על שולחן השבת

פרשת וירא

המצה כסימן
הזעקה
שניהם יחדיו
אב ובן

 

המצה כסימן
נחום אביחי בוצ'קו

כשהמלאכים באו להציל את לוט מפורענות סדום, והתארחו בביתו, מספרת לנו התורה שלוט אפה להם מצות (בראשית יט, ג).

ולכאורה לא ברור, מה אכפת לנו מה הוא הגיש להם לאכול, ואם היה זה לחם או מצות?

רש"י שם כותב כי פסח היה, ומשום כך הגיש להם לוט מצות ולא לחם.

ובאמת כך כתב גם רש"י לעיל, בביקור המלאכים אצל אברהם, כשבישרו לו את הבשורה על הולדת יצחק — "ויאמר שוב אשוב אליך כעת חיה והנה בן לשרה אשתך", כתב רש״י שם כי יפסח היה, ולפסח הבא נולד יצחק'.

ובאמת הוא עניין תמוה עד מאוד! מה עניין פסח ללוט ולאברהם אבינו? הרי עם ישראל עדיין לא ירד כלל למצרים ועדיין לא יצא משם, ומה שייך לדבר בכלל על "פסח"? וגם אם אכן התאריך היה אמצע ניסן — מדוע חשוב לציין זאת?

כדי להבין זאת עלינו לדעת, שכל חג שאנו חוגגים איננו רק זיכרון לאירוע שאירע לעם ישראל בעבר, אלא בתאריך זה ישנה השפעה א־להית קבועה, ותוכן רוחני מסוים הייחודי לכל חג וחג, המשפיע לעולם בכל שנה ושנה ביום זה. לפי זה, יתכן מאד שאותה השפעה כבר הייתה קיימת בעולם עוד לפני האירוע המכונן עצמו, ואדרבה, האירוע ההיסטורי התרחש דווקא בזמן המסוים הזה משום שהיה עתיד ומסוגל לכך.

כן הוא דבר גם לעניין חג הפסח. עניינו של פסח הוא חירות מכל שיעבוד, יציאה ממיצרים ומלחצים, כפי שהתבטא ביציאה מעבדות מצריים. מסתבר כי הזמן הזה בחודש ניסן יש בו השפעה א־להית של חירות, ומשום כך יצאו ישראל ממצרים דווקא בזמן זה, אירוע שהוציא השפעה א־להית זו מן הכח אל הפועל באופן המוחשי ביותר.

מדוע, אם כן, נתבשרו אברהם ושרה על הולדת יצחק בפסח?

חג הפסח הוא זמן הלידה של עם ישראל, של האומה הראשונה בהיסטוריה שקראה בשם א־ל אחד, וקיבלה על עצמה עול מלכות שמים. ביציאה ממצרים הפכו ישראל להיות לעם.

את השורשים להפצת שם ה' בעולם מצאנו כבר אצל אברהם אבינו. אברהם הוא אבי האומה העברית, שכאדם פרטי יחיד הכיר בבורא עולם, והתחיל להפיץ בעולם את האמונה בא־ל אחד. אילו לא היה נולד לאברהם אבינו בן אזי לא הייתה לדרך אמונה זו המשכיות, וחלילה היתה אמונה זו נגדעת טרם שתספיק לצמוח ולהכות שורשים בעולם. משום כך היום בו מתבשר אברהם על המשכת דרכו בעולם, וגם יום הלידה עצמה, הוא דווקא בפסח, זמן של לידה, של יציאה מעבדות לחירות ומאפלה לאור גדול, ומעבודה זרה לאמונה בא־ל אחד.

כן הוא הדבר גם אצל לוט. לוט מרצונו החופשי העדיף את סדום עם השפע הכלכלי והגשמי שלה, על אף המוסריות האכזרית שבה, ולאט לאט נבלע בה והשתעבד לתרבותה. אמנם רגעים אחדים לפני מהפכת סדום זוכה לוט ויוצא מעבדות תרבותית זו — לחירות.

יהי רצון שנזכה גם אנחנו לצאת ולהשתחרר לכל אורך השנה מהשעבודים המצרים עלינו, ומונעים מאינו לחיות חיי חירות אמיתיים של שעבוד לקב"ה.

