על שולחן השבת

פרשת ויגש

עבודה פנימית
דמעות ההיסטוריה
אספקלריא רחבה
שני ממדים במצוות לימוד התורה

 

עבודה פנימית
נחום אביחי בוצ'קו

הפרשה מתחילה בנקודת השיא בסיפור יוסף ואחיו. הפרשה הקודמת הסתיימה בצרה הגדולה שנחתה על אחי יוסף, ובעיקר על יהודה שפרש את חסותו על בנימין, בכך שנמצא הגביע הגנוב בכליו של בנימין, והשליט המצרי תובע לאסור אותו ולהשאירו במצרים.

יהודה, שהיה אחראי על בנימין כלפי יעקב אביו, לוקח שוב אחריות וניגש אל השליט המצרי על מנת לשכנע אותו לוותר לבנימין ולשחררו, ולשם כך הוא מגולל בפני המצרי את סיפור חיי המשפחה.

ולכאורה לא מובן מדוע יהודה מספר כל זאת לשליט המצרי. הרי הוא אינו יודע שזה יוסף, הוא לא יודע שיוסף לא יצליח להתאפק למשמע הדברים ויתגלה לאחים, הוא בטוח שעומד לפניו שליט מצרי קשוח, ולמה אם כן סבר יהודה שתולדות משפחת יעקב ובניו יעניינו את השליט המצרי כהוא זה? הרי שורת הדין הפשוטה אומרת שבנימין נתפס בגניבה ועליו לשלם את המחיר! מה ביקש יהודה להשיג בכל הנאום שלו?
על פי פשט הפסוקים יהודה בנאומו מנסה להשיג את הבלתי אפשרי. הוא מבקש לקבל עליו את העונש המגיע לבנימין, ובתמורה בנימין עצמו ייצא לחופשי. מהלך זה יש בו גדוּלה עצומה של לקיחת אחריות ועמידה בהתחייבות שקיבל על עצמו מול יעקב אבינו לערוב את בנימין ולהחזירו בכל מקרה. פעולה זו ממשיכה את ההתעוררות שגילו האחים לחזור בתשובה על מה שעשו ליוסף, כשאמרו בינם לבין עצמם: "אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו – על כן באה אלינו הצרה הזאת". אך עדיין צריך להבין למה סבר יהודה או ציפה שהשליט המצרי ייענה לבקשתו?

בעל השפת אמת (מאמר ראשון) מסביר את הפסוק על דרך החסידות: "ויגש אליו יהודה", "אליו" – לד' יתברך, וליוסף, שהוא בחינת פנימיותם של דברים, כי, כידוע, יוסף הוא מידת היסוד ומסמל את שמירת הברית שהיא הנקודה הפנימית של החיבור של כל יהודי לד' יתברך. "יהודה" – כל איש מישראל, "על שם שמודין לד' יתברך על כל דבר קטון וגדול שיודעין שהכל מד' יתברך". בשעת צרה על כל יהודי לגשת אל הקב"ה.
וכך גם עשה יהודה: יהודה נמצא בצרה גדולה. הוא עושה עבודה פנימית עמוקה ומבין שהכל מד' יתברך, הוא מתבטל כלפי המציאות, הוא מבין שלמרות שהוא האח המנהיג, החזק, המלך, מכל מקום אין לו שליטה על מה שקורה, והוא מגיע למדרגה של התבטלות גמורה כלפי הבורא יתברך המנהיג את העולם. לאחר מכן הוא ניגש אל יוסף, כלומר אל הנקודה הפנימית שלו (שיש בכל יהודי), בלי גאווה ונטול פניות, וברר לעצמו את כל השתלשלות האירועים וגילה שוב כי הכל נעשה מאת הקב"ה, הוא לא חידש כלום בדבריו אלא רק חזר והדגיש שזהו רצון הקב"ה. ואכן בעקבות כל העבודה האישית הפנימית שיהודה עשה הגיעה הישועה: "ולא יכול יוסף להתאפק".

העיקרון הזה נכון לכל מי שנקלע לצרה: רוחנית, כלכלית, רפואית, וכו'. נדרשת מאיתנו עבודה פנימית עמוקה להבין שלמרות שאנו מצווים לעשות את מירב ההשתדלויות אין לנו שליטה על המציאות, ואנחנו צריכים להאמין ולחיות בצורה אמיתית שהכל מד' יתברך. זה נשמע דבר מאוד פשוט אבל לחיות כך במציאות זה הרבה יותר מורכב.

