פרשת וילך פרק ל"א

רש"י

(א) וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה. וגו'. (ב) לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא. יכול שתשש כחו, תלמוד לומר "לא כהתה עינו ולא נס לחה" (דברים לד, ז). אלא מהו לא אוכל? איני רשאי, שנטלה ממני הרשות ונתנה ליהושע. דבר אחר, לצאת ולבא בדברי תורה, מלמד שנסתמו ממנו מסורות ומעינות החכמה. אָנֹכִי הַיּוֹם. היום מלאו ימי ושנותי, ביום זה נולדתי וביום זה אמות. וַה' אָמַר אֵלַי. זהו פירוש לא אוכל עוד לצאת ולבא, לפי שה' אמר אלי (סוטה יג, ב).

ביאור

פסוק א ופסוק ב מקשים לכאורה זה על זה. בפסוק א נאמר "וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה", אך בפסוק ב משה רבנו מעיד על עצמו: "לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא". אם כן, כיצד הלך? היה אפשר לתרץ שהליכתו הייתה בכבדות ובלאות, וכי בדבריו העיד כי הואיל ותש כוחו תהא זו כנראה הליכתו האחרונה. ואולם תירוץ זה אינו יכול להתקבל שכן פסוקי התורה האחרונים מתארים כי עד למותו נותר משה רבנו בשיא כוחו ובשיא כשירותו: "וּמֹשֶׁה בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה".

מכאן שחוסר יכולתו של משה לצאת ולבוא ("לֹא אוּכַל עוֹד") לא נבע מקושי גופני אלא מהחלטת ריבונו של עולם.  

משה רבנו מבהיר לעם כי אף שכוחו במותניו והליכתו כהליכת אדם צעיר אין הוא רשאי עוד לצאת ולבוא עימם משום שה' יתברך גזר עליו שלא יעבור את הירדן – ומכאן ואילך יהושע בן נון הוא המנהיג. משה מדגיש כי תם תפקידו בעולם וכי הגיע היום המדויק שבו עליו למות – מאה ועשרים שנה בדיוק מהיום שבו נולד.

רש"י מביא פירוש נוסף, ולפיו אין כל סתירה בין הפסוקים. "וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה" מתייחס להליכה ברגליים, לכוח הפיזי שנותר איתן אצל משה רבנו, ואילו "לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא" מתייחס לאור הרוחני – שנלקח ממשה בהגיע זמנו של יהושע להנהיג את העם.

עיון

שני הפירושים משלימים זה את זה, ויחד הם מבטאים את סופו של משה רבנו למראית עין – בהנהגה הארצית על פי הפירוש הראשון ובהנהגה הרוחנית על פי הפירוש השני.

הפירוש השני קשה להכלה. מדוע נלקח ממשה רבנו האור הגדול ו"נסתמו ממנו מסורות ומעינות החכמה"? מדוע לא זכה משה רבנו לצאת מן העולם כשגדולתו הרוחנית מלווה אותו?

יום מותו של משה רבנו משקף את חייו מתחילתם ועד סופם. משה רבנו, שהיה "עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (במדבר יב, ג), היה מסור בכל ישותו לשירות העם ולא ביקש דבר וחצי דבר לעצמו. האורות הגדולים שלהם זכה בנבואותיו כוונו כולם לעם ישראל, בלי שום יומרה לנכס אותם לעצמו, ועל כן ברגע שנלקחה ממנו ההנהגה ניטלה ממנו הקרבה המיוחדת לה' שמתוכה זרם השפע הרוחני שיועד לעם ישראל.

נטילת מעיינות האור ממחישה את עוצמת החיבור של משה לה'. כשם שהקב"ה ברא את עולמו כדי להיטיב מטובו יתברך לזולתו[1] כך משה רבנו קיים במשך כל שנותיו את אומר-חייו – הארת התורה לזולת.

ואף שמשה רבנו איננו מתהלך עוד בקרבנו, רוחו חופפת עלינו וממשיכה להנהיג אותנו בתורתו, ומשחר קטנותנו אנו לומדים לשנן "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב" (דברים לג, ד).[2]

רש"י

(ו) לֹא יַרְפְּךָ. לא יתן לך רפיון להיות נעזב ממנו.