הזעקה
שאול דוד בוצ'קו

ה' מודיע לאברהם שהוא עומד להחריב את כל ארץ סדום ועמורה (בראשית יח, כ־כא). אברהם מתערב אצל ה' ומפציר בו ארוכות שיבטל את הגזירה (שם, כג־לב). אבל ה' איננו מקבל את תפילתו.

אף לוט, שישב בסדום מתחנן אל ה'. הוא מתפלל אך תפילה קצרה: "אל נא א־דני. הפה נא מצא עבדך וזן בעיניך ותגדל חסדך אדר עשית עמדי להחיות את נפשי ואנכי לא אוכל להמלט החרה פן תדבקני הרעה ומתי. הנה נא העיר הזאת קרבה לנוס שמה והוא מצער אמלטה נא שמה הלא מצנער הוא ותחי נפשי" (שם יט, יח־כ). ומיד, "ויאמר אליו הנה נשאתי פניך וכו'", (שם שם, כא). צוער לא תחרב.

ה' מודיע למשה שהוא עומד להשמיד את עם ישראל בגלל חטא העגל (שמות לב, י). משה זועק אל ה': "למה ה' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים בכח גדול וביד חזקה, למה יאמרו מצרים לאמור ברעה הוציאם להרג אותם בהרים ולכלתם מעל פני האדמה שוב מחרון אפף והנחם על הרעה לעמך. זכר לאברהם ליצחק ולישראל עבדך אשר נשבעת להם בך ותדבר אלהם ארבה את זרעכם ככוכבי השמים וכל הארץ הזאת אשר אמרתי אתן לזרעכם ונחלו לעולם". (שמות לב, יא־יג). מיד "וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו". (שם שם, יד).

מדוע דווקא תפילתו של אברהם היא שלא נענתה? בין כל אלה דווקא תפילתו היא הטהורה ביותר, החפה מכל פניה אישית. לוט, הוא מתחנן שלא ייספה עם תושבי סדום. משה, מאידך, מסנגר על עמו, שלמענו נאבק זה זמן רב. ואילו אברהם מתפלל על זרים, שאיננו מכיר כלל.

רש"י מלמד אותנו במקום אחר בפרשתנו, 'שיפה תפלת החולה מתפלת אחרים עליו, והיא קודמת להתקבל'. (רש"י בראשית כא, יט). אכן כשאדם מאבד כל תקוה, כשהוא חש עד מעמקי נפשו שאין לו להישען אלא על אביו שבשמים, או אז הקב"ה חש לעזרתו. אמנם התפילה על הזולת נקיה מפניות, אבל אינה משתווה לזעקת הכאב הבוקעת מלב האדם הסובל.

אברהם התווכח עם הא־להים. הוא טען טענות הגיוניות להציל את ערי סדום: אולי ימצאון צדיקים בעיר? טענותיו נדחו כי "משפטי ה' אמת" (תהילים יט, י), אין בהם דופי, ולכן א־להים החריב את הערים. אבל לוט ידע שגורלו תלוי בגורל העיר: אם היא תיחרב, הוא ייספה יחד עמה. והי שמע את צעקתו.

וכן אבותינו במצריים: "ויזעקו ותעל שועתם אל הא־להים מן העבדה" (שמות ב, כג). וזעקה זו הייתה הסיבה המיידית להתגלות ה' להציל את עמו: "ואת צעקתם שמעתי… וארד להצילו" (שם ג, ז־ח).

משה הוא 'כולו עם ישראל'. כבר בצעירותו: "ויצא אל אחיו וירא בסבלתם וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו. ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי ויטמנהו בחול" (שם ב, יא־יב). הנוגע באיש עברי כנוגע במשה עצמו. משה קושר את גורלו לגורל העם: "אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת". וה' שמע את צעקתו.

'יפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין' (ראש השנה יח, א).

שניהם יחדיו
שאול דוד בוצ'קו

פרשת וירא מציבה לפנינו פרדוקס נורא. היא פותחת בסיפור הכנסת האורחים של אברהם, איש החסד, הרחום באדם, המארח שלושה זרים בכבוד מלכים. ותיכף הוא מתחנן אל ה' שיחוס על סדום ועל עמורה ולא יחריב אותן. ולאחר זמן אברהם כורת ברית שלום עם שכנו המלך העצום אבימלך. והנה פתאום הא־להים מצווה את אברהם להקריב את בנו לעולה, ואיש השלום והחסד איננו מערער. איך יכול א־ להים לדרוש מהטוב והחסיד מכל האדם לעשות את הנורא מכל?

