חובת הקמת תלמודי תורה

5. כמות התלמידים בכל כיתה

החובה הציבורית שנתקנה מטילה על הציבור עול כבד: עליו לדאוג להקמת מוסדות תורה, להשיג מורה, למצוא מבנה לבית הספר, ועוד. הרצון לנסות ולצמצם את העלויות מעלה לעיתים 'הצעות יעול' שעלולות לפגוע באיכות הלימוד: ניתן לצרף כמה כפרים יחד ולהקים להם בית ספר משותף, או לצרף כמה כיתות כדי שמורה אחד יספיק לכולם. האם רעיונות אלו אפשריים?

לאחר שהגמרא מביאה את תקנת יהושע בן גמלא היא מביאה את דברי רבא העוסק בפרטים אלו:

אמר רבא: מתקנת יהושע בן גמלא ואילך לא ממטינן ינוקא ממתא למתא (=אין מביאים תינוק של בית רבן בכל יום מעירו לעיר אחרת כדי שילמד שם תורה, שמא ינזק בדרך, אלא כופים את בני העיר להושיב בעירו מלמד תינוקות), אבל מבי כנישתא לבי כנישתא ממטינן (=אבל מביאים את התינוק מבית כנסת אחד לבית כנסת אחר באותה העיר), ואי מפסק נהרא לא ממטינן (=ואם יש נהר העובר בין שני בתי הכנסת אין מביאים את התינוק לבית הכנסת האחר, מחשש סכנה), ואי איכא תיתורא ממטינן (=אך אם יש גשר רחב מעל הנהר מעבירין עליו את התינוק מבית כנסת לחבירו, שהרי אין כאן סכנה), ואי איכא גמלא לא ממטינן (=ואם הגשר הוא צר, לא מעבירים עליו את התינוק).
ואמר רבא: סך מקרי דרדקי – עשרין וחמשה ינוקי (=מנין התינוקות הראויים למלמד הוא עשרים וחמישה תינוקות), ואי איכא חמשין – מותבינן תרי (=ואם יש חמישים תינוקות מושיבים שני מלמדים), ואי איכא ארבעין – מוקמינן ריש דוכנא (=ואם יש ארבעים תינוקות מעמידים עוזר למלמד) (שם).

מפשטות דברי הגמרא עולה שכאשר אין בעיר עשרים וחמישה ילדים הרי שאין חובה לפתוח במקום תלמוד תורה. כאשר יש עשרים וחמישה ילדים די במורה אחד, כאשר יש ארבעים ילדים חובה לצרף אל המורה עוזר, המכונה 'ריש דוכנא', וכאשר יש חמישים תלמידים חובה לחלק את התלמידים לשתי כיתות. כך אכן הבנת בעלי התוספות:

סך מקרי דרדקי כ"ה ינוקי – אבל פחות מכאן אין בני העיר יכולים לכוף זה את זה להשכיר להם מלמד.

אמנם מדברי הרמב"ם עולה כיוון שונה:

עשרים וחמשה תינוקות – למדים אצל מלמד אחד, היו יותר על עשרים וחמשה עד ארבעים – מושיבין עמו אחר לסייעו בלימודם, היו יותר על ארבעים – מעמידין להם שני מלמדי תינוקות (רמב"ם, הלכות תלמוד תורה, ב, ה).

לשיטת הרמב"ם (וכך גם שיטת הרמב"ן, הרשב"א, הריטב"א, ועוד) יש לדחוק ולהסביר כך את דברי הגמרא:

סך מקרי דרדקי [מנין התינוקות המקסימאלי הראוי למלמד אחד] – כ"ה ינוקי, ואי איכא [יותר מ-ארבעים ילדים עד מקסימום] חמשין – מותבינן תרי, ואי איכא [יותר מ-עשרים וחמישה עד מקסימום] ארבעין – מוקמינן ריש דוכנא (בבא בתרא שם).

מדוע הרמב"ם אינו מסביר את הגמרא באופן הפשוט, כפי שהסבירו אותה בעלי התוספות?

