – בירר והודיע, וכן כל הוכחה שבמקרא ברור דבר:

ביאור

הוכיח – רש"י מסביר שבכל המקרא המילה "הוכחה" פירושה בירור, אך כאן נוספה לה משמעות של "הודעה". כלומר, לא זו בלבד שהסימנים מוכיחים כי אישה

זו ראויה ליצחק, אלא שהם אף מודיעים שמדובר ברצון ה' שאישה זו תינשא לו, וממילא אין להתנגד לרצון ה' בכך.

רש"י

(מה) טרם אכלה – טרם שאני מכלה, וכן כל לשון הווה פעמים שהוא מדבר בלשון עבר ויכול לכתוב כמו טרם כליתי, ופעמים שמדבר בלשון עתיד, כמו (איוב א ה) כי אמר איוב, הרי לשון עבר, (שם) ככה יעשה איוב הרי לשון עתיד. ופירוש שניהם לשון הווה, כי אומר היה איוב (שם) אולי חטאו בני וגו' והיה עושה כך:

ביאור

טרם אכלה – אליעזר מספר את סיפורו בלשון הווה, ולכן היה ראוי לכתוב כאן "מכלה" בלשון הווה, ולא "אכלה" בלשון עתיד.

רש"י מסביר שמבחינה דקדוקית ניתן לבטא את ההווה גם בלשון עבר ובלשון עתיד; וכפי שכתוב כאן "אכלה" ניתן היה גם לכתוב "כיליתי", משום שהדובר בהווה יכול להתייחס למה שעוד יקרה לו בעתיד, ואף למה שקרהו בעבר. במקרה זה, תפילתו של אליעזר לא ארכה שנייה בלבד, אלא נמשכה זמן מה לתוך

העתיד. באותו רגע שיצאה רבקה וכדה על שכמה, עדיין היה סיום תפילתו של אליעזר בעתיד. 

רש"י מביא סימוכין לפירושו מפסוק באיוב (א ה):

"… כי אמר איוב אולי חטאו בני וברכו אלהים בלבבם ככה יעשה איוב כל הימים". בפסוק זה ניתן למצוא את כל הלשונות: "אמר" בלשון עבר, "יעשה" בלשון עתיד, וכולם מדברים בלשון אותו הווה שבו "אומר היה אויב".

עיון

טרם אכלה – מכיוון שניתן היה לנקוט כאן גם לשון הווה או עבר, יש לשאול מדוע בחרה התורה לדבר דווקא בלשון עתיד. אפשר שהתורה רוצה לרמוז לנו שהנס שאירע לא היה תלוי בתפילתו של אליעזר, מאחר שרבקה הופיעה עוד לפני שסיים את תפילתו. השידוך בין רבקה ליצחק סודר מראש בשמים, ולא כמענה לתפילתו של אליעזר. גם לולא תפילתו הייתה רבקה מופיעה, כי מה' הייתה זאת.

רש"י

(מז) ואשאל ואשים – שנה הסדר, שהרי הוא תחלה נתן ואחר כך שאל, אלא שלא יתפשוהו בדבריו ויאמרו היאך נתת לה, ועדיין אינך יודע מי היא:

ביאור

ואשאל ואשים – בפסוק כב לעיל ראינו שהדברים הובאו בסדר הפוך: כאשר כילו הגמלים לשתות, מייד "ויקח האיש נזם זהב בקע משקלו, ושני צמידים על ידיה עשרה זהב משקלם". רק לאחר שהעניק לה את התכשיטים, בפסוק הבא (כג), הוא שאל אותה "בת מי את"?

סדר התרחשות הדברים, שנבע מתוך בטחונו בזכותו של אברהם, סותר למראית עין את החיוב לברר את מוצא האישה לפני שייתן לה את המתנות. לכן שינה כאן אליעזר את הסדר, כדי שלא יתפסו אותו בדבריו וייראה כאילו נהג בפזיזות ובניגוד להוראות אדונו. 