ביאור

"יַרְפְּךָ" הוא פועל בבניין הפעיל (הִרְפָּה, להרפות), המציין הרפיה ושחרור אחיזה – ולא פועל בבניין פיעל (רִפָּה, לְרַפּוֹת), המציין החלשה. מכאן שהביטוי "לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ" כולל הבטחה אחת המורכבת מסיבה ותוצאה: הקב"ה לא ירפה את אחיזתו מעם ישראל וכך יישארו תחת השגחתו ולא ייעזבו.[3]

עיון

המלחמה על כיבוש הארץ עלולה להטיל פחד ואימה בליבם של ישראל. הקב"ה מחזק ומעודד אותם שלא ייראו ולא ייחתו מפני הגויים, כי הוא יהיה איתם. אומנם הוא לא יילחם במקומם – המשימה מוטלת עליהם – אך  הוא יחזיק חזק בידם שלא ייחלשו ולא ירפו ידיהם, וכך יצליחו להילחם במלוא עוזם ולא ייעזבו בידי הגויים.

רש"י

(ז) כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת הָעָם הַזֶּה. ארי את תיעול עם עמא הדין. משה אמר לו ליהושע, זקנים שבדור יהיו עמך הכל לפי דעתן ועצתן, אבל הקדוש ברוך הוא אמר ליהושע "כי אתה תביא את בני ישראל אל הארץ אשר נשבעתי להם" (דברים לא, כג), תביא על כרחם. הכל תלוי בך, טול מקל והך על קדקדן. דבר אחד לדור, ולא שני דברים לדור (סנהדרין ח, א).

ביאור

פעמיים בפרק זוכה יהושע לברכת "חֲזַק וֶאֱמָץ" ולציווי והבטחה שיביא את עם ישראל לארץ ישראל. לשון הפסוק דומה מאוד בשתי הפעמים, אך יש הבדל דק ביניהן. בפסוקנו אומר משה ליהושע "חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתָם לָתֵת לָהֶם", ובהמשך הפרק ה' יתברך הוא המצווה את יהושע[4] ואומר לו "חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָהֶם". רש"י מבחין בין שני הפעלים "תָּבוֹא" ו"תָּבִיא" ומבאר כי 'לבוא את העם' פירושו לבוא עימם ביחד, כאחד מהם, בהנהגה משולבת עם זקני ישראל, ו'להביא את העם' היא פעולה חד צדדית המוטלת על יהושע – הוא הפועל והעם נפעל בעל כורחו. משה מבקש מיהושע לעיני העם לבוא עם ישראל בהסכמה ובנעימה. לעומת זאת הקב"ה דורש מיהושע להשתמש בסמכויותיו כמנהיג יחידי ולהוביל את עם ישראל אל הארץ, כדברי הגמרא במסכת סנהדרין: "דַּבָּר [=מנהיג] אֶחָד לַדּוֹר וְאֵין שְׁנֵי דַּבָּרִין לַדּוֹר".

עיון

שתי ההוראות משלימות זו את זו ובונות את דרך ההנהגה השלמה. משה רבנו מבין שתמה תקופת המדבר שבה היה הכול מרוכז בידיו – וכי הכניסה לארץ מחייבת מעבר לאופי הנהגה שונה, הדורש האצלת סמכויות. ה' מסכים עם משה שזוהי דרך הנהגה נכונה וראויה, אולם מדגיש שהמנהיג העליון חייב לדעת לאן הוא רוצה להוליך את העם. זה תפקידו וזו אחריותו הבלעדית.  

רש"י

(ט) וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה וגו' וַיִּתְּנָה. כשנגמרה כלה, נתנה לבני שבטו.

ביאור

רש"י מבאר שני דברים שאינם מפורשים בפסוק:

א. הביטוי "הַתּוֹרָה הַזֹּאת" מתייחס לכל התורה כולה – ולא רק לספר דברים הנושא את נאומו של משה רבנו.

כיצד הגיע רש"י למסקנה זו? והלוא במצוות הקהל המופיעה בפסוקים הבאים נאמר "תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל" (להלן פסוק יא) – ושם מדובר רק על ספר דברים, כפי שמבאר שם רש"י עצמו?! התשובה מופיעה בהמשך הפרק, בפסוקים המשמשים השלמה והרחבה לכתוב בפסוקנו: "וַיְהִי כְּכַלּוֹת מֹשֶׁה לִכְתֹּב אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר עַד תֻּמָּם. וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת הַלְוִיִּם נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית ה' לֵאמֹר. לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה וְשַׂמְתֶּם אֹתוֹ מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית ה' אֱלֹהֵיכֶם…" (פסוקים כד-כו). "עַד תֻּמָּם" –  משמע כל התורה כולה.[5]

