קולו של פסוק
פרשת במדבר
צבא ישראל
בני ישראל והלוויים
מנגד סביב
בנים ותולדות
ובנים לא היו להם
איש על משאו
צבא ישראל
האם שירות צבאי הוא ערך חשוב ביהדות? בשאלה זו מתחבטים לומדי תורה רבים.
התורה אינה מותירה כל מקום לספק, וכך נאמר בראשית פרשתנו:
"שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם. מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם אַתָּה וְאַהֲרֹן" (במדבר א, ב-ג).
בני ישראל יצאו ממצרים, קיבלו את התורה, וה' בכבודו ובעצמו מנהיג אותם ביד משה עבדו הנאמן. לשם מה דרוש להם צבא בתקופה אידילית שכזו?
התשובה פשוטה. ה' איננו המשרת של האדם ואין הוא פועל במקומו. בני האדם צריכים לקבל אחריות מעשית ולפעול בעולם כדי לקיים את רצון ה', וכדי לכבוש את הארץ המובטחת יצטרכו בני ישראל להילחם במו ידיהם. את המלחמה על כיבוש הארץ יובילו צבאות ישראל.
כדי למנוע כל אי הבנה הפסוק מדגיש: "מבן עשרים שנה ומעלה כל יצא צבא". "כל" – כלומר כולם. כל אחד ואחד מעם ישראל צריך לדעת כי התורה דורשת ממנו להשתתף בהגנת ישראל – וכי אין הוא רשאי להשתמט מחובתו זו.
בדורנו אנו זוכים לממש במציאות את דבר ה' שנישא אלינו בפרשת במדבר, ולחיות במדינה יהודית שצבאה הוא צבא העם שכל יהודי שותף בו.
בני ישראל והלוויים
פרשה זו היא פרשת המִפקד. ה' מצווה את משה ואהרן לספור כל שבט ושבט ולסכם כמה יוצאי צבא יש בכל אחד משבטי י־ה. כולם נספרים – חוץ משבט לוי:
"אַךְ אֶת מַטֵּה לֵוִי לֹא תִפְקֹד וְאֶת רֹאשָׁם לֹא תִשָּׂא בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְאַתָּה הַפְקֵד אֶת הַלְוִיִּם עַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת וְעַל כָּל כֵּלָיו וְעַל כָּל אֲשֶׁר לוֹ הֵמָּה יִשְׂאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְהֵם יְשָׁרְתֻהוּ וְסָבִיב לַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ" (במדבר א, מט-נ).
שני ציוויים נאמרו ביחס לבני לוי: "לֹא תִפְקֹד" ו"הַפְקֵד". שני ציוויים בעלי שורש זהה – אך משמעויותיהם הפוכות זו מזו.
לפקוד פירושו לספור. מטרת הספירה אינה רק לסכם את המספר הכולל אלא גם להדגיש את חשיבותו של כל אחד ואחד מישראל. בני השבטים נפקדים, ומכוח הפקידה נישאים – "שאו את ראש כל עדת בני ישראל" (פסוק ב). לא כן בני לוי, שבנוגע אליהם מדגיש הפסוק: "לא תפקֹד" ו"לא תשא".
בני לוי נועדו לעבוד את עבודת הקודש, ותפקידם עולה בחשיבותו על אישיותם הפרטית. כנגד "לא תפקֹד" מופיע הציווי "הפקד". הם אינם נפקדים בתוך בני ישראל – כי הם מופקדים על עבודת הקודש.
פסוקים אלו מאירים שני ממדים באדם: הממד האישי, נשיאת הראש, המבטא את חשיבותו של כל אחד ואחד, וממד עבודת ה' המדגיש את פועלו של האדם, החשוב מביטוי עצמיותו.
בני ישראל והלוויים משקפים אפוא שני ממדים בזהות היהודית.
מנגד סביב
פרשת במדבר מתארת בפרוטרוט את ארגון מחנה ישראל במסעות בני ישראל במדבר. המשכן במרכז, סמוך למשכן שוכנים משה ואהרן, בני אהרן והלוויים, ושנים עשר השבטים המחולקים לארבעה דגלים, חונים מסביב. וכך מתמצתת התורה את ארגון סדרי החנייה:
"אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ" (במדבר ב, ב).
המילה "מנגד" מבטאת מרחק, ואילו המילה "סביב" מורה על קרבה. אשר על כן, הביטוי "מנגד סביב" טומן בתוכו קירוב וריחוק גם יחד. יש בו מתח מסוים, חיפוש האיזון בין הכוח הצנטריפוגלי שמנסה להרחיק לבין הכוח המושך פנימה, אל המרכז.
קל להבין מדוע יש לחנות סביב לאוהל מועד. אוהל מועד הוא מרכז האומה, כמו שהיום בית הכנסת ובית המדרש צריכים להיות בלב האומה. כשם שהלב נותן חיות לכל הגוף כך לימוד התורה מפיח בנו רוח של קדושה ומחדד בתוכנו את זהותנו האמיתית.