עיון

ואשאל ואשים – העובדה שאליעזר שינה את סדר הדברים מורה לנו שוב על ההבנה העמוקה שהייתה לו ביחס לפסיכולוגיה של סוחרים, המחפשים "לתפוש" אדם בדבריו, וחושבים תמיד על התמקחות ראויה. באופן רחב יותר ניתן גם ללמוד מכך שאין לספר בשבחם של צדיקים למי שאינו מסוגל להבין את הדברים. אליעזר עבדו של אברהם היה אמנם בטוח שרצון אברהם אבינו יצא אל הפועל, והוא לא היה צריך כל הוכחה למוצא האישה כדי לדעת שהיא המיועדת ליצחק; אך הסוחרים עובדי העבודה הזרה מחרן לא יכלו להבין זאת, והיו עלולים חלילה לחשוב שאליעזר עבר על מצוות אברהם, ואף שאינו כל כך ממולח לבדוק את הסחורה עד תום.

רש"י

(מט) על ימין – מבנות ישמעאל: על שמאל – מבנות לוט שהיה יושב לשמאלו של אברהם (בראשית רבה פ"ס, ט):

ביאור

על ימין או על שמאל – בלא ביאורו של רש"י ניתן היה לפרש "על ימין ועל שמאל" כביטוי סתמי הבא לבטא את ההכרח לחפש אישה במקומות אחרים.

אולם רש"י מסביר לנו שהעבד מתייחס למשפחות

ספציפיות המקורבות אף הן אל אברהם, ומהן יוכל לקחת אישה ליצחק אם משפחת בתואל תסרב לבקשתו. הוא רומז בכך למשפחת בתואל שיש קרובים נוספים שאליהם ניתן לפנות אם יסרבו.

עיון

על ימין או על שמאל – הסברו של רש"י מחדד לנו שוב את חכמתו של אליעזר אל מול המנטליות המסחרית של משפחת בתואל. כמיטב הסוחרים, מרמז להם העבד שאם לא ירצו את סחורתו – יש לו קופצים אחרים, המתאימים לציווי של אברהם לקחת לבנו אישה ממשפחתו. וכפי שראינו לעיל, אם האישה לא תאבה לבוא עימו, התיר אברהם אבינו לעבדו לקחת לבנו אישה מבנות ענר, אשכול וממרא.

רש"י

(נ) ויען לבן ובתואל – רשע היה וקפץ להשיב לפני אביו (בראשית רבה פ"ס, ט):

ביאור

ויען לבן ובתואל – היה ראוי לציין תחילה את בתואל, מאחר שהוא היה אבי המשפחה. רש"י מסביר שהכתוב הקדים

את לבן לבתואל כדי לרמז לנו על רשעתו של לבן, שאינו מכבד את אביו.

עיון

ויען לבן ובתואל – רש"י מלמד אותנו שאל לנו לחשוב שכל בני משפחת אברהם היו צדיקים. הם היו אמנם צדיקים יותר מהכנענים, אבל בכל זאת רשעים לא קטנים. זכותה של רבקה גדולה מאוד כי אף שגדלה במשפחה של רשעים היו מעשיה מושלמים. עם זאת, אותו כוח שלילי שמפגין כאן לבן, כאשר הוא לוקח את המושכות לידיו בלא לכבד את אביו, יעמוד לימינה של רבקה כאשר יהיה עליה להבטיח שיעקב יקבל את הברכות ולא עשו.

רש"י

לא נוכל דבר אליך – למאן בדבר הזה, לא על ידי תשובת דבר רע ולא על ידי תשובת דבר הגון, לפי שניכר שמה' יצא הדבר, לפי דבריך שזימנה לך:

ביאור

לא נוכל דבר אליך – רש"י מפרש את משמעות המילה "דבר" כאן כ"למאן". דהיינו, מאחר שמאת ה' הייתה זאת, ברור שאין לנו מה לומר כלל, ואין אנו יכולים להביע דעה; לא תשובת דבר רע – כלומר לסרב

לתת את רבקה, ולא תשובת דבר הגון – כלומר להביע את הסכמתנו להצעה זו. לכן "הנה רבקה לפניך קח ולך"[3].