אברהם הרבה להפציר בה' וניסה לשכנעו לחוס על סדום ועמורה. התורה מביאה את כל הדו־שיח הארוך, אבל מסיימת את הסיפור בקיצור נמרץ: "וילך ה' כאשר כלה לדבר אל אברהם ואברהם עזב למקמו" (בראשית יח, לג). רבותינו הרגישו שיש כאן הודאה בכשלון. אחרי שה' נתגלה אליו, אברהם נמצא עדיין באותו מקום שהיה לפני־כן. ידוע פירושו של הזהר הקדוש (פרשת וירא קו ע"א), המסביר שאברהם נכשל בנסיונו לשכנע את ה', מפני שהוא לא מסר את נפשו כמשה שאמר: "אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת" (שמות לב, לב).

יורשה לי להציע כאן פירוש אישי. תחושתי היא שהכשלון נמצא במקום אחר.

בטרם יודיע לאברהם על כוונתו להפוך את סדום, ה' אומר בלבו: "המכסה אני מאברהם אשר אני עושה" (בראשית שם, יז). וכי חייב הקב"ה לשתף את אברהם? לכן התורה מסבירה: "כי ידעתיו למען אשר יצוה זאת בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" (שם שם, יט). כוונת ה' אפוא ללמד את אברהם: ידע, אומר ה', שכל הסכם עם הרוע הוא הסכמה לרועי. ערים הנוהגות כסדום ועמורה חייבות להחרב. אבל אברהם איש החסד איננו מבין. הוא מתחנן אל ה' שיחוס על הערים, כי הוא מתעצב עד עומק נשמתו לשמע החורבן הקרב ובא. לכן הוא מנסה בכל מאודו להעביר את רוע הגזירה.

אחרי שה' דיבר אליו, אברהם נשאר כמו שהיה, איש החסד המוחלט. הוא לא הפנים באמת את הלקח שה' רצה ללמדו. אותה בעיה תתעורר שוב, אמנם בצורה שונה, עוד פעמיים. אברהם יידרש להכריע בין אהבת הזולת לבין הצדק והמשפט.

שרה, הרואה את התנהגותו המחפירה של ישמעאל (עיין רש"י בראשית כא, ט), דורשת מאברהם לגרש אותו מביתו.

"וירע הדבר מאד בעיני אברהם" (בראשית כא, יא), מעיד הכתוב, ורק אחר שנצטווה במפורש מפי א־להים "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה" (שם שם, יב), הוא מקבל את הדין.

במסעותיו הגיע אברהם לארצו של אבימלך, ושם נאלץ, בגלל הרמה המוסרית הירודה של התושבים, להגיד על אשתו: "אחתי היא". (שם כ, ב). והנה אחרי שהי עשה לו נס והציל אותו, הוא ממשיך לגור בקרבת אבימלך "ימים רבים" (שם כא, לד) ואף כורת עמו ברית (שם שם, לב).

במעשה זה, הסמוך לפרשת העקדה, קורא אברהם 'בשם ה' א־ל עולם'. אין זאת אלא שאברהם טרם הבין, שה' בחר בו "למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו" — את בניו ואת ביתו דווקא — "ושמרו דררך ה' לעשות צדקה ומשפט" (בראשית יח, יט), כדי שיכונן היסטוריה חדשה, מהלך שישנה את תולדות העולם. מאברהם ואילך, א־להים לא יהיה "א־ל עולם" בלבד אלא "א־להי אברהם יצחק ויעקב" (שמות ג, טז). כשבני ישראל יפנו אל ה', הם יאמרו: 'א־להינו' 'א־להי ישראל' 'א־להי אבותינו'.

אברהם טרם הבין שהעולם יצא חייב בדינו, ושא־להים חפץ עתה שייקרא שמו על עם חדש. מהפכה מתחוללת כעת המשנה את מהלך ההיסטוריה, מהפכה הדורשת מאברהם ללמד את זרעו צדק ומוסר, הדורשת לחדול מלסלוח לכל בשם רחמי הא־ל, לחדול מלכרות בריתות שלום עם כוחות הרע השולטים כעת בעולם. עת לייסד עם חדש.