אולם לשם מה נדרש המרחק?
התורה אינה פולשת לחיינו ומשביתה אותם, אלא מעודדת חיים עצמאיים, מלאי פעילות, יוזמה ומעש. רק הלוויים, שתפקידם להיות מחנכים האחראים על לימוד התורה ועל העברת המסורת, צריכים להיות קרובים למשכן, כדי שהרבצת התורה תהיה דאגתם הבלעדית.
התורה קוראת לנו לחיות את חיינו, לכבד את ייעודנו האישי, ובד בבד להישאר חלק מן האומה, מסביב לבתי המדרש ולבתי הכנסת – שהם נשמת חיינו.
בנים ותולדות
"וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֶת מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי. וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי אַהֲרֹן הַבְּכוֹר נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר" (במדבר ג, א-ב).
הפסוק מעורר שתי תמיהות: (א) וכי ארבעת הבנים המנויים בפסוק הם "תֹלדת אהרן ומשה"? הלוא בני אהרן הם! (ב) כיצד קשור האזכור "ביום דבר ה' את משה בהר סיני" ל"תֹלדת אהרן ומשה"?
הרמב"ן ובעלי התוספות מתייחסים לתמיהה השנייה ומבארים שאכן "ביום דבר ה' את משה בהר סיני" היו לאהרן ארבעה בנים, אך לאחר מכן חטאו נדב ואביהוא ומתו בלי להשאיר זרע אחריהם. על כן ציינה התורה כי "תֹלדת אהרן ומשה" המנויים כאן נכונים ליום שבו דיבר ה' עם משה.
רש"י מפרש אחרת, ועונה בפירושו על שתי התמיהות גם יחד. לדברי רש"י בני אהרן נחשבים גם בניו של משה בזכות אותו היום שבו "דבר ה' את משה בהר סיני", כי מיום זה לימדם משה תורה – ו"כל המלמד בן חברו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו" (סנהדרין יט, ב).
ונראה שצריך להבחין בין "בנים" לבין "תולדות". נדב ואביהוא ואחיהם אלעזר ואיתמר הם אומנם בניו של אהרן, אך בד בבד הם גם תולדותיו של משה, כלומר ממשיכי דרכו של משה רבנו שלימד אותם תורה.
ואף שנדב ואביהוא חטאו הם גילו בחטאם את גודל הקדושה הטמונה בהם, קדושה שהתבטאה ברצון כן להתקרב לה' יתברך – כמשה רבם אשר סר לראות את הסנה שבו שכנה השכינה, ומשם עלה והתעלה עד שהגיע למדרגה העצומה של "ביום דבר ה' את משה בהר סיני".
רצונם העז של נדב ואביהו להתקרב לה' הוא תולדה עילאית של משה רבנו, אלא שהיה עליהם להבין שקרבה עצומה כשל משה נקנית בהדרגה, בלי לדלג על שלבים בדרך.
נשתדל גם אנו להיות תולדותיו של משה רבנו – אך נבנה זאת לאט לאט, שלב אחר שלב, קמעא קמעא.
ובנים לא היו להם
פרשתנו פותחת במפקד בני ישראל, ומציגה את מניין הפקודים בכל שבט ושבט משבטי ישראל.
בני לוי, המופקדים על המשכן, נפקדו בנפרד. בשל חשיבותם – האחריות על רוח ישראל – התורה מפרטת את שמותיהם של ראשי כל משפחה ומשפחה. את משפחת העילית של שבט לוי, משפחת הכוהנים, מציגה התורה בפירוט יתר:
"וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי אַהֲרֹן הַבְּכֹר נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר. אֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים הַמְּשֻׁחִים אֲשֶׁר מִלֵּא יָדָם לְכַהֵן" (במדבר ג, ב-ג).
בפסוק הבא, פסוק ד', התורה מוסיפה עוד פרטים על בני אהרן ומדגישה שתי נקודות מרכזיות: (א) נדב ואביהו מתו עריריים; (ב) אלעזר ואיתמר שירתו בחיי אביהם.
"וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא לִפְנֵי ה' בְּהַקְרִבָם אֵשׁ זָרָה לִפְנֵי ה' בְּמִדְבַּר סִינַי וּבָנִים לֹא הָיוּ לָהֶם וַיְכַהֵן אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר עַל פְּנֵי אַהֲרֹן אֲבִיהֶם".
מדוע היה חשוב לתורה לציין שלא היו ילדים לנדב ואביהוא?
על פי אחת הדעות במדרש רבה סיבת פטירתם של נדב ואביהוא הייתה שלא דאגו להתחתן וליצור המשכיות בעולם. על פי הבנה זו במדרש, מי שאינו מתאמץ להעניק חיים לעולם – חייו ניטלים ממנו. ואולם, על פי פשט הכתוב נדב ואביהוא מתו בשל חטאם – שהקריבו אש זרה.