ב. משה רבנו לא נתן את התורה רק לנושאי ארון ברית ה' אלא לכל שבטו.[6]

שבט לוי היה אחראי על ההנהגה הרוחנית של עם ישראל, ולכל בית אב היה תפקיד מוגדר בהקמת המשכן ופירוקו ובנשיאתו במסעות המדבר. נשיאת הארון הייתה באחריותה של משפחת קהת, האָמונה על כלי המשכן. והינה, אף שהכוהנים לא היו נושאי הארון, וגם לא כל הלוויים, מנתה התורה את כולם בפסוקנו: "וַיִּתְּנָהּ אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי הַנֹּשְׂאִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה'". מכאן שהתורה ניתנה לכל שבט לוי, ההנהגה הרוחנית שדִגלהּ הוא נשיאת ארון ה'.

עיון

לא רק בני לוי קיבלו את ספר התורה אלא גם זקני ישראל, אך יש הבדל בין שתי הקבוצות. הבדל זה בא לידי ביטוי באתנחתא המופיעה בפסוק תחת "אֲרוֹן בְּרִית ה'" – מעין פסיק המפריד בין "הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי הַנֹּשְׂאִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה'" לבין "כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל". הלוויים שייכים לשבט הנבחר הממונה על ההנהגה הרוחנית של העם, ומתוך כך קיבלו את התורה למשמרת. לעומת זאת הזקנים הם אנשים רמי מעלה המשתייכים להנהגה מתוך בחירה אישית ורצון לתרום תרומה רוחנית לעם ישראל. הלוויים קיבלו את התורה מכוח היותם בני שבט לוי, והזקנים קיבלוה בשל רצונם להיות שותפים.[7]

רש"י הדגיש כי משה נתן את התורה "לבני שבטו" כי הלוויים היו מקור ההנהגה הרוחנית בעם כבר מראשית התהוותו. עמרם אבי משה היה גדול הדור במצרים, יוכבד ומרים הגנו על תינוקות ישראל ומנעו את השלכתם ליאור, משה ואהרן גאלו את העם מהשעבוד והנהיגוהו במדבר, ושבט לוי כולו, שהיה השבט היחיד שלא חטא בחטא העגל, נבחר לשרת בקודש – במשכן ובמקדש – במקום הבכורות.

רש"י

(י) מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים. בשנה ראשונה של שמטה, שהיא השנה השמינית. ולמה קורא אותה שנת השמטה, שעדיין שביעית נוהגת בה בקציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית (סוטה מא, א).

ביאור

מקריאת הפסוק לא ברור מתי מתקיימת מצוות הקהל: האם היא מתקיימת בחג הסוכות "מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים", כלומר בשנה השמינית הבאה אחרי השנה השביעית, או שהיא מתקיימת "בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה" – כלומר בחג הסוכות של השנה השביעית?

רש"י מבאר שאין סתירה בין שני התאריכים. תחילת השנה השמינית עודֶנה, במובנים מסוימים, "בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה", הואיל והפירות שהתחילו לצמוח בשנה השביעית מבשילים במלואם רק בשנה השמינית, וקדושת שביעית חלה עליהם. אם כן, מועדה של מצוות הקהל הוא בחג הסוכות של השנה השמינית – "מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים", שאף שהסתיימה השנה השביעית הוא עדיין "בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה".

עיון

מצוות הקהל היא מעין טקס סיום מפואר לשנת השמיטה. הביטוי "בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה" מאיר את הקשר המיוחד בין שתי המצוות.

לאחר שש שנים של עבודה חקלאית, שהייתה בעבר העיסוק העיקרי ומקור הפרנסה של רוב העם, מגיעה שנת מנוחה המוקדשת כולה לה' – כיום השבת המגיע לאחר ששת ימי המעשה. החזרה לשגרת העבודה בסיומה של שנת הקודש דורשת חיזוק ועידוד, ואלו ניתנים לעם במנות גדולות במצוות הקהל, עת מתאסף העם כולו סביב התורה הקדושה ומוטען בכוחות מחודשים לקראת השיבה לעבודת האדמה המבורכת.

רש"י

(יא) תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת. המלך היה קורא מתחלת אלה הדברים, כדאיתא במסכת סוטה (מא, א), על בימה של עץ שהיו עושין בעזרה.