דמעות ההיסטוריה
שאול דוד בוצ'קו

" וַיִּפֹּל עַל צַוְּארֵי בִנְיָמִן אָחִיו וַיֵּבְךְּ וּבִנְיָמִן בָּכָה עַל צַוָּארָיו" (בראשית מה, יד). מדוע התורה מתארת לנו דמעות אלה? הרי התורה איננה אלבום משפחתי!

מבאר רש"י (רש"י עה"ת בראשית שם) שיוסף בכה 'על שני מקדשות שעתידין להיות בחלקו של בנימין וסופן ליחרב', ובנימין בכה 'על משכן שילה שעתיד להיות בחלקו של יוסף וסופו ליחרב'. רש"י מעניק לבכי של יוסף ובנימין מימד אחר לגמרי. הדמעות שלהם הופכות להיות הדמעות של ההיסטוריה! ללמדנו שיהודי חי לא רק את ימי שנות חייו, אלא עליו לחיות בעוצמה גם את מאורעות העבר וגם את מאורעות העתיד של עם ישראל.

א-להים קורא ליעקב 'במראות הלילה', ואומר לו: "אָנֹכִי הָאֵל אֱלֹהֵי אָבִיךָ אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם. אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה, וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ" (בראשית מו, ג-ד). וכך, אחרי פרידה של עשרים ושתיים שנה יעקב יורד מצרימה אל בנו. "וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ וַיַּעַל לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל אָבִיו גּשְׁנָה וַיֵּרָא אֵלָיו וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו  עוֹד" (שם שם, כט). רש"י מביא את דברי המדרש[1]: 'אבל יעקב לא נפל על צוארי יוסף ולא נשקו, ואמרו רבותינו שהיה קורא את שמע'.

כבר ראינו שבזמן שיוסף ובנימין חגגו את איחודם מחדש, דעתם הייתה נתונה לצרות העתידות לבוא על ישראל. יעקב אבינו הרחיק ראות אף יותר – הוא ראה את הגאולה העתידית ואמר: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה'

אֱ-לֹהֵינוּ ה' אֶחָד" (דברים ו, ד), כלומר: 'ה' שהוא א-להינו עתה ולא א-להי האומות, הוא עתיד להיות ה' אחד, שנאמר(צפניה ג, ט): "כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה'", ונאמר (זכריה יד, ט):  " בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד"' (רש"י דברים שם). עתה רק אנחנו מכירים את ה', ולאורך ההיסטוריה ירדפו אותנו על אמונתנו, אבל לעתיד לבוא, כשעם ישראל יתקבץ בארץ ישראל ויתאחד באמונה בא-להי ישראל, יכירו ויידעו כל יושבי תבל כי ה' הוא א-להים.

רק יעקב, ששמע מפי הגבורה "אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה", היה יכול לבטא תובנה זו. יודע היה יעקב שגלות מצרים וגם חורבן שני המקדשים לא יהיו אלא מאורעות חולפים. הוא ידע שלהיסטוריה יש בעל-בית, וכי עם ישראל קום יקום מתוך ההפיכה.

זעקת "שמע ישראל" מחתה את דמעות ההיסטוריה.

 

[1] איננו במדרשים שלפנינו אבל גם הרד"ק מביאו בשם 'מדרש'.

אספקלריא רחבה
נחום אביחי סוצ'קו

בפרשתנו מסופר על המפגש המרגש בין יוסף ואחיו, והפיוס שהתפייסו ביניהם. לאחר מכן ישבו לסעודה, ויוסף נתן לכל אחד חליפות ושמלות, ולבנימין נתן חמש חליפות שמלות (בראשית מה, כב). תמהה על כך הגמרא (מגילה טז ע"א־ע"ב): 'וכי אפשר דבר שנצטער אותו צדיק יכשל בו', שהרי כל שנאתם של האחים ליוסף נבעה מקנאה שנוצרה בעקבות העדפה שהעדיף יעקב את יוסף על אחיו ועשה לו כתונת פסים! עונה ר' בנימין בר יפת: ירמז רמז לו שעתיד לצאת ממנו בן, שייצא מלפני המלך בחמשה לבושי מלכות, שנאמר "ומרדכי יצא מלפני המלף בלבוש מלכות…". אך עדיין קשה, כיצד רמז זה עונה על השאלה ששאלה הגמרא, הרי עדיין תהיה קנאה גדולה בין האחים במתנה זו לבנימין? עונה הגר"א ששווי הבגדים שנתן לאחים היה זהה לשוויין של חמש החליפות (כלומר כל חליפה מבין החמש חליפות של בנימין הייתה שווה 1/5 מהחליפה של האחים) לכן לא היתה כאן קנאה אלא רמז בלבד. והביא לזה גם סימוכין מן הפסוק, שהנה "חליפוית" אצל האחים כתוב עם חולם מלא, ואילו "חליפת" בנימין כתוב עם חולם חסר.