לכן א־להים אומר לאברהם: "קח נא את בנף את יחידך אשר אהבת… והעלהו שם לעלה" (בראשית כב, ב). כל־כך אני מפציר בך שאהיה א־להיך וא־להי בנך, ואתה מסרב בשם האוניברסליות! כבר כאשר בשרתי לך ששרה תלד לך בן, אמרת: "לו ישמעאל יחיה לפניך" (שם יז, יח), ועכשיו עדיין אינך רואה בי אלא "א־ל עולם", ואתה רואה את תפקידך בהיסטוריה כאדם בעולם, ולא כאב של אומה. אם כך, קח נא את בנך ועלהו לעולה על מזבח האוניברסליותי.

העקידה מהווה אחד השיאים בתולדות אברהם. א־להים מנסה אותו בקשה שבניסיונות. חושבני שניסיון זה נועד לחבר בין אברהם ליצחק בקשר ייחודי. ה' רוצה שאברהם יגלה מיהו יצחק. בתחילת פרשת העקידה רש"י מעלה את השאלה מדוע הוצרך ה׳ לומר: "את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק", ומביא את המדרש (סנהדרין פט, ב; בראשית רבה פרשה לט, ט, ופרשת נה, ז). שאברהם לא הבין מייד למי התכוון א־להים: 'את בנך, אמר לו שני בנים יש לי, אמר לו את יחידך, אמר לו זה יחיד לאמו וזה יחיד לאמו, אמר לו אשר אהבת, אמר לו שניהם אני אוהב'. (רש"י בראשית כב, ב). אז זעק אליו ה': "את יצחק"!, לאמור: 'את יצחק עליך לאהוב, יצחק הוא יחידך, יצחק הוא הוא בנך. לך והעלהו לעולה!' או אז הבין אברהם מה משימתו: "ויקח את שני נעריו אתו ואת יצחק בנו" (בראשית שם, ג). לפי רש״י (שם שם, ג) המביא את המדרש,[1] שני הנערים היו ישמעאל ואליעזר. והמדרש[2] מספר: '"ויהי ביום השלישי וישא אברהם את עיניו וירא", מה ראה, ראה ענן קשור על ההר׳. אברהם חש בנשמתו הקדושה שהוא מתקרב אל הר הקודש, אל הר ציון, והוא רואה את השכינה שורה על פסגת ההר. 'אמר לבנו: בני מה אתה רואה? אמר לו רואה אני הר נאה וענן קשור עליו. אמר לנעריו רואים אתם כלום? אמרו לו: רואין אנו הר וגבעה'.[3] עתה הבין אברהם את הכול, הוא אומר להם: "עזבו לכם פה עם החמור ואני והנער נלכה עד כה" (בראשית כב, ה). 'אמר הואיל וחמור אינו רואה ואתם אין אתם רואים, שבו לכם פה עם החמור'.[4] מעתה יצעדו אברהם ויצחק לבדם. פעמיים התורה מבהירה לנו: "וילכו שניהם יחדו" (בראשית שם, ו; שם שם, ח). מאוחדים בלב אחד בחפצם לעבוד את ה'. סוף־ סוף אברהם ניצב לבד עם בנו יצחק לעשות רצון ה'. שוב אין צורך להקריבו לעולה, "ויאמר אל תשלח ידך אל הנער" (שם שם, יא־יב).

 

[1] ויקרא רבה פרשה כ, ב, ופרשה כו, ז; פרקי דר׳ אליעזר פרק לא (ל במהד' היגר).

[2] תנחומא (בובר) אחרי מות סי׳ ג. ובשינויים תנחומא וירא סי׳ כג; תנחומא (בובר) וירא סי׳ מו; בראשית רבה סי׳ נו א־ב; ויקרא רבה פרשה כ, ב; פרקי דר׳ אליעזר פרק ל; ועוד.

[3] שם, ובשינויים בכל המדרשים הנ"ל.

[4] לשון בראשית רבה שם, וכיו"ב בתנחומא שם ובשאר המדרשים הנ"ל.

אב ובן
שאול דוד בוצ'קו

"ביום השלישי וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחוק" (בראשית כב, ד).

"מרחוק"! כבר שלושה ימים אברהם צועד עם שני נעריו ועם יצחק בנו. ככלות שלושת ימי ההליכה עדיין רחוק הוא מהיעד! הוא מגיע להר הצופים, (עיין פרקי דר' אליעזר פרק לא. במהד' היגר) מול הר המוריה, והכתוב מספר לנו שהוא רואה את המקום 'מרחוק'!