ביאור

בפסוק ט קראנו שמשה נתן את התורה ללוויים ולזקנים, ופסוק י פותח בציווי על מצוות הקהל המופנה לכאורה אליהם – "וַיְצַו מֹשֶׁה אוֹתָם לֵאמֹר". ואולם בפסוק יא הציווי ממשיך בלשון יחיד: "בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל… תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת…". למי מופנה הציווי? רש"י מבאר שהציווי חל על המלך, ומצוותו לקרוא בתורה לכל קהל ישראל – "נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם".

ומהו פשר הציווי בפסוק י? זהו הציווי המוטל על המנהיגים לקבץ את כל העם יחדיו ולדאוג שכולם יזכו להשתתף במעמד החשוב.

רש"י

(יב) הָאֲנָשִׁים  ללמוד. וְהַנָּשִׁים. לשמוע. וְהַטַּף. למה בא, לתת שכר למביאיהם (חגיגה ג, א).

ביאור

בקריאה פשוטה נראה שמעמד הקהל הוא מצווה חשובה שכולם חייבים להשתתף בה – אנשים, נשים וטף – כדי שיזכו כולם לשמוע את דברי התורה, ללמוד מהם ולהגיע מכוחם ליראת ה' ולשמירת מצוותיו.

ואולם רש"י מבאר שמטרת המצווה אינה אחידה לכולם וכי יש הבדל במהות החיוב בין הגברים, הנשים והטף: בעבור הגברים, שמצוות תלמוד תורה היא מצווה מרכזית בחייהם, מעמד הקהל הוא אירוע של לימוד תורה ושל העצמת הרצון לקבוע עיתים לתורה. הנשים, שאינן מחויבות בלימוד אינטנסיבי, נדרשות לבוא כדי להפנים את ערכן הגדול של המצוות, והילדים הקטנים שאינם מבינים את גודל המעמד מובאים כדי לזכות את הוריהם בשכר.

עיון

מדוע ציוותה התורה להביא את הילדים הקטנים, שסביר להניח שנוכחותם תפריע לקהל ותכביד על הוריהם? ומה פשר "לתת שכר למביאיהם"? האומנם מבקשים מן ההורים דבר שאין לו ערך בפני עצמו רק כדי להקשות עליהם ולזכותם בשכר, בבחינת "לפום צערא אגרא"[8]? אין זו דרכה של תורה!

נראה שנוסף על לימוד התורה ושמיעת מצוותיה מעלָה מצוות הקהל על נס את כבוד התורה. המאמץ של ציבור כה עצום ורב להגיע לאירוע שכולו תורה ממחיש כי התורה היא מרכז החיים של העם, וההורים המביאים את ילדיהם, מעבר לרושם העז שאירוע כזה משאיר בנפש הילד,[9] זוכים לשכר היותם שותפים פעילים בהאדרת כבוד התורה.

רש"י

(יד) וַאֲצַוֶּנּוּ. ואזרזנו.

ביאור

ה' מבקש ממשה רבנו "קְרָא אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְהִתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד וַאֲצַוֶּנּוּ…". בלי מאורו של רש"י היינו מבינים שה' מבקש במעמד זה למנות את יהושע ליורשו של משה ולצוות אותו להנהיג את האומה. ואולם, הואיל והעברת הסמכויות ממשה ליהושע כבר התקיימה,[10] משמע שמטרת הציווי כעת היא לחזק את ידיו של יהושע, לעודדו ולהמריצו, כפי שיבואר בפסוק כג – "וַיְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וַיֹּאמֶר חֲזַק וֶאֱמָץ…".[11]

רש"י

(טז) נֵכַר הָאָרֶץ. גויי הארץ.

ביאור

המילה "נֵכַר" מופיעה במקומות רבים בתנ"ך ומבטאת זרות. לדוגמה, "אַדְמַת נֵכָר" היא אדמה זרה, אדמת הגלות,[12] "בֶּן נֵכָר" הוא גוי, נטע זר לעם ישראל,[13] ואלילי העבודה הזרה מכונים "אֱלֹהֵי הַנֵּכָר".[14] בפסוקנו מתואר שברבות הימים יקום העם "וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ". מהו גרעין הצירוף "אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ"? האם הוא מתאר את אלוהי-הנכר של הארץ, או את האלוהים של נכר-הארץ? רש"י מבאר לאור טעמי המקרא כי מדובר באלוהים של הגויים שוכני הארץ – המכונים "נֵכַר הָאָרֶץ".