כמה פסוקים לפני כן נאמר (פסוק יד): "ויפיל (יוסף) על צוארי בנימן אחיו חבן; ובנימן בכה על צואריו". שואלת על כך הגמרא (שם): ׳כמה צוארין היו לו לבנימין? א״ר אלעזר: (יוסף) בכה על שני מקדשים שעתידים להיות בחלקו של בנימין, ועתידין ליחרב, ובנימין בכה על משכן שילה שעתיד להיות בחלקו של יוסף, ועתיד לחרב'.

ולכאורה שני המדרשים האלה אינם מובנים, ונראים רחוקים מן הפשט, היאך ממפגש בין שני אחים הגענו לדבר על העתיד הרחוק, על מרדכי, על המשכן ובתי המקדש?

נראה לומר שחז"ל באים ללמד אותנו יסוד חשוב. אסור לקרוא את סיפורי התורה כסיפורים בעלמא. כאשר אנו קוראים את הסיפור הארוך והכואב שאירע לבני יעקב צריכים אנו לזכור שאין כאן רק סיפור מרגש ומזיל דמעות שאפשר לעשות ממנו סרט מרגש. מאחורי המפגש האישי בין יוסף לבנימין עומדות שתי דמויות מרכזיות מאד שהן כשורשים של האומה הישראלית, וכל מעשה שלהן הוא בעל כובד משקל עצום, כשורש של עץ שעתיד לגדול ולהתפתח במשך אלפי שנים.

מאחורי המתנה התמימה הזאת מקופל צאצא של בנימין — מרדכי — שעתיד יום אחד להנהיג את עם ישראל באחת התקופות הקשות שלה, ויהיה בעל מעמד אמוני, רוחני ופוליטי מיוחד מאד. הוא אכן יזכה להיות שליח של עם ישראל בדרך להצלתו מידי הצורר הגדול – המן. כמו כן, מאחורי החיבוק בין שני האחים שלא התראו שנים רבות, והבכי הגדול שבכו, מסתתר בכי לאומי עליון וקדוש על חורבן בתי המקדש בהם שכן הקב"ה, וכל אחד מהם בכה על הבית שייחרב בחלקו של השני, כי אכן הם ידעו שאין הם חיים רק את חייהם הפרטיים אלא הם חלק מבניין האומה הישראלי.

יסוד חשוב זה בראייה של אבותינו צריך להיות גם חלק מראייתנו את עצמנו. אסור לנו להצטמצם ולהסתכל רק על עצמנו, אלא לראות את עצמנו כחלק מכלל ישראל, ולחשוב כיצד אנחנו משפיעים במעשינו על הכלל. כך כותב הראי"ה קוק: 'האדם צריך להיחלץ תמיד ממסגרותיו הפרטיות, הממלאות את כל מהותו, עד שכל רעיונותיו סובבים תמיד רק על דבר גורלו הפרטי, שזהו מוריד את האדם לעומק הקטנות, ואין קץ לייסורים גשמיים ורוחניים המסובבים מזה. אבל צריך שתהיה מחשבתו ורצונו, ויסוד רעיונותיו נתונים להכללות, לכללות הכל, לכללות העולם, לאדם, לכללות ישראל, לכל היקום. ומזה תתבסס אצלו גם הפרטיות שלו בצורה הראויה' (אורות הקודש חלק ג ' עמוד קמז).

שני ממדים במצוות לימוד התורה
נחום אביחי בוצ'קו

התורה מספרת כי לפני שירד יעקב למצרים שלח לפניו את יהודה: "ואת יהודה עזלח לפניו ?אל יוסף להכרית לפניו גשנה" (מו, כח). מה ביקש יעקב מיהודה לעשות, ומהי מטרתה של שליחות זו?