עיון

ברור שתשובת משפחת בתואל היא אות לרשעתם. הם מצידם אינם רוצים לתת את רבקה, אך הם נאלצים להסכים בלית ברירה.

רש"י

(נב) וישתחו ארצה – מכאן שמודים על בשורה טובה (בראשית פנ"ח, ו):

ביאור

וישתחו ארצה – ניתן היה להבין בפסוק שהשתחוותו של אליעזר נועדה להודות לד' על הצלחת שליחותו, כפי שהשתחווה בפסוק כו כדי להודות לה' על שמצא את האישה הנכונה.

אך העבד כבר ידע קודם לכן ששליחותו צלחה, ושאיש לא יוכל למנוע את המשך התהליך. לכן מפרש רש"י שההשתחוות באה להודות על הסכמתם הרשמית של בני משפחת רבקה.

רש"י

(נג) ומגדנות – לשון מגדים, שהביא עמו מיני פירות של ארץ ישראל (מדרש שכל טוב):

ביאור

ומגדנות – ברור מהפסוק שיש הבדל גדול בין המתנות שהעבד נתן לרבקה – "כלי כסף וכלי זהב ובגדים", לבין ה"מגדנות" שנתן לשאר בני המשפחה.

רש"י מסביר שמגדים פירושם אמנם דברי מתיקה, אך מדובר בדברי מתיקה חשובים: פירותיה של ארץ ישראל, שלא היו שכיחים בבבל.

עיון

ומגדנות – פירושו של רש"י מדגיש את כבודה של ארץ ישראל; חשיבותם של הפירות אינה נובעת רק מנדירותם בבבל, אלא מהיותם פירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל.

רש"י

(נד) וילינו – כל לינה שבמקרא לינת לילה אחד.

ביאור

וילינו – בפסוק כג לעיל פירש רש"י ש"ללון" הוא שם הפועל, ולכן פירושו יותר משנת לילה אחד. לעומת זאת "ללין" הוא שם דבר, וכוונתו לינת לילה אחד.

בפסוק הנוכחי מסביר לנו רש"י ש"ילינו" הוא פועל הנגזר מ"ללין", והכוונה היא ללינת לילה אחד.

עיון

וילינו – רש"י מלמדנו כאן על זריזותו של אליעזר, שרצה לסיים את שליחותו ולא הסכים להתעכב אפילו יום אחד.

רש"י

(נה) ויאמר אחיה ואמה – ובתואל היכן היה, הוא היה רוצה לעכב ובא מלאך והמיתו (בראשית פ"ס, יב):

ביאור

ויאמר אחיה ואמה – ללא ביאורו של רש"י ניתן היה לפרש שבתואל אינו מוזכר כאן מפני שאינו דמות דומיננטית, בניגוד ללבן ולאמה של רבקה. אולם אם אכן לא היה

לו כל תפקיד למלא – מדוע הוזכר קודם בפרשה? לכן מסביר לנו רש"י שהוא אינו מוזכר כאן משום שרצה לעכב, ובא מלאך והמית אותו.

עיון

ויאמר אחיה ואמה – פירושו של רש"י מלמדנו שבאמת היו בני המשפחה רשעים ולא רצו לתת את רבקה. הסיבה היחידה שנאותו להניח לרבקה ללכת הייתה מפני שהקב"ה הכריחם, כפי שהעידו בעצמם: מה' יצא הדבר.

רש"י

ימים – שנה, כמו (ויקרא כה כט) ימים תהיה גאולתו, שכך נותנין לבתולה זמן שנים עשר חדש לפרנס את עצמה בתכשיטים: או עשור – עשרה חדשים. ואם תאמר ימים ממש, אין דרך המבקשים לבקש דבר מועט ואם לא תרצה תן לנו מרובה מזה (כתובות נז ע"ב):

ביאור

ימים – משמעות המילה "ימים" אינה ברורה. האם מדובר ביומיים או ביותר מכך? על סמך הפסוק בויקרא (כה כט) שמדובר בו בימים המשלימים לשנה: "ואיש כי ימכר בית מושב עיר חומה, והיתה גאלתו עד תם שנת ממכרו ימים תהיה גאלתו", קובע רש"י שביטוי זה מכוון לשנה שלמה. הוא מוסיף לכך שתי הוכחות נוספות:

א. מנהג: "שכך נותנין לבתולה זמן שנים עשר חודש, לפרנס את עצמה בתכשיטים".