עיון

לכאורה ארץ מגוריהם של הכנענים אינה זרה להם, ומדוע הם נקראים "נֵכַר הָאָרֶץ"? זאת משום שארץ ישראל נועדה לעם ישראל משחר ההיסטוריה, וכל עם אחר שיושב בה אינו אלא זר במקומו. ואכן בפרשת לך לך לימדנו רש"י שהכנענים גירשו את בני שֵׁם בן נח, שהיו אדוני הארץ.[15]

רש"י

(יז) וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי. כמו שאיני רואה בצרתם.

ביאור

וכי פני ה' גלויות הן ואפשר להסתירן? הלוא הקב"ה הוא "אֵ-ל מִסְתַּתֵּר בְּשַׁפְרִיר חֶבְיוֹן"[16] מטבע מהותו. לדברי רש"י הסתרת פני ה' מבטאת את הסתרת ההשגחה הגלויה על עם ישראל, כשנראה שהקב"ה אינו נחלץ להציל את ישראל מצרותיהם.

עיון

אין מדובר בהתעלמות אמיתית מצרתם של ישראל, אלא רק "כמו שאיני רואה בצרתם". למעשה ה' משגיח על עולמו בכל עת, ואין ולו רגע אחד שבו העולם אינו מצוי תחת השגחתו. ואולם לעיתים הקב"ה מחליט, כחלק מן ההשגחה העליונה, שלא להתערב בנעשה על פני השטח ולאפשר לישראל להתמודד לבד עם מעשיהם כדי לעוררם לתשובה.

רש"י

(יט) אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת "האזינו השמים" (לקמן לב, א) עד "וכפר אדמתו עמו" (לב, מג).

ביאור

באיזו שירה מדובר? רש"י מבאר כי זו פרשת האזינו, הכתובה בספר התורה בצורה של שירה: שורות קצרות המחולקות לשתי צלעות כל אחת – ובין צלע לצלע ישנו רווח.[17] את השירה הזו חייבים ללמוד ולהכיר היטב, כי היא מזהירה את ישראל מפני הפורענות שתבוא עליהם אם יעברו חלילה על דבר ה'.

רש"י

(כ) וְנִאֲצוּנִי. והכעיסוני וכן כל נאוץ לשון כעס.

ביאור

בעברית של ימינו נאצה מבטאת השמצה, חירוף וגידוף. לדברי רש"י שורש נא"ץ בתורה מורה תמיד על כעס.[18] בני ישראל יכעיסו את ה' בפנותם אל אלוהים אחרים.

רש"י

(כא) וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד. שהתריתי בו בתוכה על כל המוצאות אותן.

ביאור

מה פשר מינויה של השירה לעֵד? מהי העדות שעליה להעיד?

אין זאת אלא שכשיבואו חלילה צרות רבות ורעות, ומתוך המצוקה יאמרו ישראל כי "עָזַב ה' אֶת הָאָרֶץ",[19] תעיד השירה כי הכול נעשה במאמר ה' ובהשגחתו וכי כל הקורות את ישראל אינן פרי המקרה אלא תוצאה של עזיבת התורה.

עיון

ואם כן, גם מבעד להסתר הפנים ניבטת נוכחות ה' – המקיים את דברו כפי שהודיע לישראל מראש.

רש"י

כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ. הרי זו הבטחה לישראל שאין תורה משתכחת מזרעם לגמרי.

ביאור

בלי פניני רש"י היינו מבינים שהשירה תהיה לעד משום שהיא לא תישכח מעם ישראל. רש"י קורא אחרת את הפסוק, ולדבריו הפסוקית "כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ" איננה תיאור סיבה אלא הבטחה לעתיד: התורה כולה, ולא רק השירה, לא תישכח מעם ישראל לדורותיו – ואף אם יחטאו ישראל הם יישארו תמיד מחוברים לה' ולתורתו.

עיון

פירושו של רש"י מעוגן בפשט, שכן אם תישכח חלילה התורה גם פרשת האזינו תישכח ועם ישראל יאבד חס ושלום בין האומות.

רש"י

(כג) וַיְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן. מוסב למעלה כלפי שכינה (פסוק יד), כמו שמפורש "אל הארץ אשר נשבעתי להם".