נראה להסביר ששני העוונות קשורים זה בזה. האש הזרה שהקריבו נדב ואביהוא הייתה אש "אשר לא צוה אֹתם" (ויקרא י, א). הם ביקשו לעבוד את ה' מתוך ליבם, בדרכם הם, בלי כל הכוונה של אביהם – הכוהן הגדול האחראי על עבודת המשכן. שני הבנים נהגו למעשה כאילו אין להם אב. הם היו חדורי השתוקקות לקרבת ה', אך חייהם ומאווייהם התמקדו בהתעלות הרוחנית שלהם עצמם. הם לא ראו כל עניין לבטא במעשיהם את המשך פועלו של אביהם, ולא חשו כל צורך להתחתן ולהביא לעולם ילדים שימשיכו את פועלם.
מי שמנתק עצמו מהעבר אינו יכול להבין את משמעותו של העתיד, ומי שאיננו קשור לשרשרת הדורות אינו צריך בנים. הפסוק מלמדנו שתפקידם של הכוהנים איננו להתעלות ולהתרומם – כי אם להעלות ולרומם את כל העם לדורותיו אל ה'.
מסר זה מודגש בהמשך הפסוק באופן חיובי – בתיאור התנהגותם המופתית של אלעזר ואיתמר, שכיהנו "על פני אהרן אביהם". אלעזר ואיתמר מילאו את תפקידם על פי ההוראות של אהרן, מתוך הבנה מלאה שהם נועדו להמשיך את אשר החל אביהם.
פסוקנו מציג אפוא שתי דרכים זו מול זו: דרכם של נדב ואביהוא מול דרכם של אלעזר ואיתמר.
איש על משאו
"וְזֹאת עֲשׂוּ לָהֶם וְחָיוּ וְלֹא יָמֻתוּ בְּגִשְׁתָּם אֶת קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים אַהֲרֹן וּבָנָיו יָבֹאוּ וְשָׂמוּ אוֹתָם אִישׁ אִישׁ עַל עֲבֹדָתוֹ וְאֶל מַשָּׂאוֹ" (במדבר ד, יט).
בני משפחת קהת, אחת ממשפחות הלוויים, נשאו על כתפיהם תפקיד קשה ונורא הוד. תפקידם היה לשאת את כלי המשכן הקדושים ביותר – ובהם הארון ולוחות הברית בתוכו – ונאסר עליהם להביט ולו לרגע בכלים אלו שקרנה מהם קדושה גדולה. הכוהנים היו מכניסים כל כלי וכלי מכלי המשכן למעין נרתיק שכיסה אותו מכל צידיו – ורק אחרי כן יכלו הלוויים בני קהת לבוא ולמלא את תפקידם. הקהתים היו חייבים להקפיד שלא לראות את הכלים בטרם נבלעו כליל בנרתיקיהם – "ולא יבֹאו לראות כבלע את הקֹדש ומתו" (שם פסוק כ).
כדי להגן על הלוויים שלא יינזקו בעת מילוי משימתם נדרשו הכוהנים להגדיר לכל אחד מבני קהת את תפקידו במדויק: "אהרן ובניו יבֹאו ושמו אותם איש איש על עבֹדתו ואל משאו".
מכאן נלמד מוסר גדול לכל אחד מאיתנו. אם חפצי חיים אנו, אם רוצים אנו להימנע מאכזבות, ממרירות ולעיתים אפילו מסכנה, עלינו לחקור ולהבין מהו תפקידנו בחיים, מהו הייעוד שייעד לנו ריבונו של עולם. אדם שמצא את חלקו בעולם הוא אדם מאושר. הוא יודע את הדרך ואת הכיוון, ואין הוא צריך לחפש אנה ואנה וללכת בדרכים לא לו, דרכים ללא מוצא.
"ושמו אותם איש איש על עבדתו ואל משאו". ברגע שנבין כי עבודתנו ומשאנו הם אלו אשר יועדו לנו מאת ה', לא רק שלא נמות אלא אדרבה, נוסיף חיים. אם נפנים שאין סגולת איש כסגולת רעהו, וכל אחד יגלה את סגולותיו וישתמש בהן, נזכה ונראה שהכול יבוא על מקומו בשלום.
תפקיד הכוהנים הוא לסייע ללוויים למצוא את דרכם הם. זהו גם תפקידם של הורים ושל מחנכים: להימנע מלתבוע מהילד לממש את הייעוד של זולתו אלא לכבד את כוחותיו המיוחדים לו ולסייע לו לממשם ולמצותם. בדרך זו יצליח הבן, התלמיד או החניך למלא את תפקידו בחיים ויפיץ סביבו קרני אור.