ב. היגיון: "ואם תאמר ימים ממש, אין דרך המבקשים לבקש דבר מועט, ואם לא תרצה תן לנו מרובה מזה".

כלומר, אם היינו אומרים שהבקשה הראשונה היא  של "ימים" ממש, דהיינו יומיים, היו לבן והאם אמורים לבקש פחות מזה בבקשתם השנייה, אך הם מבקשים "ימים או עשור". לכן קובע רש"י שהפירוש הנכון לפסוק הוא: "שנה שלמה או עשרה חודשים".

רש"י

(נז) ונשאלה את פיה – מכאן שאין משיאין את האשה אלא מדעתה (בראשית רבה פ"ס, יב):

ביאור

ונשאלה את פיה – אחרי שראינו שהכל יצא מאת ה', ומשפחתה של רבקה נאלצת לקבל את עזיבתה על אפה ועל חמתה, יש מקום לתהות מדוע צריך בכלל לשאול את רבקה.

לכן מלמד אותנו כאן רש"י פרק בהלכה, ומסביר שאישה חייבת להסכים לנישואיה. גם אם המשפחה מסכימה, אסור ליצחק לשאת את רבקה בלא הסכמתה האישית.

רש"י

(נח) ותאמר אלך – מעצמי, ואף אם אינכם רוצים:

ביאור

ותאמר אלך – היינו יכולים לחשוב שיש כאן אמירה פסיבית: אם אתה רוצים, אז אלך. אך רש"י מבהיר שתשובה קצרה וחדה זו, המסתכמת במילה אחת –

"אלך", מביעה את עומק רצונה של רבקה, ואת היותה נחושה ללכת גם אם משפחתה תתנגד.

עיון

ותאמר אלך – ברור שרבקה מודעת היטב (מן הסתם גם מתוך היכרות רבת שנים עם משפחתה) שהבקשה לשאול את פיה אינה אלא נסיון למצוא עילה להתנגד לשילוחה. לכן אמרה להם חד-משמעית שרצונה הפנימי תואם את רצון ה', גם אם אינו תואם לרצונם האישי.

רש"י

(ס) את היי לאלפי רבבה – את וזרעך תקבלו אותה ברכה שנאמר לאברהם בהר המוריה (לעיל כב יז) הרבה ארבה את זרעך וגו'. יהי רצון שיהא אותו הזרע ממך ולא מאשה אחרת:

ביאור

את היי לאלפי רבבה – המזרחי מבאר את סיבת העומק לכך שרש"י מסביר כאן שכוונתם מתייחסת לברכה שנאמרה לאברהם בהר המוריה. הסיבה שלא

הסתפקו בביטוי "היי לאלפי רבבה", אלא הוסיפו 

את המילה "את", היא שאין בכוחם להעניק לה ברכה. כל שהם יכולים לעשות הוא לבקש שהברכה שכבר חלה על זרעו של אברהם תתקיים ברבקה דווקא, ולא באישה אחרת.

עיון

את היי לאלפי רבבה – לאחר שראינו שרשעים היו ולא רצו לתת את רבקה, ורק נתנו אותה בעל כרחם, יש לשאול מדוע הם מברכים אותה? אפשר להציע שכאשר ראו שרבקה עצמה רוצה ללכת עִם העבד, והיא אינה הולכת בגלל ציווי כלשהו אלא לגמרי מרצונה, נזכרו שהיא דם מדמָם ובשר מבשרם, ולכן נכמרו רחמיהם עליה ובירכו אותה. אולם לא יארכו הימים ולבן ירצה לעקור את הכל.

