סימן רצ"ב – דין תפילת מנחה בשבת, ובו ב' סעיפים

סעיף א

^אבמנחה הגה: אומרים 'אשרי' (א), 'ובא לציון' (ב), 'ואני תפלתי' (ג) וגו' (טור) ^במוציאין ספר תורה, וקורין שלשה אנשים עשרה פסוקים (ד) מפרשה הבאה (ה). ^גואפילו חל יום טוב להיות בשבת, קורין בפרשה הבאה ולא בשל יום טוב (ו).

^אטור ע״פ המדרש, ושבה״ל בשם רש״י.  

^בבבא קמא דף פ״ב ע"א ומגילה ל״א ע"ב. 

^גרוקח סי׳ ש״ב, מהא דרב גידל שבת כ״ד ע"א.

שולחן ערוך כפשוטו

(א) אשרי – פרק קמ"ה בתהילים ("תהלה לדוד"), שמקדימים לו שני פסוקים הפותחים במילה "אשרי". נוהגים לומר פרק זה בכל יום לפני תפילת מנחה.

(ב) ובא לציון – פסוקים ותחינות הכוללים בתוכם את פסוקי הקדושה הנקראים "קדושה דסדרא". קטע זה נאמר גם בימות החול בסוף תפילת שחרית (אחרי "אשרי" ו"למנצח"), אבל בשבת אין אומרים אותו בשחרית, כדי שלא להאריך את התפילה יותר מדי. לכן דוחים תפילה זו למנחה.

(ג) ואני תפילתי – זהו פסוק בתהילים ס"ט, יד: "וַאֲנִי תְפִלָּתִי לְךָ יְיָ עֵת רָצוֹן. אֱ־לֹהִים, בְּרָב חַסְדֶּךָ, עֲנֵנִי בֶּאֱמֶת יִשְׁעֶךָ". הטור הסביר בשם המדרש מדוע אומרים כעת פסוק זה: הפסוק שלפניו מדבר על שותי יין, "יָשִׂיחוּ בִי יֹשְׁבֵי שָׁעַר, וּנְגִינוֹת שׁוֹתֵי שֵׁכָר"; ואומר על כך המדרש המובא בטור: "אמר דוד לפני הקב"ה: רבונו של עולם, אין אומה זו כשאר אומות העולם. אומות העולם, כששותין ומשתכרין – הולכין ופוחזין; ואנו לא כן אלא, אף על פי ששתינו – 'ואני תפילתי לך ה'".

(ד) עשרה פסוקים – לפחות. ובדרך כלל נוהגים לקרוא את העלייה הראשונה כולה.

(ה) מפרשה הבאה – כדי שמי שלא יוכל לבוא לבית הכנסת בשני ובחמישי ולשמוע את תחילת הפרשה הבאה ישמע אותה בשבת במנחה. לאחר הקריאה אין אומרים חצי קדיש, אלא אומרים אותו לאחר שהחזירו את ספר התורה למקומו, לפני תפילת העמידה.

(ו) ולא בשל יום טוב – כיוון שהקריאה באה מחמת השבת, ולא תיקנו חכמים קריאה במנחה ביום טוב.

סעיף ב

^דאומרים 'צדקתך' (ז), ^הואם חל בו יום שאילו היה חול לא היו אומרים בו במנחה נפילת אפים – אין אומרים 'צדקתך' (ח). הגה: ונהגו שלא לקבוע מדרש בין מנחה למעריב (ט) (טור), אבל אומרים פרקי אבות בקיץ (י) (טור) ו'שיר המעלות' בחורף (יא), וכל מקום לפי מנהגו.

^דטור ובשם רב שר שלום.  

^הטור בשם מנהג אשכנז.

שולחן ערוך כפשוטו

(ז) צדקתך – שלושה פסוקים מתהילים הפותחים במילה "צדקתך", ויש בהם הזכרת צדקתו של הקב"ה[1].

(ח) אין אומרים צדקתך – ימים אלה מפורשים בסימן קל"א סעיפים ד-ז. ואין אומרים בהם "צדקתך" כדי שלא להזכיר את עוצמת הדין בשבתות שיש בהן שמחה נוספת. בשבת שיש בה ברית מילה או חתונה משמע מהרמ"א שאומרים צדקתך[2]; אבל אחרים כתבו שגם בזה אין אומרים 'צדקתך', כיוון שהדבר נחשב כשמחה נוספת[3], ולמעשה נראה שכך נוהגים הן הספרדים והן האשכנזים.

(ט) בין מנחה למעריב – משום שמבטלים בתי מדרש כשנפטר חכם, וכאמור, בזמן זה נפטרו כמה צדיקים[4]. מנהג זה לא פשט ברוב המקומות, ואדרבה, כמה טוב ללמוד תורה בשעה זו[5]. ומכל מקום המנהג נאמר דווקא בלימוד בחבורה, ולא בלימוד אישי ובחברותות. והלכה למעשה, ברוב המקומות ישנם שיעורי תורה שניתנים אחרי מנחה, ואשרי המקיים והמחזק את לימוד התורה.

(י) פרקי אבות בקיץ – שהם דברי מוסר, הנאמרים דווקא בקיץ, כשמתפרץ הטבע. ויש הנוהגים לאמרם רק בשש השבתות שבין פסח לשבועות, פרק בכל שבת. ויש הנוהגים לאמרם אחרי תפילת מוסף.

(יא) בחורף – ויש המוסיפים גם מזמור "ברכי נפשי", ומהללים את ה' על פלאי הטבע בעת שהטבע נכנס לתרדמה[6].

[1]. הטור הביא שני טעמים לאמירת פסוקים אלו בשבת במנחה, ושניהם רואים בפסוקים אלו מעין "צידוק הדין", כלומר הצדקת מידת הדין של הקב"ה. הטעם הראשון הוא שמשה נפטר בשבת בזמן מנחה (ויש המוסיפים שגם יוסף ודוד). הטעם השני הוא שעל פי הקבלה הגיהנום שובת בשבת, וסמוך לצאת השבת מצדיקים את דין הרשעים החוזרים אליו. דברים אלו אין לפרש כפשוטם, ואולי הכוונה שבשבת יצאנו מדאגות ימות השבוע, ולקראת סוף השבת אנו עומדים שוב אל טרדות ימי החול, וחוזרים למהומת החיים על קשייהם וניסיונותיהם, ואז אנו מצדיקים עלינו את הדין.

[2]. כך משמע מסימן רפ"ד סעיף ז, שם כתב: "נוהגין לומר 'אב הרחמים', ובכל יום שאין אומרים בו 'צדקתך' אין אומרים אותו, וכן כשיש חתונה או מילה"; ומשמע שאומרים 'צדקתך' כשיש חתונה או ברית מילה. ונראה שהוא מבחין בדין זה בין שמחה פרטית לשמחה ציבורית.

[3]. עיין כף החיים אות ח"י.

[4]. כך הביא הרא"ש בשם גאון, והובא בטור.

[5]. ומה שאמרו "חכם שמת – בית מדרשו בטל" (מועד קטן כב ע"ב), הוא דווקא ביום הפטירה, ולא בשנים הבאות.

[6]. הסברים אלה קיבלתי מאבי מורי הרב משה זצ"ל.