אברהם עצמו איננו מבין: 'כיצד אני יכול להיות קרוב כל־כך למטרה, ועם כל זה היא רחוקה ממני. ואולם כשציוה אותי א־להים: "קח נא את בנך זאת יחידך אשר אהבת את יצחק ולך לך אל ארץ המוריה והעלהו שם לעלה" (שם שם, ב) לא היססתי. אם־כן מדוע אינני מצליח להתקרב אליו ולהקריב לו קרבנו כאשר ציוה?'

בצאתו מבאר־שבע, לקח אברהם "את שני נעריו אתו ואת יצחק בנו" (שם שם, ג). שני הנערים הם ישמעאל, בנו מהגר, ואליעזר, עבדו. (רש"י שם; ויקרא רבה פרשה כו, ז; פרקי דר' אליעזר שם). הכתוב לא פירש את שמותיהם, כי נוכחותם איננה דרושה מצד עצמה: אותם לא יעלו לעולה. ובכל זאת יש בהם צורך. הם יהיו העדים למעשה הגבורה של אברהם. עליהם יהיה מוטל להגיד שבחו של יצחק שלא מחה, ולהפיץ במקומו, עד כמה שאפשר, את הבשורה שהוא נשא.

גיבור היום הוא יצחק. הוא שהצליח להתעלות עד שנעשה ראוי להיקרב קרבן עולה לה'. ליצחק שמורה תהילת עולם, אבל גם שני הנערים נזכרים בפסוק, כי הם העתידים להפיץ את אורו.

'"וירא את המקום", ומה ראה, עמוד של אש עומד מן הארץ ועד השמים, והבין אברהם שנתרצה הנער לעולה תמימה, אמר לישמעאל ולאליעזר רואים אתם מאומה באחד מן ההרים הללו, אמרו לו לאו'. (פרקי דר' אליעזר שם). אז הבין אברהם: 'אני רואה מפני שיצחק עמי, אבל המקום רחוק מפני שישמעאל ואליעזר נלווים אלי. נוכחותו של זה מרוממת אותי, נוכחותם של אלה כובלת אותי. כבר בבואי לארץ מלווה בלוט, אעפ"י שלקחתי אותו עמי על פי הדיבור, לא דיבר אתי ה' עד שנפרדתי ממנו: "וה' אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו" (בראשית יג, יד ועיין רש״י שם).

שני נערים אלה לעולם לא יוכלו למלא מקומו של יצחק, אלא רק להתחזות. בטרם אקריב את יצחק, עלי לעקור מלבי את האשליה, שישמעאל או אליעזר יוכלו אי־פעם לרשת את תפקידו של יצחק. לפיכך, כדי לקיים את מצוות ה', עלי להיפרד לצמיתות מישמעאל ומאליעזר: 'וחשב אותם כחמור, אמר הואיל ואין אתם רואים מאומה שבו לכם פה עם החמור, עם הדומים לחמור.' (פרקי דר' אליעזר שם). או אז נהיה הר המוריה קרוב, ואברהם יכול להעפיל לפסגתו בחדוה.

ובכן אברהם ויצחק מטפסים במעלה ההר, אולם טרם הגיעו למטרה. כי העקידה איננה מעשה בודד, המנותק משאר ההיסטוריה היהודית; בעשותו את רצון ה׳ אברהם מתעלה אליו יתברך ואומר לו: 'קיבלתי עלי מצוה זו, עתה אוכל לקבל את כל המצוות. כעת תוכל, ה', לתת לי את התורה כולה'.

זהו הרעיון המובע במדרש (מדרש תהילים סח) המספר, שכאשר משה בא לקבל את התורה, יצא הר המוריה לקראת הר סיני. 'מאי הר המוריה… הר שיצא ממנו הוראה לישראל' (תענית טז, א). 'מוריה' מלשון 'הוראה'.

ה' לא נתן את התורה ליחיד. הוא בחר באברהם כי הוא ידע שיוריש אותה לזרעו. ובכן אחרי שהתנתק מישמעאל ומאליעזר, על אברהם להתאחד עם יצחק. אב ובנו הם שיקבלו את התורה: "וילכו שניהם יחדו" (בראשית כב, ח), תירגם יונתן: 'ואזלו תרויהון בלב שלים כחדא'.

דילוג לתוכן