רש"י

(סב) מבוא באר לחי ראי – שהלך להביא הגר לאברהם אביו שישאנה (בראשית רבה פ"ס, יד):

ביאור

מבוא באר לחי ראי – פירושו של רש"י קושר לנו כמה קצוות:

א. המקום "באר לחי ראי" מוכר לנו מהתגלות המלאך שציווה להגר לחזור להתענות תחת יד שרה: "על כן קרא לבאר באר לחי ראי…" (טז, יד)

ב. בתחילת הפרק הבא (כה, א) אנו קוראים: "ויסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה", ושם מפרש רש"י: "קטורה – זו הגר".

רש"י מבאר לנו שהסיבה שיצחק בא מבאר לחי ראי היא שהוא הלך להביא את הגר לאביו; ואכן אנו רואים בהמשך שאברהם לוקח את הגר לאישה.

מסתבר אם כן שבמקביל לאליעזר עסק גם יצחק בשידוכים, ומרגע שנמצאה רבקה והמשכה של השושלת הברוכה של אברהם דרך יצחק הובטח, ניתן היה להשיב עתה את הגר.

עיון

מבוא באר לחי ראי – מכאן אנו למדים שהציווי של המלאך להגר: "שובי אל גבירתך" (טז, ט) לא היה רק ציווי רגעי כדי שתחזור לאברהם עד הולדת ישמעאל, אלא שמהותית צריכה הגר להתחבר עם אברהם. גם אחרי שנולד יצחק והתברר שהוא ממשיכו של אברהם, נותר עדיין בעינו תפקידה של הגר להוליד עמים רבים שגם הם בני אברהם. ונראה שהמשותף לישמעאל ולאחיו בני קטורה הוא אמונתם באלוהים.

היות שתפקידו של עם אברהם, עם ישראל, הוא להפיץ את אור ה' בעולם, יש צורך באומות שיעמדו בתווך שבין אברהם לשאר האומות עובדי העבודה הזרה; ואכן ידוע שהאסלאם ממשיך להתפשט בעולם גם היום, ואין ספק שבמרכזה של דת זו ניצבת ההכרה בקיומו של אלוהים.

רש"י

יושב בארץ הנגב – קרוב לאותו באר, שנאמר (לעיל כ א) ויסע משם אברהם ארצה הנגב וישב בין קדש ובין שור, ושם היה הבאר, שנאמר (שם טז יד) הנה בין קדש ובין ברד:

ביאור

יושב בארץ הנגב – התורה מפרטת שאותה באר שהגר כינתה "באר לחי ראי" היתה ממוקמת "בין קדש ובין ברד". במקום אחר, לאחר חורבן סדום וסיפורו של לוט, סופר לנו שאברהם נסע לארץ הנגב וישב שם

בגרר, "בין קדש ובין שור". רש"י מקשר בין הדברים ומסביר לנו שאברהם ישב במקום הבאר. לכן, כאשר נאמר שיצחק "יושב בארץ הנגב", מסביר רש"י שהיה זה סמוך לאותה באר.

עיון

יושב בארץ הנגב – יש לנסות להבין מדוע בוחרים אברהם ויצחק גם יחד לשבת במקום שבו נגלה ה' להגר. הקדוש ברוך הוא התגלה להגר פעמיים: בפעם הראשונה (פרק טז) הוא ציווה עליה לשוב ולהתענות תחת שרה; בפעם השנייה (פרק כא) נאמר שהקב"ה שומע "אל קול הנער באשר הוא".

שני הגילויים משלימים זה את זה. בגילוי הראשון מתבשרת הגר שעליה לקבל את מרותה של שרה. זהו גילוי המצביע על כך שהגויים צריכים לקבל את מרותם של ישראל, מפני שגילוי ה' בעולם עובר דרך עם ישראל. הגילוי השני, המתרחש לאחר שהגר כבר קיבלה על עצמה את מרותו של עם ישראל, הוא הגילוי האוניברסאלי של השמיעה אל קול הנער "באשר הוא". מתוך שני גילויים אלה אנו מבינים כיצד ההכרה העולמית בשם ה', מתוּוכת על ידי עם ישראל. יצחק ואברהם יושבים בקרבת מקום לבאר זו ומשמשים מוקד של חסד לעולם כולו. הגעתו של יצחק ממקום זה כדי לפגוש את כלתו, לאחר שהביא את הגר לאביו, מסמנת את ההעברה הבין-דורית של תפקידו הגדול של עם ישראל מכתפי אברהם לכתפיו של יצחק.