ביאור

בפסוק יד הורה ה' למשה רבנו "קְרָא אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְהִתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד וַאֲצַוֶּנּוּ", ומשה ויהושע התייצבו יחדיו באוהל מועד. הציווי עצמו מופיע בפסוקנו – "וַיְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וַיֹּאמֶר חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָהֶם…".

הפועל "וַיְצַו" מתייחס אפוא לקב"ה – המצווה את יהושע – ולא למשה רבנו. רש"י מחזק הבנה זו מהזכרת שבועת ה' לאבות לתת את הארץ לבני בניהם: "כִּי אַתָּה תָּבִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָהֶם".

רש"י

(כו) לָקֹחַ. כמו  "זכור" (שמות כ, ח), "שמור" (דברים ה, יב), "הלוך" (שמואל ב כד, יב).

ביאור

רש"י מבאר שצורת המקור "לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה" היא ציווי, ומשווה אותה לציוויים "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ" ו"שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ" – שאף הם מופיעים בצורת מקור, וכן לציווי המופיע בדברי ה' לגד הנביא חוזה דוד: "הָלוֹךְ וְדִבַּרְתָּ אֶל דָּוִד".

עיון

ויש לשאול, האם לא די בראיה משני פסוקים מן התורה? מדוע הוסיף רש"י עוד פסוק מספר שמואל? נראה שב"זָכוֹר" ו"שָׁמוֹר" אפשר להסביר שצורת המקור מצביעה על ציווי שחוזר מדי שבת בשבתו, ואילו "לָקֹחַ" הוא ציווי המורה על פעולה חד פעמית. לכן הוסיף רש"י את המקור מהנביא – שגם בו הציווי חד פעמי.

אם כן, מדוע נקטה התורה כאן צורת מקור? משום שהציווי אינו מופנה לאדם מסוים אלא לכלל הלוויים, הנתבעים לדאוג שהארון יגיע למקומו.

רש"י

מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית ה'. נחלקו בו חכמי ישראל בבבא בתרא (יד, ב). יש מהם אומרים דף היה בולט מן הארון מבחוץ ושם היה מונח, ויש אומרים מצד הלוחות היה מונח בתוך הארון.

ביאור

בתקופת נדודי ישראל במדבר נדד עימם המשכן. כשחנו בני ישראל הורכב המשכן וכל כלי הוצב במקומו, ובנסוע ישראל פירקו הלוויים את המשכן ונשאו אותו ואת כל כליו במסע. ארון ה', כשאר כלי המשכן, נישא והיטלטל במהלך המסעות, ומכאן שספר התורה לא היה מונח סתם לצידו אלא במקום קבוע שאִפשר את נשיאתו. היכן היה מקום זה? רש"י מביא שתי דעות מהגמרא:

א. מן הארון בלטה מעין קורת עץ, ועליה הונח ספר התורה דרך קבע.

ב. "מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית ה'" פירושו בצד לוחות הברית המונחים בתוך הארון.

הקושי בפירוש הראשון הוא שבתיאור בניית כלי המשכן לא נאמר שהייתה בליטה בצד הארון. הקושי בפירוש השני הוא שלא כתוב 'מצד הלוחות' אלא "מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית ה'".

עיון

הדין שהתורה מונחת לצד הלוחות, בין אם בתוך הארון ובין אם על גבי בליטה מחוצה לו, מבטא את מרחב החיים הכלול בתורה: היהדות אינה מתמצה בעשרת הדיברות הכתובים בלוחות הברית, אלא כל התורה כולה חשובה כמו עשרת הדיברות עצמם. ועם זאת יש הבדל בין שתי הדעות: הדעה שהתורה נמצאת בתוך הארון אינה מפרידה כלל בין המצוות שבלוחות לשאר המצוות. ייחודן של הלוחות נובע מנתינתן לעם ישראל במעמד הר סיני, אך בעבורנו, בני בניהם, עשרת הדיברות הם חלק בלתי נפרד מספר התורה השלם. לעומת זאת הדעה המחלקת בין מקום הלוחות למקומו של ספר התורה – מבית ומחוץ – מדגישה את ייחודו של כל מרכיב בפני עצמו, מתוך הבנה שלוחות הברית השוכנים בתוככי הארון הם אבני היסוד לקיומה של כל חברה מתוקנת.

שתי הדעות משלימות זו את זו. מצד אחד אסור לזלזל בשום מצווה מן התורה, ולכן חשוב לומר שספר התורה מונח בארון. מצד שני יש לדעת שישנן מדרגות וכי התורה היא הקומה הנבנית על גבי המסד.