ייתכן שסברת הרמב"ם בנויה על הניסיון החינוכי הפשוט: לפי פירוש התוספות מורה אחד יוכל ללמד כראוי שלושים תלמידים, ואפילו שלושים ותשעה תלמידים, בלי כל סיוע של עוזר. דבר זה אינו מסתבר, כפי שכל מורה יכול להבחין מתוך ניסיונו. לפי הרמב"ם יוצא שגודל הכיתה המקסימאלי למורה אחד הוא עשרים וחמישה תלמידים, וזהו אכן מספר המתקבל על הדעת.

דברי הרמב"ם מבוססים גם על סברא נוספת: לפי פירוש התוספות יוצא שרק מקום בו ישנם עשרים וחמישה ילדים צריך להושיב בעיר מלמד תינוקות, אולם לפי הרמב"ם הדבר אינו מתקבל על הדעת, שהרי לא ייתכן שעיר בה ישנם חמישה עשר או אף עשרים וארבעה ילדים תפקיר את התפתחותם התורנית.

כיצד ישיבו בעלי התוספות על טענות אלו? נראה שיש כאן מחלוקת עקרונית בהבנת התקנה: לדעת בעלי התוספות הציבור אמנם מחויב לדאוג ללימוד התורה של התינוקות, אולם אחריותו מוגבלת: הציבור אינו צריך לדאוג לכל ילד בודד, אלא רק ל'ציבור של תינוקות'. כאשר ישנם ילדים בודדים שצריכים ללמוד אזי הדאגה לכך מוטלת אך ורק על הוריהם (ורק מדין 'צדקה' ראוי לכל אדם לסייע בכך באופן פרטי), אולם כאשר יש בעיר עשרים וחמישה תינוקות ויותר אזי מדובר בצורך ציבורי המוטל על כתפי המערכת הציבורית. גישתו של הרמב"ם שונה: לדעת הרמב"ם חובתינו לדאוג ללימוד התורה של כל ילד וילד, ולכן גם כאשר קיימים בעיר שני תינוקות בלבד צריך הציבור לדאוג להושיב במקום מלמד.

דברי הרמב"ם מבוססים על תפיסתו בנוגע לחובתו של כל יהודי ללמד את הזולת תורה:

…קטן אביו חייב ללמדו תורה שנאמר 'ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם'… כשם שחייב אדם ללמד את בנו כך הוא חייב ללמד את בן בנו שנאמר 'והודעתם לבניך ולבני בניך'. ולא בנו ובן בנו בלבד אלא מצווה על כל חכם וחכם מישראל ללמד את כל התלמידים אף על פי שאינן בניו, שנאמר 'ושננתם לבניך' ומפי השמועה למדו 'בניך' אלו תלמידיך, שהתלמידים קרויין בנים שנאמר 'ויצאו בני הנביאים'… וחייב לשכור מלמד לבנו ללמדו, ואינו חייב ללמד בן חבירו אלא בחנם… (רמב"ם, הלכות תלמוד תורה, פרק א, הלכה א-ג).

מי שאינו יודע תורה חייב לשכור מלמד רק לבנו, ולא לילדים אחרים, משום שהאחריות הכספית היא רק כלפי בניו, אולם אדם שיודע תורה חייב ללמדה לא רק לבנו אלא לכל תלמיד הזקוק לכך. לשיטת הרמב"ם לא יעלה על הדעת שעיר שיש בה עשרים ילדים לא תדאג ללימוד התורה שלהם, שהרי לשיטתו כל יהודי ויהודי חייב לדאוג ללימוד התורה של כל תלמיד בעולם.

ייתכן לומר שגם בעלי התוספות יסכימו שעל הציבור לדאוג ללימוד התורה של חמישה עשר או עשרים וארבעה ילדים, אלא שבמקרה כזה ניתן לשלוח את הילדים ללמוד בעיר סמוכה^[6]. כלומר – אמנם הדבר מוטל על הציבור אך כאשר מדובר בעומס כבד מדי אנו מסתפקים באחריות שתוטל על הציבור למנות מלמד משותף לכמה ערים.