רש"י

(סג) לשוח – לשון תפלה, כמו (תהלים קב א) ישפוך שיחו (ברכות כו ע"ב):

ביאור

לשוח – למרות שיש מפרשים הטוענים שמשמעות הביטוי "לשוח בשדה" היא "לטפל בשדה", אין פרשנות זו מתאימה למנהגם הרגיל של חקלאים, 

שאינם יוצאים לטפל בשדותיהם לעת ערב. לכן מפרש רש"י את המילה "לשוח" מלשון שיחה, דהיינו שיחה עם ה' שהיא תפילה.

עיון

לשוח – אין זה מקרה שיצחק נושא את תפילתו לעת ערב. יצחק עומד להתחתן ובכך לקחת לידיו את האחריות לעם ישראל בערוב ימיו של אברהם, לעת ערב. עם פטירתו של אברהם אבינו עתיד מקומו של יצחק, ממשיכו, להשתנות באופן מהותי. אברהם היה נסיך: המלכים כיבדו אותו או פחדו ממנו; פרעה מלך מצרים וכן אבימלך נענשו בגינו; הוא נלחם בחמישה מלכים וניצח. לא כן יצחק, שכבר אינו זוכה באותם אהדה וכבוד. ניתן לומר שיצחק עומד בתווך בין אברהם הנסיך לבין יעקב אבינו, שרוב ימיו יחיה בגלות. לכן הוא מתפלל "לפנות ערב", לפני שיגיע הלילה של הגלות, המתחיל אצל יעקב. הוא מתפלל לה' שיעזור לו להמשיך בדרכו של אברהם אבינו ולהישאר נאמן לה' ולארץ ישראל בתקופה קשה יותר.

רש"י

(סד) ותרא את יצחק – ראתה אותו הדור ותוהא מפניו (בראשית רבה פ"ס, טו):

ביאור

ותרא את יצחק – ניתן לשאול כיצד זה כתוב שרבקה ראתה את יצחק, והרי בפסוק הבא היא שואלת "מי האיש הלזה הבא לקראתנו". לכן רש"י מפרש שראתה אותו

הדור, לשון הוד והדר. היא ראתה את הוד הקדושה הקורן מהצדיק ותהתה, כלומר השתוממה, בראותה איש כזה.

רש"י

ותפל – השמיטה עצמה לארץ, כתרגומו ואתרכינת הטתה עצמה לארץ ולא הגיעה עד הקרקע, כמו (פסוק יד) הטי נא כדך, ארכיני, (ש"ב כב י) ויט שמים, וארכין, לשון מוטה לארץ, ודומה לו (תהלים לז כד) כי יפול לא יוטל, כלומר אם יטה לארץ לא יגיע עד הקרקע (בראשית רבה פ"ס, טו):

ביאור

ותפל – ניתן היה לסבור שמרוב אימה איבדה רבקה את שיווי משקלה ונפלה לארץ, אך רש"י מסביר שלא מדובר כאן בנפילה אלא בהטיה. רבקה לא נפלה ולא ירדה מהגמל, אלא הטתה את ראשה כלפי הארץ כאות הכנעה וכבוד לאיש המתקרב אליה.

רש"י מסביר שלשון התרגום "ואתרכינת" היא לשון

"הטייה", ולכן רש"י מפרש ש"הטתה עצמה לארץ ולא הגיעה עד הקרקע". ניתן לרדת לעומק דברי רש"י מתוך הסבר הרמב"ן על אתר: "כוונתו כי מעל הגמל אשר היא רוכבת עליו הטתה עצמה לצד אחד להסב פניה ממנו…'מעל הגמל' כמו 'על הגמל'". ניתן אם כן להבין את הביטוי "ותפל מעל הגמל" כאילו נאמר שם: "הסבה פניה בעודה על הגמל".