אכן בעשרת הדיברות מונחים יסודות המשותפים לכלל האנושות – כגון האמונה בקיומו של כוח עליון, האיסור לשקר והחובה לכבד הורים. גם השבת, זכר ליציאת מצרים, נושאת מסר כלל עולמי התובע את חירותו של כל אדם באשר הוא, לבל ישלוט אדם אחד על אדם אחר.

רש"י

(כח) הַקְהִילוּ אֵלַי. ולא תקעו אותו היום בחצוצרות להקהיל את הקהל, לפי שנאמר "עשה לך" (במדבר י, ב), ולא השליט יהושע עליהם בחייו של משה. ואף בחייו נגנזו קודם יום מותו, לקיים מה שנאמר "ואין שלטון ביום המות" (קהלת ח, ח) (בראשית רבה צו, ג).

ביאור

בפרשת בהעלותך מובא החיוב לתקוע בחצוצרות כדי לאסוף את העם: "ויְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם וְהָיוּ לְךָ לְמִקְרָא הָעֵדָה וּלְמַסַּע אֶת הַמַּחֲנוֹת. וְתָקְעוּ בָּהֵן וְנוֹעֲדוּ אֵלֶיךָ כָּל הָעֵדָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד".

מהציווי "עֲשֵׂה לְךָ" למדו רבותינו שמצווה זו הופנתה למשה רבנו בלבד וכי החצוצרות שעשה שימשו  רק בימיו. בתום ימי משה נגנזו החצוצרות כדי ששום מנהיג – כולל יהושע בן נון – לא ישתמש בהן. ולא רק לאחר מותו של משה נגנזו החצוצרות. כבר ביום חייו האחרון לא השתמש משה רבנו בחצוצרות כדי להקהיל את העם אלא הורה ללוויים "הַקְהִילוּ אֵלַי אֶת כָּל זִקְנֵי שִׁבְטֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם", כי כוח מנהיגותו של אדם איננו ניכר ביום מותו, כדברי שלמה המלך החכם באדם: "וְאֵין שִׁלְטוֹן בְּיוֹם הַמָּוֶת".

עיון

גניזת החצוצרות ממקדת את ההבדל המהותי בין הנהגת משה לשאר כל ההנהגות. משה רבנו היה מנהיג-על שחלש כלל הסמכויות: הוא היה המלך, השופט והנביא, ובשבעת ימי המילואים שימש גם בתפקיד הכוהן הגדול. הנהגה כזו המרכזת את כל הכוח בידי אדם אחד הותרה אך ורק למשה רבנו מגודל צדקותו, והחצוצרות היו אחד מסמלי הכוח המוחלט של מנהיגותו, שבתקיעה בהן התאסף כל הקהל כאיש אחד.

לאחר ימי משה התחלקה ההנהגה: יהושע היה מעין מלך, אלעזר שימש בכהונה והזקנים היו הסנהדרין – ולא היה עוד מקום לסמל המנהיגות המרוכזת של משה. והואיל וביום חייו האחרון מינה משה את יהושע ליורשו והעביר לו כראוי את סמכויות ההנהגה, אבדו ממנו סממני השלטון ולא היה יכול להשתמש עוד בחצוצרות.

רש"י

וְאָעִידָה בָּם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ. ואם תאמר הרי כבר העיד למעלה "העידותי בכם היום" וגו' (לעיל ל, יט), התם לישראל אמר, אבל לשמים ולארץ לא אמר, ועכשיו בא לומר האזינו השמים וגו'.

ביאור

פסוק זה הוא מעין הקדמה לפרשת האזינו, הפותחת בדברי משה "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי" (להלן לב, א). ויש לשאול: לכאורה כבר נכנסו השמיים והארץ לתפקידם בסוף פרשת ניצבים, ככתוב "הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה…", מדוע אפוא חוזר משה וממנה אותם כאן? רש"י מבאר שבפרשת ניצבים פנה משה לעם ישראל והודיע להם כי מינה את השמיים והארץ לעדים, ואילו כעת הוא פונה ישירות לעדים עצמם, לשמיים ולארץ.

עיון

במה שונה הפנייה לישראל מהפנייה לשמיים ולארץ? הלוא השמיים והארץ אינם באמת עדים במשמעות הפשוטה של הדברים.