את המילים ׳׳להורות לפניו" מבאר רש״י בשתי דרכים:

על דרך הפשט: 'לפנות לו מקום ולהורות היאך יתיישב בה' — תפקידו של יהודה היה להכשיר את המקום למגורים, לפנותו ולהכינו.

מדרש אגדה: 'לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה' — יהודה נשלח להקים בית תלמוד עוד בטרם יבוא לשם יעקב.

על פי מדרש האגדה תפקידו של יהודה הוא להקים מקום המיועד לתלמוד תורה ולהוראת הלכות. יעקב אבינו יודע כי מן המשפחה המצומצמת היורדת למצרים עתידה להיוולד האומה הישראלית, וברור לו כי כדי לשמור על קיום האומה מוכרח שיהיה בה מקום תורה והוראה ממנו יוכל העם להרוות את צמאונו הרוחני.

נרחיב מעט על החשיבות העצומה של לימוד התורה.

פסק השולחן ערוך (יורה דעה רמו, א): 'כל איש ישראל חייב בתלמוד תורה, בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל יסורים, בין בחור בין זקן גדול, אפילו עני המחזר על הפתחים, אפילו בעל אישה ובנים, חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר: "והגית בו יומם ולילה"/

יש לתלמוד תורה השפעה על כל יחיד ויחיד באופן פרטי וכן השפעה כללית על האומה כולה.

השפעה פרטית: 'אמר הקב"ה לישראל: בניי, בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין, אם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו, ואם אין אתם עוסקים בתורה אתם נמסרים בידו' (קידושין ל ע"ב). כלומר, לימוד התורה 'מסוגל' להציל את האדם מן היצר הרע וכך יוכל לבחור באופן חופשי בדרך הישר. העיסוק בתורה יסייע לאדם לבחור בטוב ולנתב את יצריו לכיוונים חיוביים.

כתב הרמח"ל (דרך ה', ח"ד, ב) כי מכל ההשפעות הטובות שהקב"ה משפיע לצורך בריותיו, ההשפעה הנעלה ביותר היא ההשפעה למי שעוסק בתורה. השפעה זו חקוקה בטבע העולם כך שכל מי שעוסק בתורה — בין מי שקורא מילותיה בלבד ובין מי שיורד לעמקי סודותיה — זוכה הוא לקנות שלמות על שלמות ולהתדבק באין סוף ברוך הוא.

השפעה כללית: 'דישראל עבד לון קוב"ה ליבא דכל עלמא, והכי אינון ישראל בין שאר עמין כליבא בין שייפין… וישראל מתנהגן גו שאר עמין כגוונא דליבא גו שייפין׳ (=הקב״ה ברא את ישראל כלב האומות ולכן ישראל מתנהגים בתוך שאר העמים כעין הלב בתוך האברים) (זוהר פרשת פנחס, עפ"י ביאור הסולם קנב־קנג), כי כמו שהלב משפיע הכח אל אברי הגוף, כך ישראל משפיעים שפע חיותם לאומות, וכן הלב הוא הרגיש בין האיברים (עיין שם), כלומר הברכה של כל העמים תלויה בעם ישראל, ומתוך כך מסביר הרמח"ל שמי שלומד תורה לא די לו שמתקן את עצמו ומתדבק באין סוף ב"ה אלא הוא גם מתקן את הבריאה כולה על ידי לימוד תורתו. והוסיף הרב קוק שעל ידי לימוד התורה של כל יחיד ויחיד 'מוסיפין אנו השלמה בכל, והצדיק מוסיף על ידינו אומץ בעבודתו, והרשע מתמתקת רשעתו באיזה מידה והרהורי תשובה באים לו, ואפילו הבהמות והחיות מתבסמות לפי ערכן, ואפילו היצורים הנוטים להזיק ולהחריב מתעדנים ומזדככים וכו" (אגרות הראי"ה, ח"א איגרת ש"א).

נמצא שיש בכח לימוד התורה והעיסוק בה להשפיע על היחיד ועל הכלל ועל הבריאה כולה, וכך חקק הקב"ה בעולמו.

נראה לענ"ד לומר כי המדרש אגדה הנ"ל הוא למעשה עומק הפשט: יהודה נשלח לגושן כדי להקים שם בית תלמוד והוראה, כי רק על ידי הדרכת התורה — שהיא נשמת הקיום של העולם — אפשר באמת להכין את המקום בו עם ישראל עומד להתיישב.

דילוג לתוכן