רש"י

(סה) ותתכס – לשון ותתפעל, כמו ותקבר, ותשבר:

ביאור

ותתכס – שורש המילה ותתכס הוא כסה, והכוונה שהיא כיסתה את עצמה. אולם רש"י מדייק כאן שמדובר בלשון הסבילה "תתפעל", המעבירה לא רק את המסר של פעולת הכיסוי – שרבקה כיסתה את עצמה, אלא גם את תוצאת הפעולה –

שהיא עברה למצב של כיסוי. רש"י מוכיח הבנה זו מתוך הפסוק העוסק בקבורתה של דבורה, שכתוב בו: "ותקבר", וברור שדבורה לא קברה את עצמה אלא נקברה בידי אחרים, ובסוף פעולתם היא הייתה במצב של קבורה.

עיון

ותתכס – אכן יש לתמוה מדוע בחרה התורה בלשון סבילה זו, ולא הסתפקה בלשון פעילה של כיסוי שתתאר פשוט שרבקה כיסתה את עצמה. נראה שהתורה מלמדת אותנו שמרוב מעלתה של רבקה היא הרגישה בגדולת מעלתו של יצחק, וכיסתה את עצמה בלא מחשבה, כביכול כאוטומט, מפני כבודו – היא עברה למצב של כיסוי כמעט כסבילה, ולא כפעילה מודעת.

רש"י

(סו) ויספר העבד – גלה לו נסים שנעשו לו שקפצה לו הארץ ושנזדמנה לו רבקה בתפלתו (בראשית רבה פ"ס, טו):

ביאור

ויספר העבד – פסוק זה, הבא ללמדנו שהעבד סיפר ליצחק את כל המוצאות אותו, נראה לכאורה כמיותר. רש"י מבאר שהסיפור היה סיפור של אמונה, שבו העיד

העבד לפני יצחק על ההשגחה הפרטית שניווטה את דרכו, ועל כל הנסים הגדולים שאירעו במהלך מציאתה של רבקה.

עיון

ויספר העבד – יצחק אבינו לא היה שותף כלל לבחירת אשתו. אברהם אביו היה זה שנתן את ההוראות לעבדו, וגם האיסור לצאת מן הארץ נאמר לעבד ולא נאמר ליצחק ישירות. לכן מספר העבד ליצחק אלו נסים נעשו לו, כדי שיידע ללא כל פקפוק שזו האישה המיועדת לו מן השמים. ואפשר שהעובדה שמדובר כאן במהלך אלוהי היא הסיבה שלכתחילה לא היה יצחק שותף בבחירת אשתו.

רש"י

(סז) האהלה שרה אמו – ויביאה האהלה ונעשית דוגמת שרה אמו, כלומר והרי היא שרה אמו, שכל זמן ששרה קיימת היה נר דלוק מערב שבת לערב שבת, וברכה מצויה בעיסה, וענן קשור על האהל, ומשמתה פסקו, וכשבאת רבקה חזרו (בראשית רבה פ"ס, טז):

ביאור

האהלה שרה אמו – בלא ביאורו של רש"י ניתן היה לחשוב כי יצחק הביא את רבקה אל האוהל של אמו שרה. אולם רש"י מתייחס ל-ה' המיותרת במילה "האהלה" – הרי ניתן היה לכתוב ל"אהל שרה"! וניתן גם להקשות ששרה אמו נפטרה זה מכבר, וכיצד זה נשאר האהל ברשותה? ובכלל, מדוע דווקא לאהל שרה אמו ולא לאהלו?

רש"י מיישב את כל הקושיות הללו ומסביר שאהל זה נקרא על שם אמו מפני הייחודיות שלו, ומדובר באהל ב-ה' הידיעה – האוהל הידוע, שהיו בו מעשי נסים שפסקו עם מות שרה. כשרבקה נכנסה לאהל זה, לאותו אהל מפורסם שהתאפיין על ידי נר דלוק, עיסה מבורכת וענן, חזרו אליו הנסים.