בפרשת ניצבים הסביר רש"י שמינוי השמיים והארץ לעדים מבטא את אורך הרוח הנדרש על פני ההיסטוריה:[20] אף אם יעבור זמן רב עד לקיומן של הבשורות השונות, הטובות והרעות, מי שיתבונן בקורות העולם בעינם הנצחית של השמיים והארץ יוכל להבחין ביד ה' המושכת בחוטים.

על גבי מינוי זה, הפנייה הישירה לשמיים ולארץ מעניקה להם כביכול תפקיד מורחב שאינו מתמצה בעדות בלבד. גם ביצוע גזר הדין, מתן השכר או העונש, מוטל עליהם – בהמטרת הגשם או חלילה כליאתו ובהצמחת היבול או חלילה איבודו.

רש"י

(כט) אַחֲרֵי מוֹתִי כִּי הַשְׁחֵת תַּשְׁחִתוּן. והרי כל ימי יהושע לא השחיתו, שנאמר "ויעבדו בני ישראל את ה' כל ימי יהושע" (יהושע כד, לא), מכאן שתלמידו של אדם חביב עליו כגופו, שכל זמן שיהושע חי נראה למשה כאלו הוא חי (אבות ד, יב).

ביאור

משה רבנו מבהיר לעם כי גלוי וידוע לפניו שהם יחטאו אחרי לכתו: "כִּי יָדַעְתִּי אַחֲרֵי מוֹתִי כִּי הַשְׁחֵת תַּשְׁחִתוּן וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם… כִּי תַעֲשׂוּ אֶת הָרַע בְּעֵינֵי ה' לְהַכְעִיסוֹ בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם". ואולם הכתוב בספר יהושע מעיד שנבואת הזעם לא התקיימה – ובני ישראל נשארו נאמנים למשה ולתורתו במשך כל ימי יהושע בן נון! מכאן שכשהתלמיד ממשיך את דרכו של רבו הוא כאילו ממשיך את חייו עלי אדמות, ומבחינת משה רבנו פרק הזמן של "אַחֲרֵי מוֹתִי" יתחיל רק לאחר מות יהושע תלמידו.

עיון

הצהרתו של משה רבנו מעלה תהיות. מחד גיסא, האם העובדה שישראל יחטאו היא גזירת גורל? ומאידך גיסא, הלוא כבר בתקופתו של משה הרבו ישראל לחטוא, כפי שנאמר במפורש "כִּי אָנֹכִי יָדַעְתִּי אֶת מֶרְיְךָ וְאֶת עָרְפְּךָ הַקָּשֶׁה הֵן בְּעוֹדֶנִּי חַי עִמָּכֶם הַיּוֹם מַמְרִים הֱיִתֶם עִם ה' וְאַף כִּי אַחֲרֵי מוֹתִי" (פסוק כז), ואם זהו המצב בימי משה מה החידוש? מדוע שישתנה לטובה בימי יהושע?

לכאורה דברי משה הם היגיון צרוף, ואם מרדו ישראל בה' בחייו הם ימרדו בו כנראה גם אחרי מותו. והינה, באורח פלא, אחרי הסתלקותו של משה הוכיחו ישראל נאמנות לה' – מעבר לנאמנותם בימי חייו!

עובדה זו מבטאת את גודל השפעתו של משה רבנו לצד החיסרון הטמון בעצם כוחו הרב. משה רבנו היה מנהיג כול יכול, ותחת הנהגתו היו עם ישראל מבחינת מקבלים, סבילים, בלי כל דרישה לפעילות יזומה מצידם. קבלת מתנות על מגש של כסף עשויה להיות נחמדה לעיתים, אך לאורך זמן היא מביאה לתסכולים ולמרידות, כי על פי הטבע האנושי שטבע הקדוש ברוך בעולם נברא האדם כדי לפעול – "אֲשֶׁר בָּרָא אֱ-לֹהִים לַעֲשׂוֹת" (בראשית ב, ג).

תקופת הנהגתו הגורפת של משה הייתה חיונית כדי לחקוק בלב ישראל את האמונה בה' ובמשה עבדו, אך רק בהסתלקות משה, ותחת הנהגתו הטבעית יותר של יהושע, התגלתה והאירה התורה הטבועה בהם. ואף שיהיו עליות וירידות במהלך ההיסטוריה, עבודת ה' של ישראל כל ימי יהושע מעוררת תקווה גדולה שפועלו של משה רבנו ימשיך להשפיע לדורי דורות. נהיה כולנו תלמידים של משה רבנו, וכך תישאר התורה בקרבנו לנצח.