עיון

האהלה שרה אמו – יש משמעות לשלושת הניסים שאפיינו את אהלן של צדקניות אלה. כולם קשורים בחיבור שבין העולם הרוחני לעולם החומרי:

הנר הדלוק מערב שבת לערב שבת מייצג את המשכת קדושת השבת על פני כל ימות החול. בשבת נמצא האדם במציאות רוחנית גבוהה, מעין עולם הבא, וזכו שרה ורבקה שהיה ביכולתן להשרות קדושה גם על פני כל השבוע, כלומר על עולם החול.

משמעות הברכה המצויה בעיסה, היא שהלחם היה רב וטעים בזכות ברכת ה'. יש כאן האצלה של ברכה אלוהית שמקורה במציאות הרוחנית העליונה, אל העולם הגשמי שבו חלה קללת 'בזיעת אפיך תאכל לחם'. שרה ורבקה מבטלות את קללת הלחם ומשרות עליו ברכה, ובכך מרוממות את העולם הגשמי אל המציאות האלוהית. סביר להניח שברכה זו חלה גם על עניינים שבין אדם לחברו, מאחר שבוודאי חילקו האמהות מלחם זה גם לעוברים ושבים ולעניים.

הענן הקשור אל האהל מייצג את השראת השכינה על בית זה, שבו מתאחדים בני הזוג. השכינה האלוהית השרויה על אהלן של שרה ורבקה הופכת את ביתן ממקום ארצי וחומרי אל מקום שקשור למעלות הרוחניות הגבוהות ביותר. האהבה האמיתית בין אברהם ויצחק לנשותיהם הפכה את ביתם לבית של קדושה.

רש"י

אחרי אמו – דרך ארץ כל זמן שאמו של אדם קיימת כרוך הוא אצלה, ומשמתה הוא מתנחם באשתו (פרקי דרבי אליעזר פרק לב):

ביאור

אחרי אמו – במבט ראשון אפשר שפירוש רש"י נראה תמוה. כיצד אפשר לטעון שאדם כרוך אצל אמו כל זמן שהיא קיימת? האם אפשר שאדם יישאר בבית אמו כל זמן שהיא בחיים ורק אחר כך, "אחרי אמו", יתפנה לאשתו? הרי לאחר חתונתו חייב אדם לשהות עם אשתו!

ברור שאין זו כוונתו של רש"י, שהרי יצחק נשא את רבקה כמה שנים לאחר פטירתה של שרה. אלא שרש"י מתייחס להמשכיות הקיימת בין חייו של אדם לפני הנישואים לבין חייו אחריהם. עד לנישואים הוא קשור לאמו, ומשנישא הוא קשור לאשתו.

עיון

אחרי אמו –  עיון במקורם של דברי רש"י, בפרקי דרבי אליעזר (פרק לב), יחזק את הביאור שהבאנו: "רבי יוסי אומר שלש שנים עשה יצחק אבל על שרה אמו. לאחר שלש שנים לקח  את רבקה ושכח אבל שרה אמו. מכאן אתה למד עד שלא לקח אדם אשה אהבתו הולכת אחרי הוריו. לקח אשה אהבתו הולכת אחרי אשתו, שנאמר על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו. וכי יעזוב איש את אביו ואת אמו ממצות כיבוד? אלא שאהבת נפשו דובקת אחרי אשתו שנאמר ודבק באשתו."

מכאן אנו למדים ששעת הנישואין היא זו שמעבירה את הקשר מן האם אל האשה, ולא שעת פטירת האם. אולם האופן שבו תמצת רש"י את המדרש מלמד גם על רעיון ההמשכיות, ומבאר לנו שהפסוק "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד" אינו מתאר שבר בין הדורות, אלא להפך – עזיבת ההורים היא דווקא התנאי להתפתחות האישית מתוך המשכיות של הדור הקודם.